רע"א 8442/99 פנינה רימר נ. מדינת ישראל

העוררת, אשה כבת ששים, עומדת לדין פלילי בפני בית משפט השלום בתל-אביב-יפו. לפי כתב האישום היא עברה שבע עבירת של קשירת קשר לביצוע עוון, קבלת דבר במירמה, התחזות כאדם אחר, זיוף, שימוש במסמך מזויף, עושק, הדחה בחקירה ושיבוש הליכי משפט. המשותף לכל העבירות, שלפי כתב האישום בוצעו מתחילת שנת 1997 ועד לאחרונה, הוא היסוד של מרמה כלפי אנשים אחדים בפרשות שונות, כדי להוציא מהם סכומי כסף גדולים (בסך הכל כמליון וחצי ש"ח) שלא כדין.

אף-על-פי כן, ביום 19.9.99 החליט בית המשפט המחוזי (השופט צ' הרטל), בהסכמת הצדדים, לשחרר את העותרת מן המעצר בתנאים מגבילים כדלקמן: "מעצר בית מלא עד לדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים; ערבות עצמית וערבות צד ג' על סך 10,000 ש"ח; הפקדה במזומן עד יום חמישי - 10,000 ש"ח; התייצבות שבועית בתחנת המשטרה הקרובה למבקשת".

לאחר שהעוררת שוחררה מן המעצר, כאמור, נתברר כי היא לא עמדה בתנאי השחרור. ראשית, היא לא הפקידה ערבות במזומן בסך 10,000 ש"ח. שנית, בביקור שנערך על ידי המשטרה בביתה, ביום 11.10.99, נתברר כי היא אינה שוהה בביתה. שלישית, לאחר בירור נמצא שהיא עברה להתגורר בבית מלון בנתניה, וגם כאן לא הקפידה לשהות במעצר בית, אלא היתה יוצאת את המלון כמעט כל יום למשך שעות. נוסף לכך, כאשר נעצרה על ידי המשטרה בבית המלון בנתניה ביום 19.10.99 נמצאה אצלה תעודת זיהוי מזויפת, ונתברר כי על יסוד תעודת זיהוי זאת היא הוציאה דרכון מזויף, בכוונה להימלט מן הארץ.

על יסוד כל אלה נתבקש בית המשפט להורות על מעצרה של העוררת עד תום ההליכים. בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ג' רביד) ציין בהחלטתו, מיום 1.11.99, כי בא-כוח העוררת אינו חולק על כך שקיימות ראיות לכאורה לגבי רוב האישומים נגד העוררת, וכי אכן ראיות כאלה קיימות גם קיימות. האם יש בהן כדי להקים עילת מעצר? בית המשפט לא ראה צורך להכריע בשאלה אם קיימת נגד העוררת עילת מעצר בשל מסוכנות לציבור, שכן די בכך שקיימות נגד העוררת שתי עילות אחרות למעצר. ראשית, על פי הראיות קיימת עילה של חשש ממשי של התחמקות מהליכי שפיטה, שהרי העוררת החזיקה אצלה תעודת זיהוי מזויפת ודרכון מזויף לצורך זה. שנית, העוררת לא קיימה את תנאי השחרור ממעצר, הן משום שלא הקפידה לשהות במעצר בית והן משום שלא הפקידה ערבות במזומן כנדרש. בשל כך, אמר בית המשפט, העוררת אינה ראויה לאמון שהוא תנאי בסיסי לחלופת מעצר. אולם מן הצד השני, הוסיף בית המשפט, מדובר באשה כבת ששים שנה, ולכן סבר בית המשפט כי ניתן, בכל זאת, להסתפק במעצר בית מלא בתנאים מגבילים, אותם פירט בית המשפט, ובעיקר שהיא תימצא במעצר בית מלא תחת פיקוח ראוי של אדם אחר.

בית משפט השלום דחה את המשך הדיון כדי לאפשר לעוררת להציע חלופת מעצר ראויה. אולם, אף שבית המשפט דחה את המשך הדיון פעם ועוד פעם, לא יכלה העוררת להציע חלופת מעצר ראויה. לכן, פסק בית המשפט "אין מנוס מלהורות על מעצרה של [העוררת] עד תום ההליכים נגדה".

העוררת הגישה ערר על החלטה זאת לבית המשפט המחוזי. בא-כוח העוררת טען שאין לדרוש מן העוררת, כתנאי לשחרורה מן המעצר, כי תהיה נתונה במעצר בית בפיקוחו של אדם אחר וכי תפקיד סכום של 10,000 ש"ח במזומן. הוא ביקש שבית המשפט יסתפק בערבות עצמית וערבות צד ג' - אך בית המשפט המחוזי (השופט א' טל) קבע, על יסוד החומר שבפניו, כי העוררת אינה ראויה לאמון שבית המשפט נתן בה, וכי אם תשוחרר יש חשש מפני שיבוש הליכי משפט. לפיכך דחה בית המשפט (ביום 17.11.99) את הערר.

העוררת הגישה ערר על ההחלטה של בית המשפט המחוזי. בא-כוח העוררת תמך את הערר בטענות שאין בהן ממש, עד כדי כך שאיני רואה טעם להציג אותן, אחת לאחת, ולהשיב עליהן. לצורך הכרעה בערר זה די לפרט טעמים אלה:

(א) כתב האישום מתבסס על ראיות לכאורה כנדרש, ואפילו בא-כוח העוררת מודה שיש ראיות לכאורה לגבי רוב האישומים נגד העוררת.

(ב) העבירות המיוחסות לעוררת מקימות עילת מעצר. ראשית, מסכת של עבירות מרמה, מורכבת וממושכת כמו זאת המיוחסת לעוררת, עשויה לקיים יסוד סביר לחשש שנאשם, גם אם הוא אדם מבוגר, יסכן את בטחון הציבור, ולהצדיק מעצר עד תום ההליכים. ראו, לדוגמה, בש"פ 1016/99 מדינת ישראל נ' צדיק (לא פורסם); בש"פ 7780/99 מדינת ישראל נ' שילון (לא פורסם). שנית, יש יסוד סביר לחשש כי שחרור העוררת מן המעצר יביא לשיבוש הליכי המשפט או להתחמקות מהליכי השפיטה. ושלישית, העוררת הפרה את התנאים בהם שוחררה מן המעצר, ולכן אין היא ראויה לאמון, שהוא יסוד ותנאי לחלופת מעצר.

(ג) לעוררת יש עבר פלילי עשיר במיוחד: מאז שנת 1969 היא הורשעה ב59- עבירות, מהן 44 עבירות מרמה. היא נדונה פעמים אחדות לעונשי מאסר, ובכלל זה מאסר לתקופות לא קצרות.

המסקנה היא שאין יסוד לערר.

הערר נדחה.