רע"א 8719/99 אברהם סיני נ. שמואל חייק

בפני בקשה לתיקון בקשת רשות ערעור.

1.בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 8.12.99. היא מכוונת נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים. גולדברג, ד. בר-אופיר וא. חיות) בע"א 3711/98, עניינו של ההליך בתביעת חוב של המשיב מן המבקש - בגין כספים שהעביר לחשבונו. המבקש לא חלק על כך שהמשיב העביר כספיים לחשבונו, אלא שטען שהסכומים שהועברו לא היו היו כספי הלוואה (כגירסת המשיב) אלא כספי תמורה עבור מניות שרכשה אחות המשיב, מיכל ארזי (כנאמנת של המשיב ושל אחיו, ד"ר זמיר חייק) מאשת המבקש. בית משפט השלום כב' השופט מ. שנהב) דחה את התביעה, בקבעו, כי המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו כתובע. בהתייחסו לעדות המשיב בפניו קבע בית משפט השלום, כי התשם, כי העדות "מגמתית למדי" וכי "התובע פועל ומתאמץ על מנת לבסס טיעוניו וטענותיו ככל הנראה מתוך תחושה וידיעה פנימית כי הדברים הלא אמיתיים דורשים 'עבודה' שכזו". המשיב ערער על פסק הדין. הוא ביקש להגיש שתי ראיות נוספות בערעור, אחת מהם - קטע מעדות המבקש בהליך אחר, הליך שהתנהל בין אחי המשיב, ד"ר זמיר חייק לאחותו, מיכל ארזי (ת"א 179/96). בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וביטל את פסק דינו של בית משפט השלום. לעניין זה קבע בית המשפט המחוזי, כי בית משפט השלום לא נימק די הצורך את פסק דינו ולפיכך לא הציב בפני ערכאת הערעור תשתית מספקת לבחינת פסק דינו. לפיכך הורה בית המשפט המחוזי על השבת ההליך לערכאה ראשונה, על מנת שתשוב ותידרש להליך. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי משחיווה כב' השופט י. שנהב את דעתו באשר למשיב, מוטב יהיה אם שופט אחר ידון בתיק. נוכח תוצאה זו , לא מצא בית המשפט המחוזי מקום להידרש לבקשה לראיות נוספות.

2.בבקשת רשות הערעור מתמקד המבקש בסוגיית מידת ההנמקה הנדרשת משופט של ערכאה ראשונה ובשאלת הדרך הראויה בה תנהג ערכאת ערעור משהגיעה לכלל מסקנה (עליה חולק המבקש), כי פסק דינה של הערכאה הראשונה לא נומק כל צרכו. לעניין זה טען המבקש בבקשת רשות הערעור המקורית, כי פסק הדין היה מנומק ומבוסס כדבעי. וכי קביעת המהימנות שקבע בית משפט השלום היתה קביעה שיפוטית ראויה ומבוססת - ולא דעה קדומה הפוסלת שופט מלהמשיך ולישב בדין.

3.כחודש וחצי לאחר הגשת בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לתיקון בקשת רשות הערעור - על דרך של צירוף פסק דין (שניתן ביום 3.1.00 לאחר הגשת בקשת רשות הערעור) בת.א. 179/96 שנזכר לעיל. לטענת המבקש קביעותיו של בית המשפט המחוזי בהליך זה (בו העיד המשיב ממושכות) תומכות בעמדתו העקרונית (באשר לאמינות המשיב) והפרטנית (באשר לנסיבות העברת הכספים). אי לכך הוא מבקש לצרף פסק דין זה כתימוכין לטענתו, כי בית המשפט המחוזי שגה בעת שביטל את פסק דינו של בית משפט השלום.

4.המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, פסק הדין האמור ניתן בהליך שהמבקש והמשיב לא היו בעלי דין בו, הוא אינו נוגע לחברה שלטענת המבקש מכר את מניותיה למשיב, הוא אינו חלוט, שכן הוגש ערעור לגביו (ע"א 1252/00). עוד טוען המשיב, כי אין דבר וחצי דבר בין פסק דין זה לבין העילות למתן רשות ערעור - כפי שהן מוכרות בפסיקה: שכן רשות ערעור תינתן, ככלל, כאשר הבקשה מעוררת סוגיות החורגות מגדרו של הסכסוך בין הצדדים - ולא בהתייחס לקביעות עובדתיות וקביעות מהימנות. המשיב מוסיף וטוען, כי ממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי אינם אלא "עדות שמיעה" לצורך ההליך הנוכחי, כי היה על המבקש לאזכר את קיום ההליך עוד בבקשתו המקורית, בטרם ידע על תוצאותיו, וכי המבקש השתהה 20 יום מיום מתן פסק הדין ועד להגשת הבקשה.

5.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל. לשם כך איני נצרך לטענות הרבות והסבוכות שהעלה המשיב: סוגיית משקלו של פסק הדין בת.א. 179/96, זיקתו לבקשת רשות הערעור ונחיצותו לעניין ההכרעה בה הן שאלות שהשופט (או המותב) שיידרש להן יכריע בהן לפי שיקול דעתו. הסוגייה שבפני היא סוגיית סף שאינה נוגעת למשקלו של פסק הדין האמור או לחשיבותו: היא נוגעת לאפשרות לתיקונו של כתב ערעור, ובקשת רשות ערעור בכלל זה. לעניין זה קובעת תקנה 417 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- ("התקנות"), כי "כתב ערעור ניתן לתיקון בכל עת שתיראה לבית המשפט.". בפסיקה שפירשה תקנה זו נאמר:

"ככל שמדובר בתיקון הנעשה לפני שהוחל בדיון בערעור, הגישה היא ליברלית (ב"ש 63/86, ע"א 354/85, אברהם ממן נ' בנימין קעטבי , פ"ד מ(1) 194, 195; וראה גם: בש"א 275/88 אמגר נ' ק.י.מ.א. להשקעות בנין בע"מ , לא פורסם).סמכות זו אינה מוגבלת לעניינים מסוימים והיא משתרעת על תיקון נימוק קיים, על הוספת נימוק, על תיקון או הוספת פריט סעד או כל תיקון דרוש אחר, עם זאת, יש תמיד לבחון אם התיקון המבוקש אינו חורג ממסגרת העניינים שנפרשה בבית משפט קמא ואם אין בו משום עינוי דין לצדדים או לעיכוב בתהליך הטיפול בערעור." (ע"א 7019/97 סופר אליהו נ' סופר שושנה , לא פורסם; ראו גם ע"א 3848/98 גדעון ליפבסקי נ' עמליה דן , לא פורסם).

אכן, תקנה זו, כלשונה, אינה חלה על בקשות רשות ערעור. אולם אותו הגיון העומד בבסיסה עומד גם בבסיס המנגנון לתיקון בקשת רשות ערעור (והשוו: תקנה 92 לתקנות. ראו גם י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש. לוין, להלן: "זוסמן"), עמ' 353, 361-362). בענייננו עסקו שתי הערכאות הקודמות לא מעט במהימנותו של המשיב ובמהות העיסקה שבין הצדדים, כך שעל פני הדברים ( וכאמור, איני נדרש לגופו של עניין) יש לפסק הדין שצירופו מבוקש נגיעה לעניין זה. זאת ועוד: בקשת התיקון הוגשה סמוך לאחר הגשת בקשת רשות הערעור, סמוך לאחר מתן פסק הדין עליו היא מתבססת, בטרם הומצאה תגובת המשיב לבקשה ובטרם נדרש שופט ( או מותב) לגוף הבקשה. אי-לכך, התיקון המבוקש לא יסבך את הדיון ולא יעכבו יתר על המידה. אכן, ספק רב הוא בעיני אם האמור בפסק הדין יעלה או יוריד לעניין הבקשה, נוכח מדיניותו של בית המשפט העליון באשר למתן רשות ערעור שני (וראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פד, לו (3) 123). אולם לא מצאתי בספק זה די כדי לשלול מן המבקש על הסף את זכות הטיעון לעניין זה (והשוו: זוסמן , בעמ' 387).

הבקשה לתיקון הודעת הערעור מתקבלת איפוא. בנסיבות העניין סברתי, כי מוטב יהיה כי השופט שיידרש לגופה של בקשת רשות הערעור הוא שייתן דעתו לסוגיית פסיקת ההוצאות בגין הליך זה.