רע"א 8735/17 חרמש מבנים בעמ נ. המוסד לביטוח לאומי

תאונת עבודה שהביאה להתדיינות בשתי מערכות.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' שרון נתנאל ) בת"א 37915-04-12 מיום 19.7.2017.

רקע והליכים קודמים

1.

עניינה של הבקשה דנא בהחלטה שניתנה במסגרת תביעת שיבוב מטעם המל"ל נגד המבקשות. לדיון בתביעת השיבוב קדמה תביעת הניזוק והליכים שבאו בעקבותיה. להליכים אלה יש חשיבות לענייננו ולכן נפתח בתיאור תמציתי שלהם.

המערכה הראשונה – תביעת הניזוק

2.

ביום 26.4.2005 אירעה תאונת עבודה, שכתוצאה ממנה נפגע אדם שאינו צד להליך הנוכחי (להלן: הניזוק ), בעת שנהג במלגזה. הניזוק תבע את החברות שהעסיקו אותו, הן המבקשות בהליך הנוכחי, בבית משפט השלום בהרצליה. יצויין כי חיון (המבקשת 3) היא חברת האם של חברות בנות, שביניהן גם חרמש (המבקשת 1) ונעמן (המבקשת 2). בית המשפט (סגן הנשיא י' הראל ) קבע כי חרמש ונעמן הן ישויות משפטיות נפרדות, וכי נעמן היא המעסיקה בפועל של הניזוק, על אף שחרמש הפיקה את תלושי השכר ושילמה את דמי הביטוח הלאומי עבור הניזוק. האחריות לתאונה חולקה בין נעמן לחרמש ביחס של 85% על נעמן כמעסיקה בפועל של הניזוק על פי דיני הנזיקין ו-15% על חרמש. בנוסף, נקבע אשם תורם של הניזוק, אשר נהג במלגזה ללא רישיון, בשיעור של 35%.

הנזק הועמד על ידי בית המשפט על הסך של כ-2.6 מיליון ₪, ובהפחתת האשם התורם – 1.7 מיליון ₪. גמלאות המל"ל הוערכו בסכום של 4.75 מיליון ₪, כלומר "בלעו" את סכום הפיצוי שנפסק. כיוון שחרמש הוגדרה כ"מעביד" לצורך היחסים עם המל"ל, כמי ששילמה את דמי הביטוח הלאומי, נקבע כי היא פטורה מתשלום (סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה )). לעומת זאת, נעמן הוגדרה כ"צד שלישי", ולכן חוייבה לפצות את הניזוק בשיעור של 25% מסכום אחריותה (סעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק או חוק הביטוח הלאומי )). לאחר ניכוי החבות של חרמש ואשם תורם, נקבע כי נעמן חייבת לשלם לניזוק כ-360,000 ₪ (=1,700,000

X 0.25

X 0.85). כמו כן נדחתה הודעת צד ג' של המעסיקות נגד חברת ביטוח (ת"א 52401-02-11; פסק דין מיום 4.5.2015).

3.

פסק הדין גרר ערעורים מזה ומזה. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' ענבר ; י' שבח ; א' נחליאלי-חייט ) הותיר על כנן את הקביעות העיקריות, אך התערב בשלושה היבטים: שיעור האשם התורם הועמד על 10% חלף 30% (נוכח גילו הצעיר הניזוק); שיעור הנזק הוגדל ב-215,000 ₪ (בגין אבדן השתכרות לעתיד); ונקבע כי אין לנכות מחיובה של נעמן את שיעור אחריותה של חרמש (15%), משום שכלפי הניזוק, השתיים חייבות ביחד ולחוד. בהתאם לקביעות אלה, ערעורו של הניזוק התקבל באופן חלקי ונקבע כי נעמן תפצה אותו בסכום של כ-633,000 ₪ (ע"א 22382-06-15; פסק דין מיום 31.7.2016).

4.

בהחלטתו של השופט צ' זילברטל מיום 8.1.2017, נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק הדין (רע"א 7668/16). נקבע כי העובדה שחרמש ונעמן מנהלות אותו תיק ניכוים במל"ל ובמס הכנסה ומהוות "איחוד עוסקים" כמובנו בחוק מע"מ, אין משמעה שיש לראות כל אחת מהן כ"מעביד" לעניין סעיף 82 לפקודה, וכל מקרה צריך להיבחן לגופו על רקע נסיבותיו הקונקרטיות.

המערכה השניה – תביעת המל"ל

5.

כאן אנו מגיעים לתביעת השיבוב, שהוגשה במקביל, ובשלב מוקדם יחסית של הדיון בתביעת הניזוק. תביעת השיבוב הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה מטעם המל"ל נגד המבקשות, לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. בטרם חלה התקדמות ממשית בהליך, הגישו המבקשות והמל"ל בקשה מוסכמת "להקפיא" את הדיון בתביעת השיבוב עד להכרעה בתביעת הניזוק. בבקשה הוסבר כי היא מוגשת משום ש"בשתי התביעות מתעוררות שאלות משפטיות זהות ובין היתר השאלה 'מיהו המעביד' ועל מנת שלא לקבל החלטות שיפוטיות סותרות".

לאחר ההכרעה הסופית בהליך של תביעת הניזוק, פנה המל"ל לבית המשפט המחוזי בבקשה לאמץ את הקביעות שנקבעו בפסקי הדין בתביעת הניזוק לצורך הדיון בתביעת השיבוב. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה. נקבע כי המבקשות כלכלו את צעדיהן בתביעת הניזוק גם בראי תביעת השיבוב, ונוכח הסכמתן למנוע הכרעות סותרות, הניסיון לנהל את התיק מחדש נגוע בחוסר תום לב. בנוסף, נקבע כי הקביעות שנקבעו במסגרת תביעת הניזוק (לרבות בסוגיית זהות המעביד) מקימות השתק פלוגתא, משום שהמל"ל נכנס בנעליו של הניזוק ונחשב חליפו. החלטה זו היא מושא הבקשה שלפניי.

טענות הצדדים

6.

בגדרי הבקשה לרשות ערעור, המבקשות הלינו כמעט על כל תג ותג בהחלטתו של בית משפט קמא, אך למעשה ניתן לקבץ את טענותיהן למספר טענות עיקריות: א. נעמן אמנם הוגדרה כ"צד שלישי" לפי פקודת הנזיקין (סעיף 82(ב) סיפא) אך לא הוכרעה השאלה אם נעמן היא "צד שלישי" או "מעביד" לצורך הוראותיו של החוק (סעיפים

331-328); ב. בהיעדר זהות בין הצדדים המתדיינים, אין להחיל השתק פלוגתא, ובפרט על חיון שלא היתה צד לתביעת הניזוק; ג. במסגרת הערעור על פסק הדין בתביעת הניזוק, בית המשפט המחוזי ביטל את חלוקת האחריות בין המבקשות; ד. תביעת המל"ל לוקה בשיהוי ובית משפט קמא לא נתן דעתו לכך.

המל"ל הגיש תגובה מטעמו, ולשיטתו יש לדחות את הבקשה ואת טענותיהן של המבקשות, מנימוקיו של בית משפט קמא.

דיון והכרעה

7.

בדרכן של המבקשות עומדות משוכות נכבדות:

ראשית , הסכמת הצדדים בתביעת השיבוב מחייבת אותם לקביעות שנקבעו בהליך של תביעת הניזוק. הוסכם במפורש "להקפיא" את ההליך כדי למנוע הכרעות סותרות, ולפיכך אין מקום לפתוח מחדש את הדיון בטענות שכבר הוכרעו. כפי שנאמר במפורש בבקשה המוסכמת, הסכמה זו יפה בפרט לגבי השאלה "מיהו המעביד". בהינתן שבקשה זו הוגשה במסגרת תביעת השיבוב , קשה להלום כי הצדדים התכוונו לפתוח מחדש את הדיון בשאלה של הגדרת המעביד לצורך תחולת חוק הביטוח הלאומי.

שנית , ומבלי לקבוע מסמרות, בנסיבות העניין הנטייה היא להחיל את הכלל של השתק פלוגתא גם בגרסתו ההתקפית, בפרט נוכח יחסי הקירבה המיוחדים בין המל"ל לבין הניזוק, במסגרתם רואים את המל"ל כמי שנכנס בנעליו של הניזוק בתביעת הסוברוגציה (ראו בהרחבה מאמרו של מיכאיל קרייני "השימוש ההתקפי בהשתק הפלוגתא – כורח שיש לו תקנה" ספר שלמה לוין 85 (2013) והפסיקה שנסקרה שם; וכן רע"א 4008/17 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (19.9.2017); השוו גם לע"א 3097/02

מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י , פ"ד נח(5) 511 (2004) והשוו לסעיף 9 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964). יובהר כי לענייננו אין נפקות לעובדה כי חיון (חברת האם) לא היתה צד לתביעת הניזוק, ואין בכך כדי לאיין את הקביעות שנקבעו שם בעניינן של חרמש ונעמן.

8.

ועם זאת, עדיין טוענות המבקשות כי השאלה אם נעמן היא "מעביד" או "צד שלישי" לפי חוק הביטוח הלאומי – כלל לא הוכרעה במסגרת תביעת הניזוק.

דין הטענה להידחות, בעיקר משום שבמישור העובדתי, שלוש הערכאות שדנו בתביעת הניזוק חזרו והבהירו כי נעמן היא "צד שלישי" לצורך היחסים עם המל"ל. גם אם לשיטתה של נעמן הקביעה איננה מבוססת, או נעשתה ללא דיון הולם, קביעה זו שרירה וקיימת בבחינת פסק דין חלוט (פסקה 81 לפסק דינו של בית משפט השלום; פסקה 11 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי; פסקאות 3 ו-8 להחלטת השופט צ' זילברטל בבקשה לרשות ערעור).

מעבר לצורך, אציין כי גם במישור המשפטי טענתן של המבקשות מעוררת קושי. במועד הרלוונטי לענייננו, הגדרת "מעביד" לצורך חוק הביטוח הלאומי נעשתה לפי סעיף 82(ב) לפקודה . לעניין זה יפים דבריה של השופטת ט' שטרסברג-כהן :

"זזכות המל"ל ל-75% וזכות הנפגע ל-25% קשורות זו בטבורו של זו. הן קמות יחד ונופלות יחד. חשיבות רבה נודעת אפוא לקביעת מיהותו של 'צד שלישי' שניתן לחזור עליו ולקביעת מיהות 'מעביד' שלא ניתן לחזור עליו. סעיף 150 [היום סעיף 328 – י"ע] אינו מכיל הגדרה של 'צד שלישי', וגם ביתר סעיפי החוק אין אנו מוצאים הגדרה כזו. בדרך-כלל אין כל קושי לאתר את הצד השלישי. מי שאיננו המעביד ואיננו בא בנעליו של המעביד, הוא צד שלישי. ומיהו 'מעביד' לעניין זה? תשובה לשאלה זו תימצא לנו על-ידי פנייה לסעיף 82 לפקודת הנזיקין. סעיף 82(א) מורה לנו, כי הגימלה המשתלמת לנפגע בתאונת עבודה תנוכה מהפיצויים. סעיף 82(ב) לפקודה מורה לנו, כי 'מעביד' הוא החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח. סעיף 82(ג) קובע, כי אין למל"ל זכות שיבוב כלפי המעביד בגין הגימלה ששילם לנפגע, אף שזו מנוכית מהפיצויים המגיעים לנפגע. מאחורי סעיף זה היגיון כלכלי ומשפטי. המעביד הוא המשלם למל"ל דמי ביטוח בעבור עובדו והוא זכאי ליהנות מהביטוח שהוא דאג לעריכתו. בשלמו את הפרמיה נושא המעביד בעקיפין בעול הגימלה המשתלמת לעובד שנפגע [...]. החוק מונע מהמל"ל לחזור על המעביד – משלם הפרמיה – ולשבב ממנו גימלה ששולמה מכוח אותה פרמיה, שנועדה לבטח בביטוח הלאומי את העובדים מפני תאונות עבודה. כלל יסוד הוא, כי מבטח – בענייננו המוסד לביטוח לאומי, שכמוהו כמבטח – אינו יכול לחזור אל מי ששילם את דמי הביטוח ולשבב ממנו את הגימלאות ששילם למבוטח על-פי אותו ביטוח. שיקולים אלה אינם עומדים כלפי הצד השלישי והמל"ל זכאי לחזור עליו בתביעת שיבוב" ( רע"א 686/97 מנורה – חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל , פ"ד נג(5) 145, 156-155 (1999)) .

על

רקע זה, ומבלי שאדרש לקביעה עקרונית, מתחדד הקושי בעמדתה של נעמן, שלא שילמה דמי ביטוח לאומי וכיום מבקשת להיחשב "מעביד" כדי להימנע מתביעת שיבוב (וראוי להדגיש כי כיום אין עוד מחלוקת על כך שכל אחת מהחברות באשכול מהווה ישות משפטית נפרדת).

[במאמר מוסגר: לשלמות התמונה אציין כי בשנת 2014 תוקן החוק (באמצעות החוק להחלפת המונח מעביד (תיקוני חקיקה), התשע"ד-2014), ונוספה הגדרה למונח "מעביד". בהקשר זה ראו הערתו של השופט זילברטל

בפסקה 10 להחלטתו ב רע"א 7668/16].

9.

יש לדחות גם את יתר טענותיהן של המבקשות. בניגוד לנטען, בית המשפט המחוזי לא ביטל את חלוקת האחריות בין המבקשות, אלא קבע כי ביחסים שבינן לבין הניזוק , הן אחראיות ביחד ולחוד (פסקה 20: " חיובי חרמש ונעמן כלפי בשיר, במנותק מחלוקת האשם בינן לבין עצמן, הינם 'ביחד ולחוד' בהיותן מעוולות במשותף "; וראו פסקה 4 להחלטה ברע"א 7668/16). דיני הנזיקין לחוד וחוק הביטוח הלאומי לחוד ואין יסוד לטענה כי גם כלפי המל"ל החיוב הוא 'ביחד ולחוד' באופן שמאפשר לנעמן ליהנות מכך שהיא חייבת ביחד עם חרמש, שהוגדרה כ"מעביד" (והשוו להוראת סעיף 331 לחוק).

10.

אשר לטענת השיהוי, ראוי להזכיר כי טענה מסוג זה צריכה להיבחן בזהירות, וההלכה היא כי לא די בחלוף הזמן על מנת להוביל לדחיית התובענה ( ע"א 2919/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל , פ"ד סד(2) 82, 155-154 (2010)). הנסיבות בענייננו אינן מצדיקות לקבל את טענת השיהוי, בפרט בשים לב לכך שהמבקשות הסכימו "להקפיא" את תביעת השיבוב עד לסיום ההליכים בתביעת הניזוק. יחד עם זאת, נוכח טענת המל"ל כי בהליך הנוכחי הוא "אינו פועל כלל כגוף שלטוני" (פס' 17 לתגובה), ראיתי לנכון להבהיר כי אופיו של המוסד לביטוח לאומי כגוף ציבורי מטיל עליו חובות מיוחדות גם במסגרת הליכים אזרחיים. במילותיה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות : "המל"ל הוא רשות מרשויות המדינה וככזה מוטלת עליו ככלל החובה לנהוג ביושר, בתום לב ובהגינות מכוח עקרונות המשפט הציבורי. עקרונות אלה מלווים את המל"ל כרשות ציבורית בכל אשר ילך וגם בעת שהוא מתקשר בחוזים ופועל בתחומי המשפט הפרטי" ( דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ , פ"ד ס(4) 132 , 157 (2006), לעניין התוצאה נותרה השופטת חיות בדעת מיעוט; ראו גם ע"א 135/16 המוסד לביטוח לאומי נ' רוזנטל , בפסקה 13 (7.3.2017)). בין היתר, יש לצפות מן המל"ל לעמוד על זכויותיו תוך זמן סביר ולנסות להימנע משיהוי מיותר (ראו והשוו: בש"א 7344/13 המוסד לביטוח לאומי נ' גוייכמן (6.12.2013)). דברים אלו נאמרו לצורך הבהרה בלבד, וכאמור, במקרה הנוכחי השיהוי בהגשת התביעה אינו מהווה עילה לדחייתה.

11.

סוף דבר: לא מצאתי ממש בטענותיהן של המבקשות, ולפיכך הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת. המבקשות ישאו בהוצאות המשיב בסך 7,500 ₪.