רע"א 8604/14 אפקטיב ניהול תיקי השקעות בע"מ נ. סיגמא ניהול תיקים בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט חאלד כבוב ) מיום 17.11.2014, בגדרה נקבע כי על המבקשות להפקיד ערובה בסך של 150,000 ₪, להבטחת תשלום הוצאות משפט אם תידחה תביעתן, על פי סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות ).

2.

בקליפת אגוז, המבקשות הגישו תביעה בסך שלושה מליון ₪ כנגד המשיבות 2-1, וכנגד המשיבה 3, שהיא בעלת השליטה במשיבות 2-1 (להלן ביחד: ( המשיבות )), בשל הפרת המשיבות, כך נטען, את הליך המיזוג עליו סיכמו הצדדים. בכתב התביעה טענו המבקשות, בין היתר, כי המשיבות מיזגו לתוכן את פעילותן של המבקשות ומיד לאחר השלמת המיזוג השליכו את המבקשות ככלי אין חפץ בו, פיטרו את מנהל המבקשות ונטלו את נכסי המבקשות לעצמן.

3.

המשיבות הגישו בקשה לחייב את המבקשות בהפקדת ערובה על סך של 300,000 ₪ לפי סעיף 353א לחוק החברות, בהתחשב בכך שהמבקשות שקועות בחובות כבדים וקיים חשש ממשי כי לא תוכלנה להשיב למשיבות את הוצאות המשפט אם תידחה התביעה. בית משפט קמא קיבל את הבקשה באופן חלקי וחייב את המבקשות בהפקדת ערובה בסך 150,000 ש"ח.

4.

על כך נסבה בקשת רשות הערעור שבפניי. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור הגישו המבקשות בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

5.

דין הבקשה להידחות אף בלא צורך בתגובה.

כלל נקוט בידינו כי ההכרעה אם להורות על מתן ערובה ובאיזה סכום מסורה לשיקול דעת הערכאה הדיונית. יתר על כן, נקודת המוצא בסעיף 353א לחוק החברות היא כי החיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל, והפטור הינו החריג (ראו, לדוגמה, רע"א 3943/14 טוגו -הלבשה והנעלה בע"מ נ' River Light V L P

בפסקה 3 (21.7.2014)) .

מעיון בהחלטתו של בית משפט קמא עולה כי השקולים הנזכרים בסעיף 353א לחוק החברות נשקלו כדבעי. בית המשפט בחן את סיכויי התביעה ואת יכולותיהן הכלכליות של המבקשות בהתאם לראיות שהציגו הצדדים, ונקבע כי אכן קיים חשש שהמבקשות לא תוכלנה לשלם את הוצאות המשפט אם תידחה תביעתן, וכי טענותיהן בדבר יציבותן הכלכלית נטענו בעלמא וללא ביסוס של ממש. עם זאת ועל מנת שלא לחסום את הגשת התביעה ולא להקשות על המבקשות יתר על המידה, העמיד בית המשפט את גובה הערובה על סך של 150,000 ₪.

משנשקלו כל השיקולים הרלבנטיים על ידי בית משפט קמא, איני רואה מקום להתערב בהחלטתו.

6.

המבקשות טענו כי היה על בית משפט קמא להתחשב בכך שהמשיבות הן שהובילו אותן למצבן הכלכלי הבלתי יציב ולכן ראוי לפטור אותן מערובה על מנת "שלא ייצא חוטא נשכר". ברם, טענה זו אך מחזקת את המסקנה בדבר הצורך בערובה ויש בה "מעין הודאה" של המבקשות במצבן הכלכלי הרעוע. מכל מקום, הטענה עומדת בסתירה לטענת המבקשות אודות מצבן הכלכלי היציב, טענה שנטענה בעלמא ומבלי שצורפו ראיות מתאימות.

7.

הבקשה אפוא נדחית וממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.

משלא נתבקשה תגובה, איני עושה צו להוצאות.