רע"א 8397/14 קלרה קטהלי נ. עמותת רעות, שירות נשים סוציאלי

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת לבהר-שרון ) מיום 3.11.14 בע"א 42796-10-13, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופט תמיר ) מיום 24.7.13 בת"א 23930-09-12. עניינה של הבקשה תביעה בגין הפרת חוזה.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקשת, ילידת 1921 (עד מאה ועשרים), התקשרה ביום 6.1.89 עם המשיבה בהסכם, במסגרתו קיבלה זכות שימוש בדירת חדר במרכז הדיור שמנהלת המשיבה, וכן שירותי אחזקה ופעילויות פנאי ותרבות. בתמורה, התחייבה המבקשת לשלם דמי כניסה חד פעמיים בגובה 22,500 ₪ (סעיף 3 להסכם), וכן תשלום חודשי בגובה 75 ₪ (סעיף 4(א) להסכם). בהתאם לסעיף 4(ג)(1) להסכם, היה באפשרות המשיבה להעלות את דמי השימוש לפי שיקול דעתה, תוך מתן הודעה מוקדמת של 14 יום. ואכן, לפי האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אלה הועלו מעת לעת: 135 ₪ בשנת 1992, 290 ₪ בשנת 2001, 325 ₪ בשנת 2002 ו-750 ₪ באפריל 2010; אף שהמבקשת התגוררה בנכס עד ליום 23.11.10, סירבה לשלם את דמי השימוש המוגדלים בגובה 750 ₪ והמשיכה לשלם סכום של 325 ₪ בלבד. לטענת המבקשת, נוכח ההעלאה האחרונה בדמי השימוש, ביקשו ילדיה לבחון את האפשרות להעבירה למקום מגורים אחר, וכך עשו, כאשר לפי הנטען הדבר היה בגדר ניסיון בלבד ומבלי שהתכוונו, באותה העת, להוציאה לצמיתות מן הדירה. אולם, מספר ימים לאחר שיצאה מן הדירה, החליטה המשיבה להחליף את המנעול, וזאת מבלי ליידע את המבקשת.

ג.

על בסיס האמור הוגשה תביעת הפרת חוזה לבית משפט השלום, בה נטען כי המשיבה הפרה את ההסכם בין הצדדים בכך שהעלתה את דמי השימוש באופן שרירותי, וכן בכך שהחליפה את מנעול הדירה ולמעשה תפסה חזקה בנכס. מכאן, תבעה המבקשת את דמי הכניסה שנגבו ממנה בגובה 22,500 ₪, בתוספת ריבית והצמדה, ובהפחתת שיעור שחיקה בגובה 30%, וסך הכל 131,040 ₪. בנוסף נטען כי סעיף 4(ג)(1) להסכם, אשר הקנה למשיבה אפשרות לא מוגבלת להעלות את דמי השימוש, וכן סעיף 3(ב) להסכם, לפיו לאחר 5 שנים נשחקים דמי הכניסה, עולים כדי תניות מקפחות בחוזה אחיד, ולכן דינם בטלות.

ד.

בית משפט השלום דחה את תביעת המבקשת. נקבע, כי העלאת דמי השימוש נעשתה בהתאם לחוזה בין הצדדים, ואף נבעה מסיבה מוצדקת – הגירעון אליו נקלעה המשיבה. עוד נקבע, כי אין מקום להשבת דמי הכניסה, אשר נשחקו כעבור 5 שנים ממועד כניסת המבקשת להתגורר בדירה. כן צוין, כי די בכך שהמבקשת בחרה שלא להגיש תצהיר התומך בטענותיה והסתפקה בתצהיר ילדיה בלבד, כדי לקבוע שלא הונחה תשתית ראייתית מספקת לשם קבלת התביעה. בנוסף נקבע, כי אין מקום לטענה בדבר הפרת הסכם מצד המשיבה בעצם החלפת המנעול, שעה שהמבקשת עזבה את הדירה ולקחה עמה ארון ומזגן שהיו בה, ללא תיאום עם המשיבה, ולכן לא היה זה בלתי סביר שהמשיבה סברה שעזבה את הדירה באופן קבוע.

ה.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת. נמצא, כי פסק דינו של בית משפט השלום מפורט ומנומק, ולא נמצאה עילה להתערבות בית המשפט המחוזי, והערעור נדחה איפוא לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בנוסף נדחה הערעור לגופו, ובית המשפט ציין כי תנאי החוזה אינם מקפחים, וכי אין זה בלתי סביר שדמי הכניסה נשחקו לאחר 5 שנים בהם התגוררה המבקשת בדירה. כן נמצא שהעלאת דמי השימוש לגובה של 750 ₪, לאחר שלא הועלו במשך כ-8 שנים, אינה בלתי סבירה, שעה שהמשיבה הודיעה כנדרש על ההעלאה זמן סביר קודם לכן. כן חזר בית המשפט המחוזי על קביעתו של בית משפט השלום, לפיה משעזבה המבקשת את דירתה ולקחה עמה מזגן וארון, לא הפרה המשיבה את ההסכם בין הצדדים בכך שהחליפה את מנעול הדירה לאחר מכן. כן הדגיש בית המשפט כי המבקשת לא העידה לשם כך את המנהלת מטעם המשיבה, וגם בכך יש לקבוע כי לא עלה בידה לבסס את עילות התביעה; וזאת בנוסף, כאמור, לכך שהמבקשת עצמה לא מסרה תצהיר עדות ראשית.

הבקשה

ו.

ראשית נטען, כי למבקשת נגרם עיוות דין בכך שתביעתה נדחתה על ידי בתי המשפט הקודמים. לגופם של דברים נטען, כי שגו בתי המשפט הקודמים בקבעם כי סעיף 3(ב) וסעיף 4(ג)(1) להסכם אינם בגדר תניות מקפחות: אשר לסעיף 3(ב) נטען, כי שחיקה של דמי הכניסה בקצב של 20% לשנה, עומדת בניגוד למקובל בענף; אשר לסעיף 4(ג)(1) נטען, כי בהתאם לפסיקה המקובלת, סעיף המקנה אפשרות בלתי מוגבלת לבעלי דיור מוגן להעלות את דמי השימוש בנכס עולה כדי תניה מקפחת. מכאן, כי שגו בתי המשפט בכך שלא קבעו שתניות אלה מקפחות ודינן בטלות. עוד נטען, כי שגו בתי המשפט בכך שקבעו כי לא היה די בעדויות בנה ובתה של המבקשת כדי להוכיח את שנטען, ובכך שפסקו כי לא הוכח שהחוזה הופר על-ידי המשיבה בעצם החלפת המנעול. נטען גם, כי השימוש בתקנה 460(ב)על-ידי בית המשפט המחוזי לא היה במקומו.

דיון והכרעה

ז.

לאחר עיון בבקשה ובנספחים, אין בידי להיעתר לה. ענייננו בבקשה הנסבה כולה על פרשנות לחוזה קונקרטי בין הצדדים, פרשנות אליה נדרשו בתי המשפט הקודמים וקבעו את שקבעו. בכך אין כדי להצדיק רשות ערעור בפני בית משפט זה (רע"א 7558/04 גלבלום נ' עזבון המנוחה גולדשטיין (2004); ח' בן נון וט' חבקין הערעור האזרחי 215 (מהדורה שלישית, 2012)). מתקשה אני גם להלום את טענת המבקשת בדבר עיוות דין שנגרם לה, שעה שקביעות בתי המשפט הקודמים מנומקות כנדרש, ושתיהן אף הגיעו לתוצאה זהה, דבר שיש ליתן גם לו משקל, אם כי אף תוצאות שונות בשתי דרגות שיפוט אינן כשלעצמן עילת גלגול שלישי. אוסיף, כי השימוש בתקנה 460(ב) על-ידי ערכאת ערעור הוא כלי נחוץ כדי לחסוך זמן שיפוטי בכתיבה מרובה שכל כולה אימוץ פסק הדין שבערעור, אך בנידון דידן גם הוסיף בית המשפט ונימק, ואין לבוא בטרוניה על כך כמובן.

ח.

לגופם של דברים, לא מצאתי כשלעצמי כי נפל פגם בפסקי הדין הקודמים. ראשית , לתביעה (שהוגשה ב-2012)לא צורף תצהיר עדות ראשית מטעם המבקשת, ובכך היה כדי לפגוע בסיכויי קבלתה מתחילה, כפי שצין בית משפט השלום. שנית , טענה מרכזית של המבקשת היא כי מעברה מן המרכז היה זמני, והיא הודיעה על כך מראש למנהלת המרכז; אולם, המנהלת לא נקראה להעיד, ולכך יש להוסיף את העובדה שהמבקשת עזבה את הדירה ועמה מזגן (שנעקר) וארון, כך שפרשנות המשיבה שהמעבר היה קבוע, במיוחד נוכח גילה של המבקשת, לא היתה בלתי סבירה בנסיבות. עקירת מזגן ונטילת ארון יש בהן לכאורה כדי להצביע על גילוי דעת של מעבר קבוע. שלישית , כפי שקבעו בתי המשפט הקודמים, נדמה שגובה התשלום החודשי אשר עלה מעת לעת לא הגיע לסכום בלתי סביר, ואף הסכום של 750 ₪ בחודש, בעבור שימוש בדירה בתל אביב לרבות שירותי אחזקה, על פניו אינו גבוה עד כדי קיפוח, כנטען. רביעית, גם שחיקת דמי הכניסה לאחר 5 שנים, קל וחומר לאחר 21 שנים בהם התגוררה המבקשת בדירה, על פניה אינה בלתי סבירה, וספק אם ניתן לראותה כמקפחת; ומכל מקום, אין מקרה זה מתאים לטיפול עקרוני בסוגיה של חוזי דיור מוגן. מכל הטעמים האלה, נראה כי אין להתערב בקביעת בתי המשפט שלא הוכחה טענת המבקשת בדבר הפרת חוזה.

ט.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשה. מאחל אני למבקשת אריכות ימים ובריאות.