רע"א 8308/13 קאמל טורק נ. עיריית ת"א

1.

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 31860-04-12, כב' השופט י' גייפמן ), בגדרה הועבר הדיון בתביעה שהגיש מבקש 1 (להלן: המבקש) ובתביעה שכנגד שהגישה המשיבה (להלן: העיריה) לבית משפט השלום.

2.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה בה עתר לסעדים הבאים: ראשית, להצהיר שהוא המחזיק הבלעדי במקרקעין בתל אביב הידועים כחלק מגוש 7075 חלקות 22-21, עליהם בנוי בית ועסק, אף שהוא אסיר המרצה תקופת מאסר ממושכת. לטענת המבקש משפחתו החזיקה במקרקעין לפני קום המדינה ומתגוררת בהם כיום; שנית, להצהיר שהוא זכאי כמחזיק לחתום על בקשה לשימוש חורג לפי תקנה 2א(1) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970, על מנת לאפשר ניהול עסק לאיסוף פסולת מתכת; שלישית, להורות לעיריה להעביר את הבקשה לועדה המקומית לתכנון ובניה כדי שהבקשה תידון על פי הוראות חוק התכנון והבניה.

מספר סעדים ביקשה אף העיריה בתביעתה שכנגד: ראשית, להורות על סילוק ידו של המבקש ומבקש 2 ששכר את המקרקעין; שנית, להורות על הריסת הבנוי על המקרקעין; שלישית, לפסוק על תשלום דמי שימוש לטובתה בסך מיליון ₪ בגין 7 שנים שקדמו להגשת התביעה.

עתירות המבקש בעניין הזכאות לחתום על היתר חורג נמחקו על הסף על ידי בית המשפט המחוזי. נמצא כי מי שרשאי על פי התקנות לחתום על בקשה להיתר לשימוש חורג הוא הבעלים הרשום או חוכר המקרקעין. בעניין המקרקעין מושא הבקשה, הבעלים הם עיריית תל אביב והמבקש לא טען שהוא חוכר של המקרקעין. עוד נאמר בהחלטת ערכאה קמא כי בתביעה שהוגשה אין עתירה לתיקון פנקס רישום הזכויות מכוח פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 או עתירה אחרת בעניין זכות הבעלות וכי המבקש הבהיר, לשאלת בית המשפט, כי אינו מבקש לתקן את כתב התביעה. עוד נימק בית המשפט המחוזי את החלטתו בכך שנדחתה עתירה מנהלית שהגיש מבקש 2 בה ביקש להורות על העברת בקשתו למתן היתר לשימוש חורג לדיון בפני הועדה המקומית לתכנון ובניה. באותה עתירה, מבקש 2 לא הוכיח שהמבקש, שהוא בא בנעליו, הוא הבעלים של המקרקעין. המבקש היה משיב בעתירה ואף נכח בדיון בה.

באשר לסמכות נקבע כי התביעה העיקרית בה התבקש בית המשפט להצהיר כי המבקש הוא המחזיק הבלעדי במקרקעין, היא בסמכות בית משפט השלום וזאת על פי מבחן הסעד. סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 מסמיך את בית משפט השלום לדון בתביעות בדבר חזקה. גם הסעדים בתביעה שכנגד – סילוק יד, צו הריסה, דמי שימוש בסך מיליון ₪ – הם בסמכות בית משפט השלום, אף שבכל מקרה דובר בתביעה נגררת לתביעה העיקרית. על רקע זה הוחלט להעביר את הדיון בתביעה ובתביעה שכנגד לבית משפט השלום. מכאן הבקשה שלפניי.

3.

המבקשים טוענים כי על התביעה להתברר בבית המשפט המחוזי. הם מבקשים לדחות על הסף את התובענה שכנגד מחוסר עילה ולהתיר למבקש לתקן את התובענה כך שיוסיף את הסעדים הנדרשים לעניין בעלותו הנטענת של המבקש בקרקע. לדברי המבקשים היה על בית המשפט המחוזי לתת להם את יומם ולאפשר את תיקון התובענה על מנת להקנות לו סמכות עניינית, זאת לאחר שעתרו לכך בפניו בדיון המקדמי. הם טוענים כי במסגרת כתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט הם טענו כי העובדה שנעשה הסדר מקרקעין בקשר למקרקעין ואלה נרשמו על שמה של העיריה בלשכת רישום המקרקעין, יסודה ברישום שנעשה תוך הטעייה של לשכת הסדר רישום הקרקע. זאת, שעה שהעיריה ידעה או/וגם הייתה אמורה לדעת על נוכחותה ועל קיומה של משפחתו של המבקש בקרקע קודם שרשמה אותה על שמה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, החלטתי לדחות את הבקשה. עניינה של הבקשה בשאלת סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי לדון בתביעה ובתביעה שכנגד. במקרה זה, על פני הדברים החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה מגלה טעות משפטית. נראה כי תביעתו של המבקש עניינה בסמכות בית משפט השלום ומשכך אין מקום להתערב בהחלטה להעביר אליו את הדיון בתובענות. גם המבקש לא טען אחרת ביחס לסמכות לדון בכתב התביעה, אלא בטענותיו התמקד בכך שהיה מקום לאפשר לו לתקן את כתב התביעה. לדברי המבקש, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, הוא ביקש כבר בפניו לתקן את התביעה. בנסיבות הקונקרטיות של תיק זה לא מצאתי מקום לקבל את טענת המבקש. עיון בפרוטוקול הדיון מגלה כי ככלל, בא כוח המבקש לא היה מעוניין בתיקון כתב התביעה. אמנם, בין הדברים, ניתן להבין כי בא כוח המבקש הביע סוג של נכונות לתיקון, אלא שזו הייתה מסוייגת. לעומת זאת, במהלך הדיון קיימת התייחסות ברורה מצד בא כוח המבקש לפיה הוא אינו מעוניין בתיקון התביעה. על סמך כלל הדברים שנאמרו בדיון, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי – שהדיון התנהל בפניו – לפיה בא כוח המבקש הבהיר כי אינו מבקש לתקן את כתב התביעה.

בנסיבות אלה ובהתחשב בקשת האפשרויות הדיוניות שעומדות בפני המבקש, מבלי להביע עמדה, אין זה המקרה להתיר בקשה למתן רשות ערעור. המחלוקת בפועל נסובה סביב שאלה עובדתית – איזו עמדה הביע המבקש בפני הערכאה המבררת בדבר תיקון כתב התביעה – ולא שאלה משפטית של סמכות על פי כתב התביעה כפי שהוגש.

5.

הבקשה נדחית. בהעדר בקשה לתגובה, אין צו להוצאות.