רע"א 7558/04 מיכאל גלבלום נ. עיזבון המנוחה גולדשטיין רבקה ז"ל

א.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 6.7.04 (כבוד השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין ונ' אחיטוב) בתיק ע"א 2017/01, לפיו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב מיום 15.4.01 (כבוד השופט מור) בת"א 91849/00.

ב.המנוחה, גב' רבקה גולדשטיין ע"ה, שעיזבונה הוא המשיב בבקשה שלפנינו, היתה דיירת מוגנת בדירה בבניין הנמצא בבעלותו של המבקש. ביום 6.7.00 נחתם בין המנוחה והמבקש הסכם להחזרת החזקה בדירה, בתמורה לחלקה של המנוחה בדמי המפתח. על פי האמור בהסכם, הפינוי היה אמור להתבצע "עד יום 15.8.00". במעמד חתימת ההסכם העביר המבקש למנוחה סך של 10,000 דולר. יתרת הסכום אמורה היתה להשתלם "במועד החזרת הזכויות המוגנות וההחזקה במושכר". ביום 25.7.00 שלח נציג המנוחה מכתב למבקש, ובו הודיע כי המנוחה פינתה את הדירה ושילמה את כל חובותיה השוטפים, וכי מפתחות הדירה יימסרו לו כנגד התשלום הקבוע בהסכם. ביום 27.7.00 נפטרה המנוחה. בעקבות פטירתה ראה עצמו המבקש פטור ממחויבותו לחוזה, בטענה כי עם פטירת המנוחה לא בא ההסכם לכלל מימוש.

ג.המבקש הגיש תביעת פינוי נגד העזבון, בטענה כי זכות הדיירות המוגנת מכוח הוראת חוק הגנת הדייר היא זכות אישית, שכלל אינה עוברת בירושה, ולפיכך אינו חייב לעזבון דבר. בית משפט השלום בתל אביב, בפסק דין מנומק ומפורט, קיבל את טענתו, לפיה מועד קיום ההסכם היה ה-15.8.00, ולפיכך קבע שהמנוחה לא יכלה להקדים את מועד הקיום באופן שיש בו בכדי לפגוע במבקש. לאור קביעה זו פסק בית משפט השלום, כי עקב פטירת המנוחה ופקיעת הזכות, אין המבקש מחויב להסכם, ולפיכך ציווה על העזבון לפנות את הדירה לידיו. על פסק דין זה הוגש ערעור על ידי המשיב. בית המשפט המחוזי, בפסק דין מנומק אף הוא, העניק להסכם פרשנות שונה, לפיה מועד קיום החוזה היה עד התאריך האמור, ולפיכך אין מדובר בהקדמת הקיום אלא בקיום במועד. נוכח קביעה פרשנית זו קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור וחייב את המבקש לשלם למשיב את יתרת החוב. על פסק דין זה נסבה בקשת רשות הערעור הנוכחית, שנומקה בעיקר בטענה הנזכרת בדבר היותה של זכות הדיירות המוגנת זכות אישית שאינה נורשת.

ד.לאחר ששקלתי, באתי לידי מסקנה כי אין מקום להיענות לבקשה. המחלוקת בין שתי הערכאות קמא היא בעיקרה מחלוקת בפרשנות החוזה הספציפי, ולא - בכל הכבוד - כפי שניסה לשרטט זאת המבקש, בגדריה של זכות הדיירות המוגנת. חוזה מתפרש לפי אומד דעת הצדדים שעה שנכרת, סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. ההכרעה במקרה דנן מוגבלת לחוזה המסויים ולנסיבות כריתתו, קרי לשאלה האם בשעה שהלכה המנוחה לעולמה קיימה את המוטל עליה בהתאם לחוזה, ולכן השתכללה זכותה לקבלת הסכום שנקבע בו, או שמא טרם השתכללה. אין המדובר איפוא בבעיה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים, שקיומה נדרש ככלל לצורך מתן רשות לערעור בגלגול שלישי (ראו רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128). גם מבחינת "זמינות" הנושא בערכאות, המדובר בסוגיה - דמי מפתח - אשר עתידה לילך ולהצטמצם בבתי המשפט, ולא כל שכן שאין צורך להידרש בגלגול נוסף לסיטואציות נדירות כפי שאירע (למרבה הצער) עם פטירת הדיירת המנוחה במקרה דנן ונסיבותיו, ואירע עוד במקרים אחדים המתוארים בפסיקה.

ה.מעבר לאמור אציין, כי גם לגופו של עניין סבורני כי הפרשנות שהעניק בית המשפט המחוזי להסכם היא הפרשנות הראויה בנסיבות החוזה, והדברים נאמרים אף מבלי שאדרש לסוגית תום הלב בקיום החוזה.

ו.אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.