רע"א 8305/08 סמיון לפין נ. עיריית תל אביב יפו

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.7.2008 (כבוד השופטים ד' ברלינר, סגנית הנשיאה (אב"ד), ז' המר, סגן הנשיא, י' אמסטרדם ) בע"א 3598/06 אשר דן בערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל–אביב-יפו (כבוד השופט ת' מיכאל ) בת"א 61864/04 מיום 15.10.2006. במסגרת הליכים אלו נדחתה בקשת המבקש לביטול חוב ארנונה ומים למשיבה בסך 723.10 ₪.

הרקע העובדתי וטענות המבקש

1 .

להלן העובדות, כפי שפורטו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו: בחודש מאי 1998 נחתם הסכם שכירות בין המבקש לבין מר מנצור אחדות (אשר הזדהה בשם דני פרסי) לפיו שכר המבקש מאחדות דירה בתל-אביב. בטרם עבר להתגורר בדירה, התברר למבקש, לטענתו, כי במבנה מופעל מכון ליווי ועל כן הוא לא עבר לגור בדירה. למרות האמור, נרשם המבקש בחודש יוני 1998 בספרי המשיבה, עיריית תל-אביב-יפו,

כמחזיק בדירה. בהתאם, נפתח על שמו חשבון ארנונה ממאי 1998 ועד לינואר 1999, והוא חוייב בתשלומי ארנונה ומים במועדים אלו. חשבונו של המערער צבר חוב, אשר לא שולם. בשנת 2004 החלה המשיבה לפעול כנגדו לפי פקודת המסים (גביה). המבקש, אשר סבר כי חוייב שלא כדין בתשלומים אלה, הגיש בחודש ספטמבר 2004 תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו נגד המשיבה ובה התבקש בית המשפט לבטל את החיובים כנגדו בסך של 723.10 ₪ וכן לחייב את המשיבה לפצות אותו בסך של 10,000 ₪.

2.

בית משפט השלום בתל-אביב-יפו דחה את תביעת המבקש וקבע כי המדובר בתביעה קנטרנית, לא מבוססת וחורגת מכל פרופורציה הגיונית. עוד הוסיף בית משפט השלום כי התביעה נוהלה באופן שאינו ברור וטרחני וכן צויין כי לבית המשפט הוגשו סיכומים ארוכים במיוחד. לגופו של עניין, נקבע כי המבקש הינו "מחזיק" בדירה מכוח הסכם השכירות וכי המבקש העיד עדות שקר כאשר ציין כי הסכם השכירות הועבר למשיבה בניגוד להסכמתו ואילו במהלך עדותו הודה שחתם על הסכם זה אשר פרטיו יועברו למשיבה לצורך תשלומי ארנונה ומים. עוד נקבע כי המבקש לא טרח להסדיר את שאלת החוב ישירות מול משיבה כאשר נודע לו כי לא יעבור להתגורר בדירה. לאור האמור, נדחתה תביעת המבקש והוא חוייב בתשלום 10,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

3.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי המבקש הודה

כי חתם על הסכם השכירות עם מר אחדות וכי ידע שמר אחדות ימסור את פרטיו לעירייה. לאור האמור נקבע כי לצרכי ארנונה המבקש היה ה"מחזיק" בדירה בתקופה האמורה מכוח הסכם השכירות, למרות שלא התגורר בדירה; לצרכי אגרת המים, נקבע, בהתאם, כי המבקש הינו "צרכן". לפיכך, ובשים לב כי המבקש לא מסר הודעה מטעמו למשיבה כי הפסיק להחזיק בנכס, אין ממש בטענות המבקש כנגד חוקיות ותקפות החוב. כך נקבע ביחס לחוב הארנונה וביחס לחוב המים למשיבה. אולם, ביחס לחוב המים, הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו למשיבה לתקן חיוב זה כך שיכלול חיובים עד לחודש דצמבר 1998 בלבד ולא לחודש ינואר 1999. בכפוף לאמור, נדחה ערעור המבקש והוא חוייב בתשלום שכ"ט בסך 5,000 ₪.

4.

כנגד החלטות אלה הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקש מעלה טענות מטענות שונות, מפורטות באריכות שלא לצורך, כפי שעשה בערכאות הקודמות אשר בפניהן נדון עניינו. בין היתר, טוען המבקש כנגד ממצאים עובדתיים אשר התבררו בערכאה הדיונית בנוגע להסכם השכירות עצמו, למשלוח ההודעה על ההסכם למשיבה, לאורך תקופת ההסכם ולהיעדר פירוט מצד המשיבה באשר לחוב. עוד מוסיף המבקש טענות כנגד הליכי הגביה המינהלית אשר ננקטו במקרה זה, טענות כנגד האפשרות לנקוט בהם ביחס לחוב של אגרת מים וכן טענות לפיהן פסקי הדין של הערכאות הקודמות נוגדות ערכי מוסר בכלל וערכי מוסר של הדת היהודית בפרט. כמו כן, מעלה המבקש טענות כנגד חיובו בהוצאות וכנגד חיוב באת כוחו בהליכים הקודמים בהוצאות אישיות.

דיון

5.

דין הבקשה להדחות אף בלא צורך בקבלת תגובה. הכלל הוא כי בית משפט זה לא יענה לבקשה למתן רשות ערעור, אלא במקרים המעלים שאלה משפטית או עקרונית בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)]. דומה כי מקרה זה הינו אחד המקרים המובהקים שאינו עומד בקריטריונים אלו, שכן אין הוא מעלה כל סוגיות משפטיות החורגות מגבולות הסכסוך הנקודתי בין הצדדים. יתרה מכך, המבקש מעלה שורה ארוכה של טענות כנגד ממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאות הקודמות, רובם ממצאים אשר הוא עצמו הודה בקיומם, מה גם שערכאת ערעור, לא כל שכן בהליכים ב"גלגול שלישי", אינה נוהגת להתערב בממצאים מסוג זה.

6.

לא אוסיף ואחזור על קביעות הערכאות הקודמות בנוגע למהימנותו של המבקש ובאשר לאופי טענותיו ולדרך הצגתן, אולם אציין כי טוב היה עושה המבקש אלמלא היה נוקט בהליכים אלו בכלל ובהליך שלפניי בפרט.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. ביני לביני, שקלתי האם יש מקום לחייב את המבקש בהוצאות לטובת האוצר המדינה. ברגיל, ובהתחשב באופי ההליך ובאמור לעיל, היה מקום להשית על המבקש הוצאות לטובת אוצר המדינה, אולם, החלטתי שלא לעשות כן במקרה הנוכחי, לאור חיוב המבקש בהוצאות בערכאות הקודמות. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, איני עושה גם צו להוצאות.