רע"א 8494/08 וולדימיר סולוביי נ. מיכאל אייכל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 12.8.2008 בתיק ע"א 3294/07, בגדרו התקבל ערעורו של המשיב, על החלטות ראש ההוצאה לפועל בתל-אביב מיום 18.1.2007 ומיום 26.7.2007, בטענת פרעתי שהוגשה על ידו, בתיק הוצאה לפועל שמספרו 01-83189-93-8.

הפרשה מתחילה ביום 14.11.1988, עת נחתם הסכם הלוואה בין הצדדים (להלן: הסכם ההלוואה ), לפיו נטל המשיב מן המבקש הלוואה בסך 39,370 דולר והתחייב להחזיר את סכום ההלוואה בתוך חודש מדרישת המשיב "וזאת בצירוף ריבית מאותו תאריך 1.8% לחודש".

ביום 18.2.1990 ניתן בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו פסק דין בהיעדר כנגד המשיב, אשר קבע כי עליו לשלם: "שוויו בשקלים חדשים של הסך 39,370 דולרים ארה"ב המחושב לפי שער חליפין יציג למועד ביצוע התשלום בפועל בתוספת ריבית בשעור 1.8% לחודש החל מיום 14.11.88 ועד למועד הסילוק בפועל. כן הוחלט לחייבו לשלם לתובע את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עורך דין בסך 5,715 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בשעור 8% לשנה החל מיום מתן פסק הדין ועד למועד הסילוק בפועל".

על פי העולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כעבור שלוש שנים פתח המבקש תיק הוצאה לפועל כנגד המשיב על קרן החוב בסך 62,716 ש"ח, בהתאם לשער היציג של הדולר ביום חתימת ההסכם. קרן החוב הוצמדה לדולר ובהתווסף ריבית חודשית בשיעור של 1.8% בהתאם להסכם ההלוואה, לסכום הקרן נוספו הפרשי הצמדה בסך 55,527 ש"ח, הפרשי ריבית בסך 121,383 ש"ח וכן הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין. מלבד הקרן, גם הריבית החודשית הוצמדה לדולר.

ביום 20.3.2006 הגיש המשיב בקשה לראש ההוצאה לפועל בטענת פרעתי, ובה טען כי הצמדת הריבית לדולר נוגדת את הסכם ההלוואה, בו נקבע אך ורק כי הריבית החודשית תהיה בגובה 1.8% ללא כל הצמדה נוספת. ביום 16.1.2007, נתקבלה הטענה בהחלטת ראש ההוצאה לפועל ובה נקבע כי אין להצמיד את הריבית לדולר (להלן: ההחלטה הראשונה ). כמו כן, הודגש כי אין ראש ההוצאה לפועל נדרש לפרשנות הסכם ההלוואה עצמו, כי אם להשלכות פסק הדין בלבד. ואולם באשר לפסק הדין עצמו, נקבע כי כדי ליישמו באופן הנכון, יש לבצע פרשנות מינימלית ולו בסיסית של האמור בו. בנוסף, התייחס ראש ההוצאה לפועל לאופן חישוב הסכום לתשלום החוב. ראשית, נקבע כי החיוב בפסק הדין הוא שקלי, לפיכך יש לקיימו במטבע ישראלי לפי שער החליפין הרשמי ביום התשלום, כאשר הריבית וההצמדה יוטלו עליו כדרך שמטילים אותן על חוב במטבע מקומי. בעקבות כך, לשיטת ראש ההוצאה לפועל, לא היה מקום להמשיך ולהצמיד לדולר לא את קרן החוב ולא את הריבית, כי אם לחשב את הריבית שנקבעה בפסק הדין על החוב השקלי לאחר המרת הסכום שנפסק לשקלים, כפי שנעשה במועד פתיחת התיק. בהמשך להחלטה בדבר החיוב השקלי, מינה ראש ההוצאה לפועל מומחה מטעמו כדי לחשב את החוב בתיק.

חוות דעתו של המומחה הוגשה ביום 10.5.2007. בעקבות ההחלטה הראשונה, החוב השקלי הוצמד ב-100% למדד בצירוף ריבית של 21.6% לשנה. ואולם בשלב זה התעוררה שאלה חדשה, מאחר לא היה ברור למומחה האם יש להצמיד למדד גם את הריבית ולכן חושב החוב בארבעה אופנים: 1. ריבית רגילה ולא צמודה. 2. ריבית רגילה וצמודה למדד. 3. ריבית דריבית שנתית ולא צמודה. 4. ריבית דריבית שנתית צמודה למדד.

לאחר עיון בחוות הדעת, ביום 25.7.2007 ניתנה החלטה נוספת של ראש ההוצאה לפועל, בה נתקבלה טענת פרעתי מטעם המשיב (להלן: ההחלטה השנייה ). באשר להצמדת הריבית, צוין כי יש לבצע את פסק הדין "כלשונו". פסק הדין ניתן ביום 18.2.1990 ובו נקבע כי יש להוסיף על הסכום ריבית בשיעור 1.8% החל מיום 14.11.1988. ראש ההוצאה לפועל קבע, כי אמנם פסק הדין אינו מציין חיובי ריבית אחרים, אך חלות עליו בין השאר גם הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית ). בשל כך, יש לחשב את החוב בהתאם לאפשרות השנייה בחוות דעתו של המומחה, קרי להצמיד את הריבית למדד.

על ההחלטה הראשונה והשנייה של ראש ההוצאה לפועל, הוגש על ידי המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"א 3294/07). ביום 12.8.2008, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן ) ובו התקבל הערעור. בית המשפט ציין כי השאלה העומדת במחלוקת שלפניו, היא האם ריבית הפיגורים מוצמדת למדד אם לאו וקבע לאחר התייחסות להחלטה הראשונה והשנייה כי כאשר קבע ראש ההוצאה לפועל שיש להצמיד הריבית, הוא פעל בניגוד לסמכותו והוסיף על פסק הדין של בית משפט השלום את מה שלא נאמר בו. מאחר ופסק הדין קובע במפורש כי הריבית תהיה בגובה 1.8%, אין ראש ההוצאה לפועל רשאי להחליט על הצמדת ריבית בהחילו את סעיפי החוק על פסק הדין. בנוסף, סבר בית המשפט המחוזי כי ההחלטה על הצמדת הריבית אינה עומדת בקנה אחד עם סעיף 11(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"ה-1970. סעיף זה קובע כי סכום הריבית ייקבע על פי חוק פסיקת ריבית, רק אם לא קבע בית המשפט שיעור אחר, ותנאי זה מתקיים במקרה שלנו. לאור האמור, נפסק, כי היה על ראש ההוצאה לפועל לבחור באופן הראשון של חישוב הריבית בחוות דעת המומחה ולהצמיד את הקרן בלבד.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, ועיקרה בטענת המבקש כי יש להחיל על עובדות המקרה את סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית המחייב להצמיד למדד לא רק את הקרן, כי אם גם את הריבית על החוב. בבקשת רשות הערעור נטען, כי אין להתערב לאחר חלוף זמן כה רב, בפרשנות פסק הדין של בית משפט השלום. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי נדרש לתיק במסגרת ערעור על החלטות ראש ההוצאה לפועל בנוגע לטענת פרעתי ולא כערכאת ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום. לכן, אין מקום לדיון בפרשנות פסק הדין בשלב זה. כמו כן, המבקש מציין כי לו רצה המשיב ללבן את סוגיית ההצמדה, היה עליו להעלות את טענתו במסגרת הדיון בתיק בבית משפט השלום או למצער לבקש הבהרה של פסק הדין באמצעות ראש ההוצאה לפועל, על פי הסמכות שנתונה לו בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל ). מלבד האמור, המבקש מסב את תשומת ליבו של בית המשפט לעיקרון השמירה על ערכו הריאלי של הכסף ומפנה לפסיקה כדי להראות שהלכה היא כי בהיעדר סיבות של ממש, תבוצע ההשבה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. לבסוף, המבקש מצא לנכון להלין על עיוות הדין שנגרם לו לדבריו, מאחר וחלק ניכר מהחוב כבר הוחזר בהסתמך על החלטות ראש ההוצאה לפועל וכעת עתיד הוא להפוך לחייב ולהחזיר סכומים נכבדים למשיב.

מנגד טוען בא כוח המשיב, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור ולו מן הטעם כי המבקש איחר את המועד להגשתה. בנוסף, שאלת החלת חוק פסיקת ריבית על פסק הדין של בית משפט השלום, נוגעת לעניינם של הצדדים בנסיבות המקרה הנדון בלבד ומשכך אינה מצדיקה את קבלת רשות הערעור. לגופו של עניין, לדעת המשיב אין להחיל על החוב את הוראות סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית. הסיבה לכך היא הסייג בסעיף 6(ב), אשר קובע כי חוק פסיקת ריבית לא יחול, אם קיים הסכם בין הצדדים לעניין ההצמדה. מאחר והסכם ההלוואה שנחתם בין המבקש למשיב, קובע במפורש את גובה הריבית ושותק בכל הקשור להצמדתה, אין להחיל עליו הסדרים אחרים. המשיב תומך את טענותיו גם בכך, שהמבקש היה זה שניסח הן את הסכם ההלוואה והן את פסק הדין בגלגול הראשון (פסק הדין מהווה טופס, בו יש למלא את פרטי החיוב עובר לחתימת השופט). לחיזוק עמדתו, טוען המשיב כי לראש ההוצאה לפועל לא הייתה סמכות לפרש את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, באם הוראותיו לא היו חד משמעיות. במצב זה היה עליו לפנות לבית המשפט לבקשת הבהרה ולא לקרוא לתוך פסק הדין את הצמדת הריבית. לבסוף מעיר המשיב , כי פסק הדין של בית משפט השלום ניתן בהיעדרו וללא ידיעתו כי מתנהל כנגדו הליך משפטי. לאחר שגילה את דבר קיומו של פסק הדין, על אף פניות חוזרות ונשנות למבקש ולבא כוחו, פסק הדין של בית משפט השלום הומצא לו רק בשנת 2006.

בתגובה לטענות שהועלו על ידי המבקש, עונה המשיב כי בית המשפט המחוזי התחשב גם התחשב בעיקרון השמירה על ערך הכסף, בכך שהצמיד את קרן החוב למדד ב-100%. באשר לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, הוא איננו רלוונטי ככל שהדבר נוגע למשיב בהיותו עוסק בסמכויות ראש ההוצאה לפועל ואיננו יוצר הסדרים או חובות כלשהם לגבי הצדדים.

דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. במקרה דנן, שלל הטענות שהוצגו על ידי המבקש, נוגעות לעניינם האישי של הצדדים ולנסיבות המקרה הספציפי שלפנינו. בין אם מדובר בפירוש שיש להעניק לפסק דינו של בית משפט השלום ובין אם להכריע בשאלת תחולת חוק פסיקת ריבית, אין בבקשה כל טענה המהווה עילה אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי" בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). די בסיבה זו בלבד, כדי לדחות את הבקשה.

מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי ראש ההוצאה לפועל איננו מוסמך להחסיר או להוסיף לפסק הדין או לקרוא לתוכו את מה שלא נאמר בו (ראו למשל 1557/06 שיפטן נ' קירשנבום (לא פורסם 12.7.2006); רע"א 773/97 טנקרידרי ארנקיל בע"מ נ' חיפה כימיקלים בע"מ , פ"ד נ(5) 657, 659 (1997)). לאור זאת, מתבקשת היא מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי בנסיבות המקרה, ראש ההוצאה לפועל חרג מסמכותו כאשר החליט להצמיד את ריבית הפיגורים למדד. מעבר לדרוש יצוין, כי פסק הדין של בית משפט השלום לא התעלם משאלת הריבית שתוטל על קרן החוב. גובה הריבית שנקבע הוא 1.8% לחודש, וזו הייתה הקביעה היחידה בעניין זה. מאידך, אין בפסק הדין אזכור להצמדת הריבית למדד והמבקש לא הציג בטיעוניו ראיות משכנעות שיש בהן כדי להביא לפרשנות אחרת של האמור בו. בשל כך, פסק הדין של בית משפט השלום מתיישב יפה עם הוראות חוק פסיקת ריבית. סעיף 6 לחוק מסייג את תחולת הוראות חוק פסיקת ריבית במקרים בהם קיים הסכם בין בעלי הדין לעניין הריבית וההצמדה. באם החליט בית משפט השלום כי ההסכם שנחתם בין הצדדים עונה על תנאי זה, צדק הוא כאשר לא החיל את ההסדר שבסעיף 5(ב) לחוק, המורה להצמיד את הריבית למדד. מכל מקום, אין כל הצדקה להתערב בהסתמך על הוראות חוק פסיקת ריבית, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי להפוך את החלטת ראש ההוצאה לפועל. מיותר לציין, כי תמוהה היא תלונתו של המבקש על כך שבמידה והריבית לא תוצמד יצטרך הוא להחזיר למשיב סכומי כסף גדולים. במידה ואין בפסק דינו של בית משפט השלום הוראה להצמיד הריבית, ברי כי המבקש לא ירצה לקבל מאת המשיב סכומי כסף שאינם מגיעים לו בדין.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקש ישא בהוצאות ובשכר טרחת בא כוחו של המשיב, בסך 10,000 ש"ח.