רע"א 8523/05 החברה המרכזית לפיתוח השומרון בע"מ נ. מזי את יחזקאל בע"מ

1.

זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא ש' ברלינר), בה אושרה החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' הנשיא א' קיטאי), אשר הורה על ביטול החלטת בורר להתיר תיקון כתב תביעה והוספת תובעים נוספים בעילה של "הרמת המסך".

עיקרי העובדות

2.

המבקשת הינה חברה העוסקת באספקת דלקים ומוצרי נפט, ומשמשת סוכנת של פז, חב' נפט בע"מ. המשיבה 1 היא חברה קבלנית, שרכשה דלקים ומוצרי נפט מהמבקשת בהתאם למחירוני פז (להלן – המשיבה או החברה ). המשיבה בצעה עבודות בנייה עבור המבקשת, וכנטען, בין השתיים נוצרה מערכת התחשבנות אשר כרכה בתוכה את נושא העבודות וכן את חבות המשיבה עבור דלקים. המבקשת הגישה כנגד המשיבה תביעה כספית בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום, המתבססת על קיזוז בין התמורה שהמבקשת חייבת למשיבה בעבור בצוע עבודות שלא הושלמו, לבין סכומים שהמשיבה חבה כלפיה בעבור דלקים ומוצרי נפט שקבלה ממנה. התביעה הועמדה על סך 700,000 ש"ח.

3.

בית המשפט, בהסכמת הצדדים, עשה שימוש בסמכותו על פי סעיף 79ב ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 , והורה להעביר את נושא התביעה לבורר לצורך הכרעה בכל המחלוקות העולות בתביעה. הבוררות התנהלה במשך כשנה, ובחודש אפריל 2002, לאחר כשתי ישיבות בוררות, הגישה המבקשת לבורר "בקשה לתיקון כתב תביעה", שבמסגרתה נתבקש הבורר להתיר את צירופם לבוררות של שלושת המשיבים 2, 3 ו-4, המחזיקים במניות המשיבה בחלקים שווים, וגם מנהלים בה (להלן גם בעלי השליטה ). עילת צירוף הצדדים כאמור נשענה על עקרון הרמת המסך. הבורר דן בטענות הצדדים, והחליט להתיר את תיקון כתב התביעה, כמבוקש. החלטתו המפורטת הושתתה בעיקר על חוסר תום ליבם של בעלי השליטה, אשר בעת שהסכימו על העברת הסכסוך לבוררות בתור מנהלי החברה, כבר ידעו שהחברה מצויה בקשיים, וכי ייתכן שלא תוכל לפרוע את התשלום שיוטל עליה בפסק הבוררות, אם יינתן נגדה. הבורר הדגיש, עם זאת, כי החלטתו נוגעת רק לשאלת צירופם של בעלי השליטה להליך הבוררות, ואין בה כדי לפסוק בשלב זה אם יש להרים את מסך ההתאגדות.

4.

החברה ובעלי השליטה פנו לבית משפט השלום בבקשה שיורה על ביטול החלטת הבורר. לטענתם, אילו ידעו מראש על כוונת המבקשת להעלות טענת הרמת המסך כלפיהם, לא היו מסכימים בפני בית המשפט להעברת המחלוקת לבוררות. בית משפט השלום קיבל את בקשתם, וביטל את החלטת הבורר. בית המשפט המחוזי אימץ את גישתו של בית משפט השלום.

החלטת בית משפט השלום

5.

בפתח החלטתו, בחן בית משפט השלום האם היה הבורר מוסמך להחליט בשאלת עצם סמכותו לצרף את בעלי השליטה להתדיינות בבוררות. הוא הבחין לצורך כך בין שאלת סמכות שעניינה הגדרת תחום המחלוקת שנמסרה על ידי הצדדים להכרעה בבוררות, או סוג הסעדים שבכוחו להעניק, לבין שאלה הנוגעת לזהותם של הצדדים לבוררות. בסוגיה אחרונה זו, כך נפסק, אין בורר מוסמך להכריע, וזו צריכה לבוא להכרעה בפני בית המשפט בהזדמנות הראשונה. עוד נקבע, כי במקרה זה, הסכמת הצדדים לבוררות ניתנה לאחר הגדרת המחלוקת בכתב התביעה, אשר לא כלל כל תביעה אישית כנגד בעלי השליטה. מכאן, כי החלטת הבורר על צירוף בעלי השליטה לבוררות מהווה, כשלעצמה, משום הרמת מסך כלפיהם, ולא היה זה בסמכותו של הבורר להורות כך. בית המשפט התייחס גם לסוגיית תום הלב שהעלתה המבקשת. לגישתו, טענת בעלי השליטה, לפיה אילו צורפו כנתבעים לתביעה המקורית לא היו מסכימים להעברת הענין לבוררות, אינה מופרכת, שכן לבוררות השלכות משפטיות לגביהם. כמו כן הוא קבע, בהסתמך על רישומי הפרוטוקול, כי כבר במועד ההסכמה על הבוררות בפני בית המשפט ידעה המבקשת כי החברה מצויה בקשיים, וייתכן כי לא תוכל לפרוע את חובה. אף על פי כן, בקשתה לצירוף בעלי השליטה בחברה כצדדים הוגשה רק למעלה משנה לאחר מכן, לאחר שתהליך הבוררות כבר היה בעיצומו, ובכך דרך התנהלותה הוא שמעלה חשש להתנהגות חסרת תום לב.

החלטת בית המשפט המחוזי

6.

בהחלטה בת שתי שורות, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור שהוגשה אליו ביחס להחלטת בית משפט השלום, וקבע כי הוא מאמץ את מסקנותיה.

על החלטת בית המשפט המחוזי מוגשת בקשת רשות ערעור זו.

טענות הצדדים

7.

טענת המבקשת היא, כי פסיקתם של בתי המשפט קמא עומדת בניגוד להלכה פסוקה של בית משפט זה, לפיה לבורר קנויה הסמכות להרים את מסך ההתאגדות ולצרף בעלי מניות של חברה להליך בוררות שהחברה צד לה, גם אם הם עצמם לא היו חתומים על הסכם הבוררות, ולא היו צד להליך. המבקשת מכוונת דבריה בהקשר זה בעיקר לרע"א 1158/04 א.מ. השבחת נכסים בע"מ נ' אם דר חברה לבניין בע"מ (לא פורסם, 19.6.05) (להלן – ענין א.מ. השבחת נכסים ). לטענתה, יש להניח לבורר להשתמש באותם כלים שהמחוקק העמיד לרשות בית המשפט, במקום שיש בכך כדי לקדם את עשיית הצדק וחקר האמת. עוד מציינת היא, כי אי קבלת בקשתה תעמידה בפני שוקת שבורה, ואילו החברה ובעלי השליטה אשר הותירו את החברה חסרת נכסים עקב פעולות מרמה יצאו נשכרים מחטאם.

8.

המשיבים, בתגובתם, חוזרים על עיקר טענותיהם שהעלו בפני בית משפט השלום, וסומכים ידיהם על החלטתו, אשר אושרה על-ידי בית המשפט המחוזי. הם מוסיפים, כי ראוי לאבחן בין ענין א.מ. השבחת נכסים לבין מקרה זה, נוכח העובדה כי באותו מקרה הסכם הבוררות עצמו קבע כי גם המחלוקות הקשורות לבעלי המניות של החברות תובאנה להכרעת בורר, בעוד שבמקרה זה כתב התביעה הוא שהגדיר את הנושא שבמחלוקת, והוא לא כלל כל התייחסות לאחריות בעלי המניות בכשירותם האישית.

בתגובות משלימות חזרו הצדדים והעלו טענות לענין השלכת ענין א.מ. השבחת נכסים על ענייננו.

הכרעה

9.

שתי סוגיות מרכזיות עולות בהליך זה: האחת – האם נכון פסקו בתי המשפט קמא בהנחתם כי לבורר לא היתה סמכות להחליט על צירוף צדדים, וכי ההכרעה בשאלה זו היתה נתונה מלכתחילה לבית משפט השלום, ולו בלבד; השניה – האם צדקו הערכאות קמא בגישתן, לפיה טעה הבורר בהחלטתו לאפשר את תיקון כתב התביעה לצורך הכללת עילה של הרמת המסך והוספת בעלי השליטה כצדדים נוספים להליך הבוררות מכח עקרון זה.

10.

בפנינו עולה שאלה נוספת, מיקדמית באופייה, והיא – האם קיימת עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה זו, לאחר הגלגולים שעברה פרשה זו בערכאות דלמטה. נפתח בשאלה זו.

כלל ידוע הוא כי רשות ערעור בענייני בוררות ניתנת במשורה והיא שמורה למצבים חריגים בהם עולה שאלה עקרונית כללית, או כאשר מתחייבת התערבות שיפוטית לתיקון עיוות דין מהותי. כלל זה עולה מחוק הבוררות, הקובע כי החלטות בית משפט של בוררות ניתנות לערעור ברשות (סעיף 38 ל חוק הבוררות, תשכ"ח-1968

(להלן – חוק הבוררות )); הוא נגזר גם מאופיו של הליך הבוררות, שיש לחתור להגברת עצמאותו ולצמצום ההתערבות השיפוטית בו כדי לשמר את ייחודו כהליך חלופי יעיל לפתרון מחלוקות בין צדדים על בסיס דיוני מוסכם.

העקרון האמור חל בדרך כלל ביחס לפנייה לבית משפט זה כערכאה שלישית, כאשר החלטת הבורר מוחזקת "כערכאה ראשונה", לצורך הענין, ובעקבותיה באה החלטת בית המשפט המחוזי שעליה מתבקשת רשות ערעור. בענייננו, הפנייה לבית משפט זה היא כאל ערכאה רביעית , שכן הענין נדון והוכרע, ראשית, על ידי הבורר; לאחר מכן, ניתנה לגביו החלטה על ידי בית משפט השלום; ולאחריו ניתנה החלטה על ידי בית המשפט המחוזי. עתה מתבקשת רשות ערעור לבית משפט זה, כערכאה רביעית. נסיבות אלה מצמצמות עוד יותר את ההצדקה שבמתן רשות ערעור, ורק נסיבות חריגות ויוצאות דופן עשויות להצדיק מתן רשות כזו.

בהקשר הענייני-מהותי, השאלות המרכזיות העולות בבקשת רשות הערעור זכו כבר להתייחסות ולניתוח הפסיקה לאורך השנים. אין מ דובר

בסוגיות עקרוניות חדשות, המצריכות קביעת הלכה חדשה, אלא ביישום דינים קיימים על המקרה שלפנינו. גם התוצאה הנובעת מהחלטות בתי המשפט קמא אינה כרוכה בעיוות דין מהותי שיש לתקנו, שהרי בכל מקרה, טענותיה של המבקשת כלפי בעלי השליטה בחברה, ככל שאינן מתבררות בהליך הבוררות, שמורות לה במסגרת הליך נפרד.

בנסיבות אלה, אין מקום למתן רשות ערעור, ודינה של הבקשה להידחות על הסף.

לפנים מן הנדרש, אתייחס בתמצית גם לטענות המבקשת לגופן.

סמכות הבורר להחליט בענין סמכותו

11.

בית משפט השלום העלה מיוזמתו את שאלת סמכותו של הבורר לפסוק בענין הבקשה לתיקון התביעה, בטרם נפנה לבחון את נכונות החלטת הבורר לגופה. הוא איבחן לצורך כך בין שאלת סמכות הנוגעת לנידני המחלוקת בין הצדדים לבין שאלת מיהות הצדדים לבוררות. לגבי הענין הראשון הוא קבע כי הבורר רשאי להחליט בשאלת סמכותו, בכפיפות לביקורת שיפוטית על החלטה זו. בענין השני הוא סבר כי סוגיית כפיפות צדדים חדשים לבוררות אינה נתונה לסמכותו של הבורר, וראוי כי תובא להכרעת בית המשפט בהזדמנות הראשונה.

12.

בענין זה יש לומר, ראשית, כי השאלה האם ניתן להוסיף עילה חדשה או להוסיף בעלי דין לבוררות קיימת עשויה להשליך על מרחב הסמכות הנתון לבורר להכריע במחלוקת בין הצדדים.

שנית, נקודת המוצא במשפט הישראלי היא כי אין לבורר סמכות להחליט בשאלת היקף סמכותו להכריע במחלוקת אלא אם הצדדים הסמיכוהו לכך במפורש. בלא קיום הסמכה מפורשת כאמור, יש להעביר את ההכרעה בשאלה זו לבית המשפט המוסמך. ניתן לפנות לבית המשפט ב"אבעיה" או בבקשה לפסק הצהרתי בענין סמכות בורר, או להעלות את שאלת הסמכות גם במסגרת בקשה לביטול פסק בורר על פי סעיף 24 לחוק הבוררות.

עם זאת, מקובלת הדעה, כי הבורר מוסמך לקבוע את העובדות שמהן נובעת סמכותו, אף אם הצדדים לא הסמיכוהו מפורשות לכך, אולם קביעתו בענין זה אינה סופית. בעל דין רשאי לכפור בקביעות הבורר בפני בית המשפט, אשר יבחן, בהתאם לראיות שיובאו לפניו, את העובדות הקובעות את סמכות הבורר:

"המימרה, 'אין בורר מוסמך להחליט בעצמו על סמכותו', אין משמעה כי הבורר מנוע מלהחליט בעובדות הנוגעות לסמכותו. ראשית, יכולים בעלי הדין להרשות את הבורר לפסוק גם בעובדות אלה לחלוטין, ומשעשו כן, הרי נערך שטר בוררות לקביעת סמכות הבורר, ובית המשפט יתייחס אליו כשם שהוא מתייחס לכל שטר בוררין; במקרה זה הבורר הוא הפוסק הסופי גם בעובדות אלה. אולם גם באין שטר בוררין המיפה בפירוש את כוחו של הבורר להחליט על סמכותו, רשאי גם רשאי הבורר לקבוע את העובדות שמהן נובעת סמכותו, אלא שקביעה זו אינה סופית, כי רשאי בעל דין לכפור בה לפני בית משפט ואם עשה כן, יהיה בית המשפט הדן בדבר חייב, לפי הראיות שיובאו לפניו, לבחון את העובדות הקובעות את סמכות הבורר; אין הפסק מחייב אלא אם היה הבורר מוסמך לתתו, ואת קיומו של תנאי זה קובע סופית בית המשפט" (יואל זוסמן דיני בוררות פסקה 170 (מהדורה שניה, 1962)).

דברים אלו הובאו בהסכמה בע"א 445/80 ג'ברה נ' המועצה האזורית בקעת בית שאן , פ"ד לז(1) 421, 425 ‑ 426 (1983) (וכן ראו: שם, בעמ' 427 ‑ 428; רע"א 7130/95 ג'אויד נ' איזנמן (לא פורסם, 27.5.96)). הועלתה דעה לפיה אין זה מן הראוי להרחיב את סמכות הבורר להכריע בשאלת סמכותו, על אף התפתחויות בכיוון זה בדין האמריקני (מאיר שמגר "בוררות – הסמכות להכריע בשאלת הסמכות" משפט ועסקים א 83 (2004) (להלן – שמגר ); השוו: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל 583‑586 (מהדורה רביעית, תשס"ה) (להלן – אוטולנגי )).

אני מתקשה לקבל את האבחנה שנמתחה בהחלטת בית משפט השלום בין סוגיית סמכות הבורר ביחס לאופי השאלות שבמחלוקת נשוא הבוררות לבין מיהות הצדדים לבוררות שהבורר נדרש להכריע לגביהם. אלה כאלה עשויים להעלות שאלה של סמכות וקשה לאבחן ביניהם לענין זה.

בענייננו, אין צורך לנקוט עמדה סופית בשאלה האם ראוי היה, מלכתחילה, כי הבורר יפנה את הבקשה לתיקון התביעה להכרעת בית המשפט, במקום שיכריע בה בעצמו נוכח ההשלכה שיש לשאלה זו על להיקף התפרשותה של הבוררות ועל היקף סמכותו. מאחר שמסקנתי היא כי גם לגופו של ענין לא היה מקום לקבל את הבקשה לתיקון התביעה, מתייתרת ההכרעה בסוגיה זו.

הוספת עילה והוספת צדדים להליך בוררות

13.

בענייננו, כתב התביעה בסדר דין מקוצר הוגש על ידי המבקשת כנגד החברה. בפירוט התביעה מופיעה עילה מוגדרת שעניינה חבותה הכספית של החברה כלפי המבקשת לאור התחשבנות ביניהן, הלוקחת בחשבון ביצוע עבודות על ידי החברה על פי הזמנת המבקשת מצד אחד, וחיובים כספיים של החברה כלפי המבקשת בגין מוצרי דלקים שהראשונה רכשה מהשניה לאורך זמן. לטענת המבקשת, בהתחשבנות זו נוצרה יתרת זכות לטובתה שהועמדה על 700,000 ש"ח.

תביעה זו הועברה ככזו לבוררות, על פי החלטת בית משפט השלום שניתנה בהסכמת הצדדים, קרי: המבקשת והחברה.

הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה למעלה משנה לאחר תחילת הבוררות, ולאחר שהתנהלו בה ישיבות. בתיקון זה התבקש על ידי המבקשת לתקן ולשנות את בסיס המחלוקת בשני מובנים:

האחד – להוסיף עילה של "הרמת מסך" כלפי החברה ובעלי מניותיה, על בסיס הטענה כי בעלי השליטה פעלו במרמה לריקונה של החברה מכל נכסיה, ובכך סיכלו אפשרות לגבות ממנה את החוב הכספי שהיא חבה למבקשת.

השני – להוסיף את בעלי השליטה בחברה כצדדים להליך, על מנת שניתן יהיה ליישם את הקביעות בענין הרמת המסך, ולרדת לנכסיהם שלהם לצורך מימוש החוב הכספי של החברה כלפי המבקשת.

האם רשאי היה הבורר להתיר את תיקון התביעה על דרך הוספת עילת הרמת המסך והוספת בעלי השליטה כצדדים לבוררות?

14.

התשובה לשאלה זו היא בשלילה, ואלה הטעמים:

מנגנון הבוררות הוא הליך חלופי ליישוב מחלוקות בין צדדים, המבוסס כל כולו על הסכמתם הדיונית להזקק לו לצורך הכרעה בסכסוך ביניהם. הבוררות נשענת על קיומו של הסכם בוררות, אשר מכוחו מסכימים הצדדים למסור לבוררות סכסוך מוגדר שכבר נתגלע ביניהם, או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד. הסכם הבוררות אמור לשקף במדויק את אופי השאלות שבמחלוקת שעל הבורר להכריע בהם, והוא מחייב את הצדדים לו, או את חליפיהם, אם אין כונה אחרת משתמעת מן ההסכם (סעיף 4 לחוק הבוררות).

הבסיס ההסכמי עליו נשען הליך הבוררות משמיע את שני אלה: ראשית – אין בסיס משפטי להכרעה בבוררות בעניינים אשר לא נמסרו מלכתחילה להכרעת הבורר; שנית – אין הליך הבוררות יכול לחייב צדדים שלא היו שותפים להסכם הבוררות לקחת חלק בבוררות. במרבית המקרים, הוא גם אינו יכול לחייב צד לבוררות להתדיין עם גורם נוסף שעמו לא הסכים מלכתחילה לקיים בוררות; והכל בכפוף לחובת תום הלב בבצוע הסכם הבוררות. הבסיס ההסכמי של הבוררות משמיע, כי בהעדר הסכמה של הצדדים לבוררות להכריע בשאלות החורגות מהסכם הבוררות, או לשתף בבוררות בעלי דין שלא היוו מלכתחילה צדדים להסכם הבוררות, לא ניתן להחיל את הבוררות על עניינים אלה, בהעדר תשתית משפטית הסכמית לכך. בנסיבות שלפנינו נעדרה תשתית הסכמית כזו לענין בקשת תיקון התביעה שהוגשה על ידי המבקשת. בקשת תיקון זו כללה בתוכה הן הוספת עילה של הרמת המסך והן הוספת צדדים שאינם הצדדים המקוריים להסכם הבוררות. צדקו הערכאות קמא בהחלטותיהן כי דין קביעת הבורר שהתירה את תיקון התביעה להתבטל. נרחיב מעט בנושא זה.

15.

הליך הבוררות אינו דומה להליך שיפוטי רגיל מבחינת התשתית המשפטית הניצבת ברקעו. הליך שיפוטי רגיל פותח בפני בעל דין אפשרויות נרחבות לנקוט ביוזמה חד צדדית בפתיחת הליך, ואין הוא נדרש להסכמת הצד שכנגד לצורך כך. כן רשאי הוא לכלול בתובענתו כל עילה מוכרת בדין, המצויה במסגרת סמכותו העניינית של בית המשפט, ולצרף כל צד שיש לו יריבות עמו, המהווה צד נכון בהליך בשים לב לנושא העומד להכרעה. בהליך שיפוטי רגיל בבית המשפט, נתונה סמכות שיפוטית שבשיקול דעת להתיר תיקון כתב תביעה ולהוסיף עליו עילות, וכן לצרף צדדים הנוגעים בדבר, הנדרשים עקב הוספת העילות, גם אם לא ניתנה לכך הסכמת בעלי הדין. לא כך הוא

בהליך בוררות. הסכם הבוררות תוחם את השאלות שבמחלוקת, ומגדיר מכח הסכמת הצדדים גם את הצדדים הרלבנטיים להליך. זהו טיבה של הבוררות ההסכמית, ויש דמיון בינה לבין הבוררות "השיפוטית", הנערכת מכח הפעלת סמכותו של בית המשפט על פי סעיף 79ב לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט ). על פי הוראה זו,

"בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, להעביר ענין שלפניו, כולו או מקצתו, לבוררות, וכן רשאי הוא, בהסכמתם , להגדיר את תנאי הבוררות" (ההדגשות אינן במקור).

גם בבוררות השיפוטית, הסכמת הצדדים היא העומדת ביסוד הבוררות וביסוד התנאים שנקבעו לניהולה.

16.

ליסוד ההסכמה בבוררות נקבעו מספר חריגים מפורשים בחקיקה, המהווים יוצאים מן הכלל לכלל הרחב (ראו, למשל: סעיף 122(4) ל חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה -1965; וסעיף 198(ב) לאותו חוק; סעיף 11 ל חוק הספורט, התשמ"ח-1988 ; ע"א 463/90 איגוד הכדורסל בישראל נ' ל.ב. לקידום כדורסל נשים , פ"ד מד(2) 806 (1990); לסקירה מפורטת, ראו אוטולנגי , בעמ' 76‑88).

17.

לכלל לפיו הסכם הבוררות חל על הצדדים להסכם בלבד ישנו חריג, המחיל את הבוררות גם על צדדים חליפים, כשאין כונה אחרת משתמעת מההסכם (סעיף 4 לחוק הבוררות). בהתאם לכך, יתכן מצב שבו החליף אינו מעוניין להיות כפוף להליך בוררות, אולם הסכמתו של הנחלף מחייבת אותו. המושג חליף לא הוגדר בחוק הבוררות או בחוקים אחרים, אלא תוכנו עוצב באמצעות הפסיקה במשך השנים. בע"א 10892/02 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (לא פורסם, 6.6.2005) (להלן – ענין אואזיס ) נאמר:

"עיקרו של דבר, חליף הוא מי שהוסבה אליו זכותו (או חבותו) של בעל הזכות (או החבות) המקורי, מכוח חוק (כגון: מנהל עזבון, יורש, נאמן בפשיטת רגל וכיוב') או בנסיבות אחרות, רצוניות (כגון מקבל זכויות על פי חוזה)... החליף נכנס באופן מוחלט בנעלי בעל הזכות המקורי, כשהאחרון נעלם ואיננו " (ההדגשה אינה במקור; וראו גם אוטולונגי , בעמ' 97‑107).

ביסוד החריג בענין החליף עומדת התפיסה, לפיה ככלל, הציפייה ההגיונית והסבירה של צדדים להסכם בוררות היא, כי ההסכם לא יתבטל אך מהטעם שצד שלישי בא כדין בנעליו של אחד מהם, כאשר הצד הישיר להסכם אינו עוד בעל אינטרס בו, או אינו כשיר לפעול על פיו, וחליפו המשפטי בא בנעליו. הוראת החליפות נועדה לשמר את מנגנון הבוררות עליו הוסכם בין הצדדים, גם אם תחת הצד להסכם הבוררות בא החליף, וזאת, עד כמה, וככל שהדבר אינו עומד בניגוד לכוונתם המשתמעת של הצדדים להסכם. כנגד זאת, החלת הסכם הבוררות על צד זר להסכם הבוררות, כאשר מעורבותו של הצד המקורי להסכם הבוררות בעינה עומדת, עשויה להוות הרחבה של מעגל היריבות המשפטית מעבר למסגרת ההסכמית של הבוררות, ולפיכך היא אינה מוכרת (ענין אואזיס , בעמ' 5; והשוו: רע"א 4882/96 נאסר נ' ספרא (לא פורסם, 6.3.1997)).

פרשנות הסכם הבוררות

18.

כללי היסוד, המונעים חריגה מהבסיס ההסכמי של הבוררות, אינם עומדים בסתירה לצורך העולה, לעיתים מזומנות, לפרש את הסכם הבוררות על פי תכליתו ועל פי אומד דעת הצדדים לו. פרשנות זו עשויה להתייחס, בין היתר, למיתחם השאלות שבמחלוקת שההסכם מתכוון לחול עליהם, ואף לזהות הצדדים לבוררות שההסכם מתפרש עליהם. לעיתים, עשוי צד החותם על הסכם בוררות, לעשות זאת גם בשם צדדים נוספים שהוא מייצגם לצורך כך. מכח הסכמה משתמעת של הצדדים, עשוי אדם להחשב צד להסכם בוררות גם אם לא חתם עליו כצד פורמלי (רע"א 4913/92 אלדא – סוכנות נסיעות בע"מ נ' בוא ניסע בע"מ (לא פורסם, 20.6.93) (להלן – ענין אלדא סוכנות נסיעות )). פרשנות הסכם הבוררות, הן לענין עילות המחלוקת והן לענין זהות הצדדים הכפופים לבוררות, נשלטת על ידי הכללים המקובלים של פרשנות חוזים. יש לפרש את הסכם הבוררות על פי אומד דעת הצדדים, המשתקף במטרות, ביעדים ובאינטרסים שהצדדים בקשו להגשים במשותף. על אומד דעת זה ניתן לעמוד מתוך לשון החוזה והנסיבות החיצוניות לו (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ ,

פ"ד מט(2) 265, 311‑312 (1995); ע"א 6518/98 הוד

אביב בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד נה(4) 28, 34‑35 (2001); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ד – פרשנות החוזה 86 (2001)). ייתכן, בנסיבות מסוימות, כי אומד דעת הצדדים להסכם בוררות יצביע על כוונת הצדדים לאפשר הרחבה של עילות התביעה להכרעה בבוררות, או על הוספת צדדים לבוררות, עם או בלי קשר להוספת העילות, וכן על עניינים נוספים שהבוררות אמורה לעסוק בהם, אף שאינם מוצאים ביטוי מפורש בהסכם הכתוב. פעמים ניתן לדבר ביטוי ברור בנוסח ההסכם (ענין אלדא

סוכנות נסיעות ; אוטולנגי , בעמ' 61; ע"א 1797/90 סגל נ' מגידו , פ"ד מז(5) 858 (1993); ע"א 363/76 בלמן נ' "עידן" חב' לייזום ולביצוע של מפעלים ושירותים בע"מ , פ"ד לא(2) 214 (1977)). במקרים אחרים, הדבר עשוי להילמד מהנסיבות האופפות את דרך ההתקשרות ההסכמית. כך, למשל, בע"א 65/85 עיריית נתניה נ' נצ"ב נתניה בע"מ , פ"ד מ(3) 29 (1986), קבע בית המשפט כי עירייה היא צד להסכם בוררות, אף שלא היתה חתומה עליו, וזאת מכוח היותה של חברה פלונית שבשליטתה צד להסכם. באותו מקרה, הקימה העירייה חברה על מנת שתשמש כלי בידיה לצורך התקשרות בעסקת מקרקעין. העירייה עשתה כן על מנת להתחמק מהצורך בקבלת אישורו של שר הפנים לעסקה. העסקה נקלעה לקשיים, ובהתאם לחוזה בין הצדדים, נתמנה בורר. הצד השני לעסקה הגיש לבורר תביעה כספית כנגד העירייה. בשלב זה, ביקשה העירייה להתנער ממחוייבותה לבוררות, בטענה כי כלל לא היתה צד לעסקה ולהסכם שנחתם במסגרתה, אלא היתה זו רק החברה שבשליטתה, שהיא אישיות משפטית נפרדת. בית המשפט פסק, כי בנסיבות אלה, ולצורך הבוררות, העירייה והחברה חד הן, וזאת בין אם מתוך כך שהחברה היתה בבחינת זרועה הארוכה של העירייה, "כאורגן שלה ממש", ובין אם מתוך כך שהיא פעלה כנאמן וכשלוח שלה (שם, בעמ' 48; וראו: רע"א 630/06 סברילון בע"מ נ' Citrix Systems Inc. , פסקה 18 (לא פורסם, 6.1.10) (להלן – ענין סברילון )).

19.

שאלת הוספת עילה וצירוף צדדים נוספים להליך הבוררות אינה זהה בהכרח לשאלה, מהו היקף תוקפו וחלותו של פסק הבורר מבחינת מעשה בית דין. לעיתים, עשוי פסק בורר לזכות או לחייב גם את מי שלא היה צד לבוררות, לא מכח עקרון החליפות בלבד, אלא גם מכח הדוקטרינה הכללית של מעשה בית דין, וזאת כאשר לצד חיצוני לבוררות קרבה עניינית מיוחדת לנושא הבוררות ולצדדים לבוררות, אף שלא נטל חלק ישיר בהליך הבוררות ( אוטולנגי , בעמ' 108; וראו: ענין סברילון , פסקה 18; ע"א 344/83 רויטמן נ' פרס , פ"ד לט(4) 29, 34‑40 (1985); ע"א 30/88

כהן נ' פרנקל , פ"ד מד(1) 119, 124‑125 (1989); רע"א 554/01 כתר הוצאה לאור בע"מ נ' ספרן (לא פורסם, 22.10.01); רע"א 7642/02

כץ נ' גוטליב (לא פורסם, 30.8.04)).

מן הכלל אל הפרט

20.

בענייננו, מ דובר

ב"בוררות שיפוטית" המתבססת על הסכמת הצדדים להעביר את נושא המחלוקת ביניהם לבוררות. הנושא שהועבר לבוררות בידי בית משפט השלום התייחס למחלוקת כפי שעלתה בכתב התביעה בסדר דין מקוצר שהוגש לבית המשפט. הצדדים הישירים לתובענה הסכימו להעברת הענין לבוררות במתכונת זו.

פרשנות אומד דעת הצדדים במתן הסכמתם להעברת הענין לבוררות מביאה למסקנה כי לא היתה כונה להרחיב את ההסכמה לבוררות גם לעילות נוספות ולצדדים נוספים, מעבר לאלה שצויינו בכתב התביעה המקורי. במתן הסכמתם להעברת המחלוקת לבוררות, הניחו הצדדים כי תידון בה עילתה של המבקשת כנגד החברה בענין החוב הכספי הנטען על ידה כלפי החברה. לא היתה הסכמה משתמעת להוספת עילה של הרמת מסך והפניית הדרישה לפרעון החוב כלפי בעלי השליטה בחברה. ענין זה מצריך בירור עובדתי ומשפטי מורכב ומיוחד, שהצדדים לא נתנו עליו את הדעת בעת שהסכימו להעברת הענין לבוררות. התובענה בסדר דין מקוצר והליך הבוררות שנועד לברר את עילת התובענה כוונו לבחון האם יש בסיס משפטי לדרישת המבקשת לחוב הכספי הנטען כלפי החברה. דוקטרינת הרמת המסך בנויה על העקרון כי, בתנאים מסוימים, רשאי בית המשפט לייחס חוב של החברה גם לבעל מניות בה, בהתקיים תנאים מוגדרים שנקבעו לכך בחוק ובהלכה הפסוקה (סעיף 6 ל חוק החברות, התשנ"ט-1999 , ותיקון לחוק זה מתשס"ה). כדי לבסס חבות של בעל מנייה לחובות החברה חרף קיומה של אישיות משפטית נפרדת של החברה, נדרש לבסס עילה משפטית מורכבת הן בהיבט המשפטי והן ברובד העובדתי. עילה כזו אינה נגזרת באופן טבעי מעילת התביעה המקורית המצויה בתובענה שהופנתה כלפי החברה, ואשר עניינה הוא החוב הנטען כלפיה. לא ניתן להוסיף לבוררות בהבל פה עילה של הרמת מסך ולצרף צדדים נוספים להליך הבוררות, כלפיהם נטענת טענת חבות אישית לחוב החברה מכח הרמת המסך כשמ דובר

בהליך בוררות הבנוי על הסדר הסכמי בין הצדדים, וכאשר העילה הנוספת וצירוף הצדדים חורגים בבירור מההסכמה שניתנה.

21.

יש להוסיף, כי רעיון המבקשת להוסיף את עילת הרמת המסך ולצרף את בעלי השליטה לבוררות נולד כ"מחשבה לאחר מעשה", כשנה אחרי תחילת הליכי הבוררות שניהולם לא כוון כלפי בעלי השליטה. זאת, על אף שכבר בעת הדיון בבית המשפט, בו הוסכם על העברת המחלוקת לבוררות, הביע ב"כ המבקשת חשש באשר ליכולת הפרעון של החברה. חרף זאת, לא נתבקש בבית המשפט תיקון התביעה וצירוף בעלי השליטה להליך קודם להעברה לבוררות.

בהעברת הענין לבוררות במתכונת של כתב התביעה המקורי נתחמו גבולותיה של הבוררות הן מבחינת הנושאים שהועמדו למחלוקת בבוררות, והן מבחינת הצדדים היריבים במחלוקת. לא ניתן לייחס להסכמת הצדדים בשלב העברת הענין לבוררות הסכמה משתמעת להרחיב את נושא המחלוקת והבוררות לעניינים הכרוכים בהרמת מסך ובאחריות אישית של בעלי שליטה בחברה.

22.

להשלמת הדברים יובהר, כי ענייננו כאן אינו דומה בנסיבותיו לפרשת א.מ. השבחת נכסים . באותו ענין הוחלט, כי הבורר מוסמך לצרף לבוררות בעל מניות של חברה שהיא עצמה היתה צד לבוררות, אף שבעל המניות עצמו לא היה חתום על הסכם הבוררות. באותו ענין, נוסח הסכם הבוררות היה רחב, והעיד על כונת הצדדים שבעלי המניות והמנהלים יהיו צד לו, גם אם רק חתימת החברה כצד להסכם התנוססה עליו. בהסכם הבוררות שם נכתב:

"כל מחלוקת בין הצדדים להסכם זה, או בינם לבין החברה בכל דבר ועניין הקשור לביצועו או פירושו של הסכם זה או מסמכי ההתאגדות של החברה או בכל דבר ועניין הקשור בהיותם מנהלים ו/או בעלי מניות בחברה, תובא להכרעת בורר..." (ההדגשות אינן במקור).

הדבר שונה בתכלית בענייננו, בו הסכמת הצדדים להעביר את המחלוקת לבוררות במסגרת הדיון המשפטי התייחסה למישור כתב התביעה והצדדים לו, ולהם בלבד.

סוף דבר

23.

במקרה זה גבולות הבוררות נתחמו על פי הסכמת הצדדים לנושא המחלוקת כפי שהוגדר בכתב התביעה המקורי וביחס לצדדים היריבים על פי אותו כתב תביעה. הסכמה זו אינה מאפשרת הרחבת הבוררות באופן חד צדדי מעבר למוסכם בין הצדדים, בין לענין העילה ובין לענין זהות הצדדים לבוררות.

בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא. המבקשת תישא בשכ"ט עו"ד החברה בסך 15,000 ש"ח.