רע"א 8426/20הועדה המקומית לתכנון ובנייה אצבע הגליל נ. יהודה שטרית

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת עירית הוד ), בת"א 39758-03-16 מיום 8.11.2020, במסגרתה נדחתה בקשתה של המבקשת לסילוק תביעת המשיב נגדה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית.

1.

ואלה, בתמצית, העובדות הרלוונטיות לענייננו: המשיב, יהודה שטרית (להלן: המשיב ), היה בעל זכויות במקרקעין בשטח של 1,263 מ"ר, הידועים כגוש 13941 חלקה 22, המצויים בראש פינה (להלן: המקרקעין ). ביום 22.5.1998 פורסמה ברשומות הודעה מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אצבע הגליל (המבקשת. להלן: הוועדה המקומית או המבקשת ) בדבר אישורה של תכנית מתאר מקומית מס' ג/9399, הכוללת התייחסות למקרקעין של המשיב (להלן: התכנית ). בהמשך, ובהתאם לתכנית, פורסמו בילקוט הפרסומים בימים 3.9.1998 ו-2.9.2010 הודעות מטעם הוועדה המקומית על כוונה לרכוש חלק מהזכויות במקרקעין לצרכי ציבור בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישת לצרכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה או פקודת הקרקעות ). שטח המקרקעין הכולל שהופקע בסופו של דבר עמד על 716 מ"ר, המהווה כ-56.69% משטח המקרקעין (כ-37.84% מהמקרקעין הופקע בהפקעה הראשונה וכ-18.8% הופקע בהפקעה השנייה). בהמשך, ביום 18.11.2011 מכר המשיב את יתרת זכויותיו במקרקעין לצד שלישי.

2.

על רקע האמור, ביום 19.3.2016 הגיש המשיב נגד המועצה המקומית ראש פינה והוועדה המקומית תביעה לפיצויים בגין שתי ההפקעות האמורות. יוער כי התביעה נגד המועצה המקומית ראש פינה נמחקה בהחלטה מיום 29.3.2018, אשר אושררה בהחלטה מיום 20.8.2018.

3.

ביום 28.7.2020, לאחר למעלה מארבע שנים של ניהול ההליכים בתביעה, בעוד התיק מצוי בשלב הסיכומים, הגישה הוועדה המקומית בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. זאת, בטענה כי בהתאם לחוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010 (להלן: תיקון 3 לפקודה ), הסמכות העניינית לדון בתביעה לפיצויים בגין הפקעת זכויות במקרקעין מסורה לוועדה המקומית המפקיעה ולא לבית המשפט. בתוך כך, הבהירה הוועדה המקומית כי תיקון 3 לפקודה נכנס לתוקף ביום 15.2.2010, והוא חל על הפקעות שפורסמו לאחר מועד תחילתו. משכך, ובהינתן שעילת התביעה של המשיב התגבשה עם ביצוע ההפקעה השנייה, אשר פורסמה ביום 2.9.2010, שכן רק בשלב הזה חצה סך כל השטח שהופקע את רף ה-40%, שמתחתיו ניתן להפקיע גם ללא פיצוי – הרי שהתיקון האמור חל על התביעה דנן.

4.

המשיב התנגד לבקשה וטען כי אין לקבלה משני טעמים מרכזיים: ראשית , לאור השלב המתקדם בו מצוי ההליך, וכן בשים לב לקושי שעלול להיווצר מבחינת התיישנות אם יידרש להגיש תביעה חדשה; שנית , מחמת שפרשנות הוועדה המקומית בדבר הסמכות העניינית אינה עולה, לשיטתו, מהוראות פקודת הקרקעות לאחר תיקון 3 לפקודה.

5.

ביום 8.11.2020 ניתנה החלטתו של בית המשפט קמא הדוחה את הבקשה. לאחר שסקר את המסגרת החקיקתית, קבע בית המשפט קמא כי עובר לתיקון 3 לפקודה, הסמכות העניינית לדון בתביעה לפיצוי בגין הפקעת זכויות במקרקעין הייתה מסורה לבית המשפט באופן בלעדי, וזאת בהתאם לסעיף 9 לפקודת הקרקעות. לאחר תיקון 3 לפקודה, נוסף סעיף 9א לפקודת הקרקעות אשר החריג מסמכותו של בית המשפט מקרים בהם הוצע לבעל הזכויות במקרקעין, על ידי שר האוצר או מי מטעמו, הצעה לפיצויים בעבור זכויותיו והוא חלק על הסכום שהוצע לו. במצב דברים זה, הסמכות לדון במחלוקת בדבר סכום הפיצוי נתונה לשמאי מכריע או לוועדת ההשגות, לפי בחירת בעל הזכויות במקרקעין. לעומת זאת, במקרים בהם לא ניתנה לבעל הזכויות במקרקעין הצעה לפיצויים, והאחרון לא פנה לוועדה המקומית הרלוונטית בדרישה לקבלת פיצוי, וכן במקרים בהם הסכסוך הוא בנוגע לאחד העניינים המנויים בסעיף 9 לפקודה שאינו סכום הפיצויים, או אז הסמכות מסורה לבית המשפט. בית המשפט קמא היה ער לכך כי מסקנתו האמורה עשויה לרוקן מתוכן את הוראת סעיף 9א לפקודה, שנועדה לצמצם את היקף התביעות אליהם יידרש בית המשפט, ואולם סבר כי לשון ההוראות איננה מותירה מקום לפרשנות אחרת. ביישום הדברים למקרה דנן, קבע בית המשפט קמא כי מאחר שעובר להגשת התביעה הוועדה המקומית לא הציעה למשיב כל הצעה לפיצויים בגין ההפקעות, הרי שההסדר הקבוע בסעיף 9א לפקודת הקרקעות אינו חל על ענייננו, והסמכות לדון בתביעה מסורה לבית המשפט. עוד קבע בית המשפט קמא כי אין באמור בסעיף 190(א)(7) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ), כדי לשלול את תחולתו של סעיף 9 לפקודת הקרקעות, ובהתאם את סמכותו של בית המשפט, במקרה דנן, שכן כל שהוא קובע הוא שמקום בו סעיף 9א לפקודה חל (וכאמור – לא כך בענייננו), הסמכות נתונה לשמאי מכריע בלבד (חלף האפשרות לפנות לוועדת ההשגות).

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

6.

במסגרת בקשת רשות הערעור טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא בפרשנותו את תיקון 3 לפקודה, עת שאימץ פרשנות מרחיבה לסעיף 9 לפקודה, ואילו ביחס לסעיף 9א לפקודה בחר בפרשנות מצמצמת. לטענת המבקשת, פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו הכפולה של תיקון 3 לפקודה: העברת הדיון לפני גוף מקצועי ייעודי מחד גיסא, והפחתת העומס המוטל על בתי המשפט מאידך גיסא. עוד טוענת המבקשת כי לא רק שפרשנות בית המשפט קמא מביאה לכך שמרבית התביעות יוותרו בסמכות בתי המשפט, אלא שהיא גם יוצרת מעין מירוץ סמכויות על פיו תידרש הוועדה המקומית להזדרז ולפנות לבעל הזכויות במקרקעין על מנת לקנות סמכות, שאחרת תינתן הסמכות לבית המשפט. לפיכך, המבקשת גורסת כי על פי סעיף 9א(3) לפקודת הקרקעות, בשילוב עם הוראת סעיף 190(א)(7) לחוק התכנון והבניה (החל במקרה בו בוצעה ההפקעה מכוח חוק התכנון והבניה, כבענייננו), סכסוכים בעניין הנוגע לסכום הפיצויים לו זכאי בעל הזכויות במקרקעין, יופנו לשמאי מכריע, ואילו סכסוכים בעניין המנוי בסעיף 9 לפקודת הקרקעות ואשר אינו נוגע לסכום הפיצויים, ידונו על ידי בית המשפט. כן טוענת המבקשת כי את הדרישה שבסעיף 9א לפקודת הקרקעות – לפיה תימסר לבעל הזכויות במקרקעין הצעה לפיצויים – יש לקרוא כך שתחילה על בעל הזכויות להקדים פנייה לוועדה המקומית המפקיעה, בה יציג את טענתו לבעלות במקרקעין וכן את דרישתו לפיצויים (בצירוף שומה), ולאחר מכן, ככל שהוועדה תכיר בזכאותו לפיצויים, היא תקבל את החלטתה בדבר סכום הפיצויים, אותה יש לראות כ"הצעה לפיצויים".

לצד האמור, הוסיפה המבקשת במישור הדיוני כי טענה בדבר חוסר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב בהליך, וכי למרות שחלף זמן רב מאז נפתח ההליך, מבחינה מהותית לא חלה בו התקדמות משמעותית, בעיקר לאור התנהלות המשיב, ומכאן שאין לראות בעיתוי הגשת הבקשה כחוסר תום לב או שיהוי מצידה.

7.

המשיב, מנגד, סבור כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, באשר אין היא מגלה כל עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט קמא. בתוך כך, חוזר המשיב על נימוקיו לפיהם יש לדחות את הבקשה הן על הסף, לאור השלב שבו הועלתה, והן לגופה, משום שהפרשנות אותה מציעה המבקשת היא שגויה. כן מוסיף המשיב כי סעיף 9א לפקודה לא נועד לקבוע סמכות עניינית בלעדית, אלא ליצור מסלול נוסף שהינו מהיר ויעיל יותר. זאת ועוד. המשיב מסכים כי הצעת הפיצויים צריכה לבוא בעקבות פנייה של בעל הזכויות במקרקעין לוועדה המקומית הרלוונטית, ואולם, לשיטתו, אין כל חובה לפנות לוועדה כאמור, אלא הבחירה נתונה בידי בעל הזכויות במקרקעין – ברצותו יפנה לוועדה, וברצותו יפנה לבית המשפט. לטענת המשיב, מנגנון זה מאפשר לבעל הזכויות במקרקעין לנתב את תביעתו בהתאם לטענות המועלות בה – אם מדובר בתביעה לפיצויים המערבת שאלות משפטיות, יגישה לבית המשפט, ואילו אם מדובר בתביעה שעוסקת בגובה הפיצויים גרידא, יגישה לוועדה המקומית הרלוונטית. בענייננו, טוען המשיב כי מעת שבחר להגיש את תביעתו, המעלה גם שאלות משפטיות, לבית המשפט, קנה האחרון את סמכותו. כן מדגיש המשיב כי הצעה לפיצויים כנדרש בסעיף 9א לפקודה צריכה להימסר לבעל הזכויות במקרקעין בטרם הגשת התביעה לבית המשפט, ובוודאי שאין לראות בחוות דעת שמאית שהוגשה על ידי הוועדה המקומית הרלוונטית במסגרת ההליך המשפטי כהצעה, שכן המועד לקניית הסמכות העניינית הוא ביום הגשת התביעה.

8.

בהחלטתי מיום 24.12.2020 ביקשתי את התייחסות היועץ המשפטי לממשלה (להלן:

היועמ"ש ) לסוגיות שהועלו בבקשת רשות הערעור. היועמ"ש הודיע על התייצבותו להליך זה, ועמדה מטעמו הוגשה ביום 9.6.2021. בעמדתו מבהיר היועמ"ש כי החלטת בית המשפט קמא איננה מתיישבת עם לשון ההוראות בפקודה ואף לא עם תכליתו של סעיף 9א לפקודה, שכן ביסודו השאיפה להעביר סכסוכים בנוגע לשיעור דמי הפיצויים לטריבונאלים מקצועיים. היועמ"ש גורס כי על פי פרשנותם הנכונה של סעיפים 9 ו-9א לפקודה, על בעל הזכויות במקרקעין המבקש לקבל פיצויים מוטלת החובה לפנות לרשות המפקיעה בדרישה לקבלת פיצויים, בצירוף מסמכים מתאימים להוכחת זכותו בקרקע, וזאת בטרם יפנה לערכאות שיפוטיות. דרישה זו מתחייבת, הן בראי הוראת סעיף 5 לפקודה, הן בהתחשב בחוסר הבהירות ביחס לזהות בעלי הזכויות במקרקעין הקיימת במקרים לא מועטים, והן לאור הדרישה הכללית בדבר מיצוי הליכים. בשלב השני, ככל שהרשות המפקיעה תכיר בזכאות בעל הזכויות במקרקעין לפיצוי, ואולם האחרון יחלוק על הצעת הפיצוי שהוצעה לו, השגתו על ההצעה תוגש לשמאי מכריע או לוועדת ההשגות, לפי העניין (במקרה של הפקעה לפי חוק התכנון והבניה – ההשגה תוגש לשמאי מכריע, כאמור בסעיף 190(א)(7) לחוק האמור). לעומת זאת, ככל שהרשות המפקיעה תכפור בזכאות בעל הזכויות במקרקעין לפיצוי או לא תשיב לפנייתו בתוך זמן סביר, יגיש בעל הזכויות במקרקעין תביעה בעניין לבית המשפט המחוזי. על בסיס האמור, היועמ"ש סבור כי היה על המשיב לפנות לוועדה המקומית בטרם הגיש את תביעתו לבית המשפט, ומשלא עשה כן – לכאורה מוצדק היה לסלק את התביעה על הסף בהיעדר סמכות עניינית. אף על פי כן, סבר היועמ"ש כי בנסיבות המקרה הייחודיות, ניתן להותיר את התוצאה האופרטיבית בהחלטתו של בית המשפט קמא על כנה, תוך שיובהר כי הנימוקים העומדים בבסיסה הם שגויים. זאת, בין השאר, בהינתן שהתביעה מגלה מחלוקת שאינה נוגעת רק לגובה הפיצויים, ובהתחשב בשלב הדיוני המאוחר בו הועלתה טענת היעדר הסמכות העניינית.

9.

בתגובתו לעמדת היועמ"ש, ציין המשיב כי הוא תומך בעמדה ככל שהיא נוגעת להותרת התוצאה הסופית של החלטת בית המשפט על כנה, אך סבור כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור מהנימוקים שהועלו על ידו בתגובתו. המבקשת, לעומת זאת, תומכת בניתוח המשפטי המובא בהתייחסות היועמ"ש, אך מתנגדת לעמדתו ביחס להותרת התוצאה על כנה, וזאת לאור התנהלות המשיב לאורך ההליך.

10.

ביני לביני, ניתן ביום 6.1.2021 פסק דינו של בית המשפט קמא המכריע בתביעה לגופה. בגדר פסק הדין נקבע, כי המשיב אכן זכאי לפיצוי בגין ההפקעות, אך זאת רק בעבור החלק שהופקע מעבר ל-40% משטח המקרקעין. בהתאם, אימץ בית המשפט קמא את האמור בחוות הדעת שהוגשה מטעם הוועדה המקומית וקבע כי סכום הפיצוי יעמוד על סך של 27,404 ש"ח (המהווה מכפלת של שווי המקרקעין באחוז השטח שהופקע מעבר ל-40%). לצד זאת, פסק בית המשפט קמא תוספת ריבית והצמדה ממועד ההפקעות.

נוכח התפתחות זו, ובשים לב לכך שלא הוגש ערעור על פסק הדין, התבקשה המבקשת ביום 26.8.2021 להודיע האם היא עומדת על בקשת רשות הערעור. ביום 30.8.2021 השיבה המבקשת בחיוב וזאת בשל הסוגיה העקרונית המועלית בבקשת רשות הערעור.

11.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובכלל זה בעמדת היועץ המשפטי לממשלה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, מבלי שמצאתי לנכון להכריע בשאלה העקרונית שהיא מעוררת. להלן אבאר עמדתי.

12.

טענת חוסר סמכות עניינית היא אחת מהטענות המקדמיות אותן נדרש להעלות בתחילתו של ההליך. ואולם, טענת חוסר סמכות עניינית נבדלת מטענות מקדמיות אחרות, בכך שניתן להעלותה גם בשלבים מאוחרים יותר של הליך, ואף מיוזמתו של בית המשפט, וזאת בשל היותה נגזרת מעקרון החוקיות. אף על פי כן, עם השנים רוכך הכלל האמור, מטעמים של יעילות וחסכון במשאבים, וכן משיקולים של תום לב דיוני ומניעת שימוש לרעה בהליכים משפטיים, וצומצמה האפשרות להעלות טענה היעדר סמכות עניינית בשלבים מתקדמים של ההליך, לאחר שבית המשפט צולל לבחינת ההליך לגופו (ראו, מיני רבים: ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן , פ"ד נ(5) 820, 829 (1997); ע"א 1662/99 חיים נ' חיים , פ"ד נו(6) 295, 312-310 (2002); רע"א 3640/03 דקל נ' דקל , פסקה 18 (16.12.2007); ע"א 7215/17 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' ארונוסון , פסקה 2 (19.2.2019). כן ראו: אלון קלמנט "חריגה מסמכות עניינית בהליך אזרחי" משפט ועסקים יח 467 (2014)) . כך למשל, לא שעה בית המשפט לטענת היעדר סמכות עניינית שהועלתה בערכאת הערעור (ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה , פ"ד נ"א(2) 669, 675 (1997); ע"א 6539/09 הוועדה המקומית לתו"ב "לב הגליל" נ' נסאר , פסקה 16 (4.4.2012); ע"א 4891/20 West Face Capital inc corporation

נ' עו"ד חיות גרינברג, מנהלת מיוחדת , פסקה 23 (3.2.2021) ), ואף לא לטענה כאמור שהועלתה בשלב הסיכומים (רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי , פ"ד נח(3) 49, 52-51 (2004); ע"א 693/04 קימרי נ' קימרי , פסקה 17 (28.9.2007)).

13.

התביעה בה עסקינן הוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 19.3.2016. במסגרת ההליך התקיימו קדם משפט והליכים מקדמיים, הוגשו תצהירי עדות וחוות דעת שמאיות ונקבעו מועדים להגשת סיכומים בכתב. הוועדה המקומית לא הגישה כל טענה המבקשת לכפור בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, לא עם פתיחת ההליך ואף לא בשלבים הראשונים לניהולו. רק ביום 28.7.2020, דהיינו משחלפו יותר מארבע שנים מאז נפתחה התביעה, ולאחר שהוגשו סיכומי המשיב ובטרם הגישה את סיכומיה, התחוור לוועדה המקומית כי לבית המשפט אין סמכות עניינית לדון בתביעה לאור תיקון 3 לפקודה – תיקון אשר נכנס לתוקף ביום 15.2.2010, שש שנים לפני הגשת התביעה ועשור לפני הגשת הבקשה לסילוקה. הוועדה המקומית סבורה כי את עיתוי הגשת הבקשה יש לזקוף, בעיקרו, לחובת המשיב, לאור התנהלותו אשר הובילה להימשכות ההליך ולסרבולו. ואולם, אף אם תתקבל הטענה כי נפלו פגמים בהתנהלות המשיב, ואינני נוקט כל עמדה בעניין זה, אינני מוצא כיצד הדבר משליך על מועד העלאת הטענה, בשים לב לטיב נימוקיה. בנסיבות האמורות, ואף אם לא ניתן לייחס למבקשת פגם דיוני בהעלאת הטענה, לא מצאתי מקום להתערב במסקנת בית המשפט קמא לפיה אין לסלק את התביעה על הסף.

14.

עד כאן למישור הפרטני. אשר לשאלה העקרונית הנדונה בהחלטתו של בית המשפט קמא – בדבר כללי הסמכות העניינית ביחס לתביעות שעניינן בפיצוי בגין הפקעת זכויות במקרקעין – אינני סבור כי נכון להכריע בה במסגרת בקשת רשות הערעור דנן. זאת, מחמת שני טעמים מצטברים: ראשית , וכפי שהוזכר קודם לכן, בתביעה דנן ניתן פסק דין ביום 6.1.2021 המכריע בטענות הצדדים לגופן. הצדדים לא ערערו על ההכרעה האמורה, והמועד להשיג עליה חלף זה מכבר. מששני הצדדים השלימו עם תוצאת פסק הדין, והוא הפך חלוט, ספק אם יש מקום להמשיך ולדון בבקשת רשות ערעור שהוגשה במסגרת ההליך (לעניין הקושי הדיוני בהכרעה בבקשת רשות ערעור לאחר שניתן פסק דין סופי בתביעה ראו גם: ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(4) 411, 416 (1992); רע"א 8629/08 עטר נ' אשל , פ"ד סה(1) 709 (2011) ). שנית , עסקינן במצב שאיננו שגרתי. אכן, מעבר להכרעה בסכסוך הנדון לפניו, לבית משפט זה תפקיד חשוב בהנחיית הערכאות הדיוניות בשאלות עקרוניות שטרם התבררו עד תום, לא כל שכן כאלה שיש להן משמעות מעשית ביחס להתדיינויות עתידיות רבות. בתוך כך, שאלות בדבר סמכות עניינית הן בוודאי מסוג השאלות החשובות שנדרשת בהן הכרעה חדה וברורה. חרף זאת, סבורני כי המקרה שלפנינו איננו מהווה הזדמנות ראויה לדון בשאלה העקרונית שהתעוררה במקרה דנן, משום שלא התרשמתי כי מכלול הטיעונים הרלוונטיים לצורך הכרעה בשאלה העקרונית נפרשו לפני בית המשפט. ודוק, בשים לב לכך שהיועמ"ש המליץ מבחינה אופרטיבית להותיר את ההכרעה שהתקבלה על כנה, נמנע המשיב מלאתגר את עמדת היועמ"ש בשאלה העקרונית, והסתפק בהצטרפות לעמדתו ביחס לתוצאת המקרה הפרטני. המבקשת, לעומת זאת, הצטרפה לעמדת היועמ"ש בשאלה העקרונית (אף שאין זהות מלאה בין עמדה זו לעמדתה), וחלקה על עמדתו בסוגיות הפרטניות בלבד. כתוצאה מכך לא נמצאים בשלב זה לפני בית המשפט העליון צדדים המציגים טיעון שלם ומפורט ביחס לשאלה העקרונית. במצב דברים זה, ובהינתן חשיבותה של השאלה העקרונית, לא מצאתי כי ראוי שתתקבל לגביה החלטה מחייבת של בית משפט זה במסגרת דיון שאינו אדברסרי. וממה נפשך – אם אכן מדובר בשאלה בעלת חשיבות מעשית, הרי שהיא תתעורר מחדש במקרים עתידיים, ואז ניתן יהיה להכריע בה לאחר שתישמע לא רק עמדת היועמ"ש, אלא גם האידך גיסא על ידי מתדיין המתנגד לה; אם מדובר בשאלה שלא תתעורר בעתיד, הרי שאין כל חשיבות מעשית בהכרעה בה. בין כך ובין כך – הותרתה בצריך עיון, לאחר שהועלתה לתודעה בהחלטה זו, לא תסב נזק העולה על זה העלול לנבוע מהכרעה מבלי שיושמע טיעון הנגד.

15.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית כמפורט לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.