רע"א 8569/04 ג'ורג' ודיע רזוק נ. הפטריארכיה הקופטית האורטודוקסית

א.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 5215/04 (השופטים גל, זילברטל ואוקון) מיום 6.7.04, אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"א 21010/99 (השופטת רנר) מיום 25.1.04, לפיו על המבקש לפנות את הנכס בו הוא מתגורר, המצוי בבעלות המשיבה.

ב.בכתב התביעה שהגישה המשיבה כנגד המבקש בבית משפט השלום, נטען כי בשנת 1963 השכירה המשיבה דירה לאביו המנוח של המבקש בבניין בשער יפו, והוא התגורר בה עד לפטירתו בשנת 1982. במועד הפטירה התגוררו בדירה אמו ואחותו של המבקש, וכך עד לפטירת האם בשנת 1998 והאחות בשנת 1999. המבקש לא התגורר בדירה לא במועד פטירת אביו ולא במועד פטירת האם והאחות. המשיבה טענה כי המבקש פלש לדירה לאחר פטירתה של אחותו. המבקש טען להגנתו כי הסכם השכירות בין המשיבה לאביו נחתם בשנת 1958, ובהיות המשפחה משתייכת לעדה הקופטית אורטודוקסית, חל הסכם השכירות גם על בני משפחתו של השוכר; נטען, כי בעת יצירת השכירות חל החוק הירדני המעניק דיירות מוגנת לבני משפחת השוכר לכל ימי חייהם, ובכלל זה למבקש. כן נטען כי המבקש השקיע כספים בשיפוץ הדירה, ואף מטעם זה יש לראותו כדייר מוגן. בנוסף טען המבקש, כי אף חוק הגנת הדייר (נוסח חדש), תשל"ב-1972 ("חוק הגנת הדייר") חל עליו, וזאת מכיוון שהתגורר בדירה לפחות 9-8 חודשים לפני פטירת אביו, וכ- 8-7 חודשים לפני פטירת אימו, והמשיך להתגורר בה מאז, שעה שבעת פטירת הוריו לא היתה ברשותו דירה אחרת למגוריו. נטען כי אמנם המבקש נישא בשנת 1966, אך עם זאת חי בסכסוך מתמיד עם אשתו ונאלץ לעזוב את דירתה לעתים תכופות, עד אשר בשנת 1987 סולק סופית באמצעות צו הרחקה, והתגרש מאשתו בשנת 1998.

ג.בפסק דינו קבע בית משפט השלום, כי אף אם נקבל את טענות המבקש לעניין הדין הירדני, אין מקום להחילו בנסיבות העניין, שכן המבקש לא רכש כל זכויות בנכס טרם מותו של אביו, ומשנפטר אביו לאחר החלת הדין הישראלי על מזרח ירושלים ביום 28.6.67, חל על זכויות הנתבע בנכס הדין הישראלי. עוד נקבע, כי למבקש לא הייתה ציפייה ראויה להגנה קודם מות אביו, שכן אביו יכול היה להוציאו מכלל היורשים באמצעות צוואה. נקבע גם, כי המבקש לא הוכיח כנדרש את הדין הירדני, ועל כן יש להניח כי בעניין זה דומה הדין הירדני לדין הישראלי. לעניין הדין הישראלי קבע בית משפט השלום כי סעיף 27(1) לחוק הגנת הדייר אינו מעניק למבקש הגנה שכן לפיו נדרש מן הטוען למעמד של דייר מוגן, רצף מגורים בנכס הרלבנטי החל מ- 6 חודשים טרם פטירתו של הדייר המקורי ממנו נגזרת הזכות – ובענייננו אביו של המבקש, וזאת עד למועד פטירתה של האם, שזכותה נגזרת מזכות האב; רצף כזה לא נטען (ואשר נטען לא בבירור נטען). משנקבע, כי התנאי בדבר רצף מגורים לא התקיים בעניינו של המבקש, לא נדרש בית המשפט לשאלה אם היתה לו, בתקופות הרלבנטיות, דירה אחרת למגוריו. בנוסף נקבע, כי בניגוד לטענת המבקש, הסכם בין המשיבה לבין אביו של המבקש אינו מעניק למבקש זכויות בדירה, וכן נדחתה בקשתו לסעד מן הצדק לפי סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר, שכן, כך נקבע, סעד כזה יכול שיינתן רק למי שרכש מעמד של דייר מוגן מלכתחילה, מה שאין כן כאן.

ד.בית המשפט המחוזי אימץ את פסק דינו של בית משפט השלום ככתבו וכלשונו, ודחה את ערעור המבקש. עם זאת, רשם לפניו בית המשפט את הצהרת בא-כוח המשיבה, לפיה לא יינקטו הליכי פינוי כנגד המבקש קודם ל- 6.7.05.

ה.בבקשת רשות הערעור חזר המבקש על טענותיו בדבר זכותו בדירה על פי הדין הירדני ועל פי ההסכם בין המשיבה לבין אביו, וחזר וטען כי בעניינו חל הדין הירדני. לטענת המבקש, משרכש, כנטען, זכות בדירה ביום חתימת ההסכם על פי הדין הירדני שחל אותה עת, לא פגע חוק הגנת הדייר המאוחר יותר בזכות קנויה זו. עוד נטען, כי הדין הירדני אינו צריך הוכחה כ"דין זר" ועל כן טעה בית משפט השלום משקבע כי לא הוכח הדין הירדני; זו הטענה העיקרית. עוד נטען, כי אף הדין הישראלי מעניק למבקש מעמד של דייר מוגן מכוח חוק הגנת הדייר, וכי יש להתחשב במצבו הבריאותי הרעוע של המבקש.

ו.(1) אין בידי להעתר לבקשה, בטרם אנמק, אציין רק כי ניתן להתרשם ממסירותו של בא כוח המבקש, הפועל בהתנדבות למען שולחו כנמסר, וזאת יש לומר הגם שאין עמדתו מתקבלת.

(2) הטענה היחידה במהות שמעלה בא כוח המבקש כראויה לשיטתו לבחינה בבית משפט זה היא, כי שולחו היה דייר מוגן לפי החוק הירדני בשעה שהוחל החוק הישראלי על מזרח ירושלים ב- 1967, ולכן גם אם אינו ממלא אחר תנאי הדיירות המוגנת לפי חוק הגנת הדייר (נוסח חדש), הריהו דייר מוגן, ופסק דינו של בית משפט השלום, שאושר כנתינתו על-ידי בית המשפט המחוזי, מוטעה הוא. אזכיר כי אמנם נטען כאמור גם כי חלה הגנת הדייר לפי חוק הגנת הדייר, אך לא על זאת משליך המבקש יהבו. לשם אישוש טענתו בדבר החוק הירדני נדרש בא כוח המבקש לנוסח החוק הירדני ולפירושו על פי הבנתו.

(3) אף אם טענה זו יכול היה להיות בה עניין בנסיבות אחרות, במקרה דנן אין מקום להידרש אליה בבית משפט זה בגלגול שלישי.

(4) ראשית, היא נסמכת על הדין הירדני, ודין זה – דין זר – יש צורך להוכיח בדרכים המקובלות להוכחתו של דין זר (ע"א 5664/03 כנען נ' ארה"ב , פ"ד נא(1) 114, 121-120), קרי, על-ידי משפטנים יודעי דין. אכן, בא כוח המבקש מפנה לע"א 459/79 הועד הכללי לכנסת ישראל

נ' איובי , פ"ד לה(4) 188 (הנשיא לנדוי), שם נאמר – בשנת 1981 – כי "בנסיבות הקיימות אצלנו, כאשר אנו פונים מדי פעם להוראות הדין הירדני בקשר לעתירותיהם של תושבי יהודה ושומרון... ותרגומים של חוקי ירדן לעברית הוכנו מטעם הממשל הצבאי והם עומדים לרשותם של משפטנים ישראלים, אין אני רואה הצדקה לסטות מן הכלל הרגיל, שחובת הראיה היא על הטוען..." (עמ' 195). הדברים בוססו איפוא על זמינות הדין הירדני למשפטן ישראלי; באותו עניין ( שם ) הטיל בית המשפט ספק בתחולתה של חזקת זהות הדינים בעניינים סטטוטוריים שאינם בעלי אופי של "עקרונות משפטיים כלליים". אך בית המשפט שב ונדרש לכך לימים (ע"א 602/82 אבו-ניע נ' מנדלבאום , פ"ד לז(3) 281, 288, השופט א' גולדברג) והחיל חזקה זו על פי חומר הראיות הרלבנטי לאותו מקרה. השאלה שעלתה במקרים השונים היתה שאלת הנטל, קרי, על מי מוטלת חובת הוכחתו של הדין הזר, וכמובן השאלה הבאה בכגון דא היא האם חלה חזקת זהות הדינים אם לאו (ראו מ' שאוה, "טיבו והפעלתו של הדין האישי-הדתי במזונות בן הזוג" עיוני משפט כ"ג תש"ס) 775, 783-782). ואולם, דומני לנידון דידן, שכיום – עשרים ושלוש שנים לאחר שנכתבו הדברים בפרשת הועד הכללי נ' איובי ולמעלה מעשור אחרי שנכרת שלום עם ירדן – קשה לראות את הדין הירדני כדין הנגיש באורח סביר למשפטני ישראל; הדבר אינו מתישב עם המציאות המשפטית ונסיון החיים. יש איפוא ככלל צורך להוכיח דין זה ככל דין זר; אולי ייתכנו עדיין חריגים בהקשרים מסוימים הקשורים לנושאי החוק הירדני ביהודה ושומרון, מבלי לקבוע מסמרות, אך בכל מקרה לא בכך עסקינן בענייננו. משלא הוכח הדין הירדני בדרך הראויה, אין מקום לבוא בטרוניה עם בית משפט השלום שנעזר בחזקת זהות הדינים, חזקה שהיחס אליה הוא תלוי מקרה ונסיבות, ואין כאן מקום להאריך.

(3) אבל כך גם אילו הלכנו בדרכו של המבקש וקראנו את החוק הירדני כלשונו בעין שאינה של מומחה, והוא הגדרת שוכר בסעיף 1 לחוק הבעלים והשוכרים 1953, שעניינה "כל אדם שמשתמש בנכס בהסכמת הבעלים ... וכל אדם שהשכירות מועברת אליו מצד השוכר המקורי". לא יוכל להיות חולק, שביום בו הוחל החוק הישראלי לא היה המבקש שוכר בנכס, שכן השכירות לא הועברה אליו על-ידי השוכר המקורי. מתקשה אני לראות מניין שאב בא כוח המבקש את הקביעה כי המבקש רכש זכויות "שוכר", קרי – לשיטתו – דייר מוגן, בשעה שנחתם הסכם השכירות על-ידי אביו בשנות החמישים והשישים. פסק הדין הירדני 19/63 בעניין תלהוני נ' נסר שציטט בא כוח המבקש אינו יכול להושיעו, שכן הקטע שציטט מתוכו דן בירושה, ולא בשכירות בחיי המוריש. ועוד, פשוט הוא שלא הרי זכויות שנרכשו לפני החלת החוק הישראלי, כהרי כאלה שנוצרו – אם יכלו להיווצר – לאחר החלת החוק (ע"א 687/69 אבו גזאלה נ' אבו טאעה , פ"ד כד(2) 460, 478, מ"מ הנשיא – כתארו אז – זוסמן). איני רואה כיצד ניתן לראות את המבקש כשוכר וכבעל זכות בחיי אביו, ואילו בבוא עת ירושה – כבר היה הדין החל הדין הישראלי, כפי שציין בית משפט השלום אל נכון; ובוודאי שאין מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט השלום, שאימץ בית המשפט המחוזי, ושהיו התשתית לגישתו של הראשון באשר לזכויות הדיירות המוגנת של המבקש על פי הדין הישראלי. ואגב, לשיטת המבקש לכאורה עומדת הזכויות במישור המשפטי גם לילדיו, הגם שבאחד המקומות הוא טוען שאין סיכוי כי יתבע זכויות כאלה, ומובן כי הרחבת יריעה זו למחוזות נוספים מוסיפה על הקושי לקבל את עמדתו.

(4) נוכח כל האמור – משלא הוכח הדין הירדני, משגם בקריאתו על פניו אין נראית תשועה למבקש, משנקבע עובדתית כי אין נסיבותיו של המבקש מעמידות תשתית להכרה בו בדייר מוגן – אין מקום להעתר לבקשה לרשות ערעור בבית משפט זה.