רע"א 7668/16 חרמש מבנים בע"מ נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 31.7.2016 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא י' ענבר והשופטות י' שבח ו- א' נחליאלי-חיאט ) בע"א 22382-06-15, בגדרו נדחה ערעור המבקשות והתקבל באופן חלקי ערעורו של המשיב 1 (להלן: המשיב ) על פסק דינו מיום 4.5.2015 של בית משפט השלום בהרצליה (כב' סגן הנשיא י' הראל ) בת"א 52401-02-11, אשר קיבל את תביעת המשיב נגד המבקשת 2 וחייבה, בין היתר, בפיצויו בגין נזקי גוף שנגרמו לו.

רקע והליכים קודמים

1.המבקשת 1, חברת חרמש מבנים בע"מ (להלן: חרמש ), והמבקשת 2, חברת מחסני ערובה נעמן בע"מ (להלן: נעמן ) , הן חלק מאשכול חברות הנשלט על-ידי בעל שליטה אחד ( להלן תקראנה השתיים יחדיו: המבקשות ). לפי האמור בבקשה שלפנַי, חרמש מחזיקה ב-99 אחוזים ממניות נעמן, וחברת ר. חיון בע"מ מחזיקה במאה אחוזים ממניות חרמש וכן באחוז הנותר ממניות נעמן. המשיב, יליד 23.4.1987, עבד בעסק למתן שירותי אחסון לכלי רכב מעוקלים (להלן: העסק ), שנוהל על-ידי נעמן במגרש בבעלות חרמש (להלן: המגרש ). המשיב עבד בעסק מאז שהיה בן שבע עשרה, ובין היתר עסק בשינוע כלי רכב מעוקלים ממגרש קודם בו אוחסנו אל המגרש הנ"ל ובסידורם שם. ביום 26.4.2005, עת נהג בתחום המגרש במלגזה מעוקלת (להלן: המלגזה ), מבלי שהיה בידיו רישיון נהיגה, אירעה למשיב תאונה (להלן: התאונה ) וכתוצאה ממנה נגרמו לו פציעות קשות.

2.המשיב הגיש נגד המבקשות תביעה שעילתה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ) לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, במסגרתה טען שהמבקשות, או מי מהן, היו המחזיקות במגרש והאחראיות במקום, וידעו שאין ברשותו רישיון נהיגה כשהורו לו לנהוג במלגזה לצורך שינוע כלי רכב בתחום המגרש. המשיב ציין שחרמש הנפיקה לו תלושי שכר, אך ההנחיות לעבודתו ניתנו על-ידי נעמן, ולכן, לשיטתו, נעמן היא מעסיקתו לעניין החבות בנזיקין. בצד זאת, טען, שמכיוון שנעמן לא חבה בתשלום דמי הביטוח עבורו למוסד לביטוח לאומי (להלן: דמי הביטוח ), וחרמש היא שנשאה בתשלום זה, הרי שעל יסוד השילוב שבין הוראת סעיף 82 לפקודה לבין הוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק ), זכאי הוא לפיצוי מנעמן בשיעור של עד 25 אחוזים מנזקיו, גם כאשר סכום הפיצוי נבלע בתגמולי המוסד לביטוח לאומי המשולמים לו בגין התאונה (להלן: תגמולי המל"ל ).

המבקשות מצדן הכחישו כי ידעו על נהיגתו של המשיב במלגזה, שלטענתם הייתה מעשה שובבות חסר אחריות, וטענו שהן כלל לא חבות בפיצוי המשיב. כן נטען, כי המעסיקה של המשיב הייתה חרמש, שאכן הנפיקה תלושי שכר ושילמה את דמי הביטוח הלאומי, ולא נעמן, שהיא "רק שם מותג", ולכן בכל מקרה לא עומדת לו עילת תביעה כלשהי נגד האחרונה. לחלופין, המבקשות טענו שמתקיימת ביניהן זהות כלכלית מוחלטת , ועל-כן שתיהן באות בגדר מעסיקותיו של המשיב, ו יש לראותן כ"מעביד" לעניין סעיף 82 לפקודה . זאת, משום שמר רפי חיון (להלן: חיון ) הוא הבעלים והמנהל היחיד שלהן, ומשום שהן חולקות תיק ניכויים משותף במוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ) ובמס הכנסה. לכן, כך נטען, ככל שייפסק למשיב פיצוי ממי מהן, יש לנכות ממנו את תגמולי המל"ל; לקבוע שהמשיב אינו זכאי לקבל מהמבקשות, או מי מהן, 25 אחוזים מהפיצוי, ושהמל"ל לא יוכל לחזור עליהן בתביעת שיפוי בגין גמלה ששילם וישלם למשיב.

3.בפסק דינו מיום 4.5.2015 קבע בית משפט השלום כי חרמש היא ששילמה למשיב את שכרו, הנפיקה לו תלושי שכר ונשאה בדמי הביטוח, ואולם מעסיקתו בפועל ומי שסיפקה לו הוראות עבודה הייתה נעמן, והאחרונה היא גם זו שהורתה לו לנהוג במלגזה בידיעה שאין בידו רישיון נהיגה. לאחר שבחן את הראיות לעניין היחסים בין המבקשות, דחה בית המשפט את הטענה החלופית שהעלו, לפיה יש ביניהן זהות כלכלית, בהבהירו כי "עסקינן באישיות משפטית וכלכלית נפרדת". על-סמך עדויות רואה החשבון וחשבת השכר של המבקשות, נקבע שדיווחים על העסקת עובדים הן על-ידי חרמש והן על-ידי נעמן אכן התבצעו בתיק ניכויים אחד, הרשום על שם "ר. חיון בע"מ", אך הדבר נעשה "לצורכי נוחות" בלבד, והודגש כי התיק המשותף שימש לתשלום ניכויים והעברת דמי ביטוח בנוגע לעובדים בלבד ולא נגע למיסוי הכנסות החברות עצמן. כן צוין, כי המבקשות נמנעו מהגשת הסכמי ההתקשרות ביניהן לשם ביסוס הטענה שהן מהוות ישות אחת, ויש לזקוף זאת לחובתן.

נוכח כל האמור, הוכרע שהמבקשות אחראיות שתיהן לתאונה. על נעמן, שהייתה, כאמור, המעסיקה בפועל של המשיב (בכל הנוגע לאחריותה בנזיקין), הוטלה חבות בשיעור של 85 אחוזים, ועל חרמש הוטלה חבות בשיעור 15 אחוזים בלבד. כן נקבע שלמשיב, שידע שהוא נוהג במלגזה בלי רישיון נהיגה, הייתה תרומת רשלנות בשיעור של 35 אחוזים. לאחר שעמד על ראשי הנזק השונים, מצא בית המשפט שסך כל נזקי המשיב עומד על 2,599,265 ש"ח, ושלאחר ניכוי הרשלנות התורמת בשיעור הנ"ל, הפיצוי בו חייבות המבקשות מסתכם ב-1,689,522 ש"ח. אשר לתגמולי המל"ל להם זכאי המשיב, נקבע שאלה מסתכמים ב-4,750,000 ש"ח, ושיש לנכותם מסכום הפיצוי בו חבה חרמש (בלבד), משום שהיא ה"מעביד" כהגדרתו בסעיף 82(ב) לפקודה, ומשכך תביעת המשיב נגדה 'נבלעת' בתגמולי המל"ל. אשר לנעמן, נפסק, שבהיותה "צד שלישי" כמובנו בסעיף 330 לחוק (הנזכר גם בסעיף 82(ג) לפקודה), היא חבה בפיצוי למשיב בסך 25 אחוזים מנזקיו – שהם 422,380 ש"ח. לאחר שנוכו מסכום זה 15 אחוזים בגין חלקה של חרמש בחבות, נקבע שנעמן חייבת בפיצוי בסך 359,023 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחה.

לשלמות התמונה יצוין, כי בית המשפט דחה הודעת צד שלישי ששלחו המבקשות למשיבה 2 (להלן: המשיבה ), בה טענו שלפי תנאי הפוליסה שזו ניפקה להן (להלן: הפוליסה ) היא חייבת לשפותן בגין כל סכום בו הן עשויות לחוב כלפי המשיב. נקבע שאירוע התאונה לא מכוסה משום שחל עליו חריג בפוליסה.

4.המבקשות ערערו לבית המשפט המחוזי על חיובה של נעמן בפיצוי, בחזרן על הטענה שהן ישות אחת. לשם ביסוס הטענה, ביקשו השתיים לצרף, בגדר ראיות נוספות, מסמכים פנימיים. בית המשפט המחוזי דחה בפסק דינו בקשה זו, בהדגישו שהמסמכים הנ"ל היו בחזקת המבקשות גם קודם לכן. כמו כן, דחה את טענות המבקשות כלפי הקביעה כי הן מהוות ישויות משפטיות נפרדות, בציינו, בין היתר, ש"הוכח כי חרמש הינה הבעלים של המגרש, שעה שנעמן היא החברה שניגשה למכרז [...] וזכתה בו – הפרדה המניחה כי ביסודה תועלת כלכלית או יתרון אחר הנובע מכך". כן נדחה הערעור על ממצאים הנוגעים לנסיבות התאונה ולהודעת הצד השלישי שנשלחה למשיבה. ערעורו של המשיב על מיעוט הפיצוי שנפסק לו התקבל בחלקו: שיעור אשמו התורם הופחת מ-35 אחוזים ל-10 אחוזים, בשים לב לגילו הצעיר בעת התאונה ולמעורבות הממונים עליו באירוע; נקבע שנפלה טעות בקביעת בסיס השכר לצורך חישוב הנזק בגין הפסד השתכרות עתידי, ויש להוסיף 215,000 ש"ח לחישוב זה; ונקבע שאין להפחית מהפיצוי בו חבה נעמן 15 אחוזים בגין חלקה של חרמש, שכן "חיובי חרמש ונעמן [...], במנותק מחלוקת האשם בינן לבין עצמן, הינם 'ביחד ולחוד' [כלפי המשיב, צ.ז. ] בהיותן מעוולות במשותף". לפיכך, הועמד הפיצוי המעודכן על סך כולל של 2,532,838 ש"ח, ונפסק שנעמן חבה בפיצוי בסך 633,209 ש"ח, שהם 25 אחוזים מהפיצוי הכולל.

הבקשה

5.כלפי פסק דין זה הגישו המבקשות את בקשת רשות הערעור דנא, בגדרה נטען כי עניינן מעורר שאלה משפטית שטרם הוכרעה, אותה ניסחו הן כדלקמן:

"האם מעסיק אחד אשר לו מספר חברות המאוגדות ועוסקות באותו תחום, מדווחות ומשלמות את דמי הביטוח הלאומי לכלל עובדיהם באותו תיק ניכויים, וכן כל חברותיו מוכרות על-ידי שלטונות המס תחת ההגדרה החוקית כ'איחוד עוסקים', על-פי סעיף 56 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, ותקנה 10(ב) לתקנות מס ערך מוסף (רישום), התשל"ו-1976, לאמור כי כלל הגופים השלטוניים מכירים במעסיק כישות אחת, יכולה אחת מהחברות המאוגדות תחת אותו 'איחוד עוסקים' להיחשב כ'צד שלישי' לעובד ולמוסד לביטוח לאומי, כמשמעותו בסעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי?".

נטען, שמדובר בסוגיה בעלת השפעה רחבה "על כלל המעסיקים והחברות הפועלות כ'איחוד עוסקים'". לשיטת המבקשות, עניין זה טרם הובהר בפסיקת בית משפט זה ויש לקבוע בו הלכה, לפיה במצב בו ניזוק עובד בחברה שהיא חלק מ"איחוד עוסקים" – אזי יתר החברות הנוספות המשתייכות ל"איחוד העוסקים" לא תיחשבנה ל"צד שלישי" כמובנו בסעיף 330(א) לחוק. לשיטתן, במצב מעין זה החברות הנ"ל הן "מעביד" כמובנו בסעיף 82 לפקודה, ולפיכך כל אחת מהן "חסינה בפני תביעות שיבוב של המוסד לביטוח לאומי, ומתביעת עובד שלהן שתביעתו נבלעת בגמלאות המוסד לביטוח לאומי, והוא איננו זכאי ל-25 אחוזים נוספים".

לגופו של עניין, נטען שחיון שילם את דמי הביטוח עבור עובדיו כדין במשך עשרות שנים, מתוך הנחה שלא יידרש לשאת בתשלום במידה ואחד העובדים ייפגע בתאונת עבודה. לכן, כך נטען, התוצאה לפיה חיון נדרש לשלם פיצוי למשיב, שהוא עובד שלו, ובנוסף זכאי המל"ל לחזור עליו בתביעת שיבוב – היא "תוצאה משפטית וכלכלית אבסורדית, בלתי מתקבלת על הדעת, נוגדת את החוק וכוונתו, את השכל הישר ואת דיני היושר". המבקשות שבו על הטענה שהן מהוות ישות אחת, וכן "מעסיק אחד", משום ששתיהן מצויות בבעלות מלאה של חיון, משלמות דמי ביטוח לאומי של עובדיהן בתיק ניכויים משותף, מוכרות על-ידי שלטונות המס כחברה משפחתית מאוחדת וחוסות תחת ההגדרה החוקית "איחוד עוסקים". לכן, נטען, נעמן אינה יכולה להיחשב ל"צד שלישי", ומכאן שהיה על בית המשפט לדחות את תביעת המשיב כלפי שתיהן גם יחד. נטען שבית משפט השלום שגה כשהסיק על-סמך הראיות שהשימוש בתיק ניכויים משותף נעשה "מטעמי נוחות בלבד", ושבית המשפט המחוזי שגה כשהחליט לא לקבל את הראיות שביקשו לצרף, ובכך פעל בניגוד להלכה הפסוקה ולתקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנה 457(א) ). עוד נטען, בין היתר, כי נימוק נוסף לקבלת הבקשה הוא שמדובר בהזדמנות הראשונה והיחידה של המבקשות לערער על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין סכום הפיצוי. לבסוף, העלו המבקשות טענות רבות ומגוונות אשר תחומות במובהק לנסיבות המקרה הקונקרטי, כך למשל, טענות לעניין אשמו התורם של המשיב ולעניין הכיסוי הביטוחי של המשיבה. ייאמר כבר עתה, כי ברי שאין מקומן של טענות כגון-דא בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ומשכך איני מוצא להידרש להן בהחלטתי.

6.המשיב טוען שהבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ושיש לדחותה על הסף. לטענתו, הגם שהמבקשות משוות לבקשתן נופך עקרוני, בפועל מדובר לכל היותר בניסיון לערער על ממצאים קונקרטיים ועל יישום הדין בעניינן. בלב הבקשה טמון, לשיטת המשיב, ניסיון להרים את מסך ההתאגדות, אך מובן שאין לכך מקום לאחר ששתי ערכאות כבר דנו בעניין וקבעו שהמבקשות הן ישויות נפרדות, וממילא, מן הבחינה המשפטית, אין לניסיון זה על מה שיסמוך. עוד נטען, בין היתר, שיש לדחות את הטענות בעניין התנהלות המבקשות מול רשויות המס, ראשית

משום שהטענות לגבי היותן "איחוד עוסקים" ותשלום המיסים המשותף, ונפקותם, לא נטענו בפני בית משפט השלום והן בגדר הרחבת חזית (והודגש שכל שנטען היה כי המבקשות הן ישות אחת ולכן יש לראותן יחדיו כמעביד); ושנית משום שההגדרה "איחוד עוסקים" נוגעת ממילא אך ורק לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ ), והמבקשות כלל לא ביססו את טענתן כי מדובר ב'תופעה רחבה'. המשיב הדגיש שאין להתערב בקביעה כי השימוש בתיק ניכויים משותף נבע משיקולי נוחות, בציינו כי "האופן הטכני שבו בוחרות שתי החברות להתנהל אל מול המדינה אינו רלבנטי בהתייחס לשאלה האם האחת או רעותה הינה מעבידתו של התובע [המשיב – צ.ז. ]

ו/או זו החייבת בתשלום דמי ביטוח לאומי בגינו".

7.המשיבה התייחסה בתגובתה, מטבע הדברים, אך ורק לטענות המבקשות לעניין הכיסוי הביטוחי, וטענה כי בהקשר זה הבקשה אינה עומדת באמות המידה לדיון ב"גלגול שלישי", וכי ממילא, גם לגופו של עניין, דין הטענות האמורות להידחות.

לשלמות התמונה יצוין, שבצד הבקשה דנא הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהחלטתי מיום 25.10.2016 הוריתי על מתן צו ארעי לעיכוב ביצוע סכום הפיצוי הנוסף שנפסק לטובת המשיב בבית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

8.לאחר העיון בבקשה ובתגובות לה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. העניין דנא אינו מעורר שאלה רוחבית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ומכאן שאינו עומד באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982 )). כפי שיובהר להלן, אין ממש ב"טענות הרוחב" שנטענו, ואף דומה שהן נועדו להסוות ניסיון לערער בשנית על קביעות עובדתיות-ספציפיות. כן יוטעם, שאין בעצם העובדה, שערכאת הערעור חלקה על קביעות הערכאה הדיונית ושינתה את תוצאת הפסק, כדי להצדיק, כשלעצמה, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 8685/12 גואנמה נ' כל אלערב בע"מ , 24.2.2013, פסקה 6; רע"א 3662/12 ברזילי נ' בנק מזרחי , 12.9.2012, פסקה י"א וההפניות שם).

ראשית, דומה כי המבקשות טוענות שבכל מקרה בו מספר חברות המאוגדות באותו אשכול חברות, מנהלות אותו תיק ניכויים במל"ל ובמס הכנסה, ומהוות "איחוד עוסקים" כמובנו בחוק מע"מ, אזי יש לראותן כישות כלכלית אחת, וכפועל יוצא מכך הן תיחשבנה יחדיו, וכל אחת מהן בנפרד, כ"מעביד" לעניין סעיף 82 לפקודה, ביחס לכל עובד של מי מהן, ולא תוכלנה להיחשב כ"צד שלישי" כמובנו בסימן ד' לפרק י"ד לחוק. טענה כגון-דא אינה יכולה לעמוד, שכן מושכלות יסוד הן כי הקביעה האם שתי חברות מהוות בפועל ישות אחת תיעשה בהתאם לכל מקרה לגופו, ובראי נסיבותיו הקונקרטיות. ברי כי אין לצפות אפוא מבית משפט זה לקבוע, א-פריורית ובאופן גורף, כי בהתקיים מערך עובדתי מסוים, יראו שתי חברות כישות משפטית אחת, גם אם מדובר בקביעה שנעשית לעניין חבות בנזיקין כלפי עובד. בפרט, כאשר הטענות בעניין הפעילות ב"איחוד עוסקים" כהגדרתו לפי סעיף 56 לחוק מע"מ, כלל לא הועלו בפני הערכאות הקודמות. בהקשר זה יצוין, כי בעבר דחה בית משפט זה טענה דומה בדבר נפקותה של פעילות כ"איחוד עוסקים" לפי חוק המע"מ, בשים לב לקביעת הערכאה הדיונית שם כי "העובדה ששתי החברות פועלות תוך 'איחוד עוסקים' מול שלטונות המס, אינה מלמדת בהכרח על טיב אישיותן המשפטית" (ע"א 6507/11 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' ג.ד עיט חברה לשירותים בע"מ (11.3.2014)), ודומני כי הדברים יפים אף לענייננו. יוער, כי ניתן היה לצפות שתהיה התייחסות לתקדים זה בסיכומי המבקשות, במיוחד נוכח העובדה שבא-כוחן ייצג את המערערת בפרשה הנ"ל.

מעבר לכך, המבקשות ביקשו להיאחז באמור בפסק הדין ברע"א 1046/11 המוסד לביטוח לאומי נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (24.10.2011) (להלן: עניין

ביטוח חקלאי ), בו נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המל"ל, נוכח ממצא עובדתי לפיו שתי החברות-המזיקות שם היוו ישות כלכלית אחת (וכפועל יוצא היוו "מעביד" של הניזוק, כמובנו בסעיף 82 לפקודה). עיון בפסק הדין מלמד שמדובר היה בקביעה קונקרטית בנסיבות העניין שם, ולא נקבעה כל קביעה כללית. אדרבה, בית המשפט ציין במפורש כי "ברוב-רובם של המקרים, אין שתי חברות בתוך אותו אשכול מהוות ישות כלכלית אחת , ועצם היותה של חברה בעליה של חברה אחרת, אינה יוצרת ביניהן זהות כלכלית" ( עניין ביטוח חקלאי , פסקה 7; ההדגשה שלי – צ.ז. ). היא הנותנת, כי קביעות כגון אלה תעשינה בכל מקרה לגופו. בענייננו, כזכור, נדחתה הטענה שהמבקשות הן ישות אחת, ובזיקה לכך צוינו, בין היתר, הדברים הבאים :

" ... הדיווחים על העסקת עובדים על ידי חרמש ונעמן התבצעו בתיק ניכויים אחד הרשום על שם ר. חיון בע"מ. הדבר נעשה לצורכי נוחות של הנתבעות [המבקשות – צ.ז. ], ואין די בכך על מנת להביא למסקנה כי עסקינן במעביד אחד ...

הנתבעות נמנעו, מטעמים השמורים עמן, להגיש את מסמכי המכרזים וכן את ההסכמים בינן לבין עצמן על מנת שניתן יהיה לבסס את טענותיהן. יש לזקוף הימנעות זאת לחובתן ...

... עסקינן בר. חיון בע"מ שהינה 'חברת האם' ובחברות נוספות, לרבות הנתבעות, שהינן 'חברת בת' שלה. ברם, עסקינן באישיות משפטית וכלכלית נפרדת . חרמש הינה הבעלים של מקרקעין, בעוד שהפעילות במגרשים בוצעה על-ידי נעמן אשר היא זו שזכתה במרכזים מול הגורמים השונים, היא זו שנתנה את ההוראות לעובדים, והיא זו שקיבלה את התמורה ונשאה בהוצאות כלפי הספקים השונים [...] גורמי החוץ הכירו אותה ולא את חרמש" (פסקה 14 לפסק דינו של בית משפט השלום; ההדגשה במקור – צ.ז. ).

דומה, כי המבקשות מנסות, למעשה, לתקוף את הקביעות הנ"ל, וכי הטענות המשפטיות העקרוניות שהועלו נועדו לשמש ככסות לטענה שהיא "ערעורית" גרידא, ושעניינה בקביעה העובדתית לפיה המבקשות אינן ישות אחת. זאת, משום שקביעה זו הכתיבה את יישום הדין בעניינן, ובפרט את התוצאה לפיה נעמן היא "צד שלישי" ולכן חייבת בפיצוי – תוצאה עמה המבקשות ממאנות להשלים. לא זו בלבד, אלא גם בהתייחסות למר חיון עצמו לכל אורך הבקשה, חרף העובדה שהוא אינו

צד לעניין, מובלעת הנחה סמויה כי כבר בוצעה בעניין דנא "הרמת מסך" – ולא היא. מכל מקום, אף הטענות ה"ערעוריות" אינן מצדיקות, כהוא-זה, דיון ב"גלגול שלישי".

9.יצוין, בגדר למעלה מן הצורך, שאף לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם בממצאי הערכאות הקודמות או ביישום הדין במקרה דנא. תמוהה במיוחד טענת המבקשות כי בית משפט השלום "יצר יש מאין 'צד שלישי'" בעניינן, שכן מקריאת דבריו בנושא, ניכר שהאחרון בחן כדבעי את הטענה שהמבקשות מהוות ישות כלכלית אחת, בשים לב למכלול הראיות שעמדו לפניו, לרבות תיק הניכויים המשותף, וכן עדויותיהם וחקירותיהם הנגדיות של רואה החשבון ושל חשבת השכר של המבקשות. גם לא מצאתי כי נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לאפשר הגשת ראיות נוספות בערעור, שכן ההחלטה, על נימוקיה, עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 457(א). המבקשות ביקשו להסתמך על הפסיקה ברע"א 1297/01 מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נה(4) 577 (2001), שם התקבל ערעור על דחיית בקשה להוספת ראיה, אלא שבאותו מקרה דובר, להבדיל, בניזוק שביקש להוסיף מסמכים רפואיים המעידים על שינוי במצבו הבריאותי שחל לאחר

שהסתיים שלב ההוכחות, והבקשה הוגשה ל ערכאה הדיונית – ומובן מאליו שאין לכך כל נפקות לענייננו.

10.לסיום אבקש לעמוד בקצרה, בהערת אגב, על תיקון לחוק הביטוח הלאומי משנת 2014 (תיקון מס' 158 לחוק מיום 15.7.2014, ס"ח 2459 בעמ' 602; להלן: התיקון ). ייאמר כבר עתה, כי הערה זו אינה

רלבנטית לעניין שבפני, שכן התאונה התרחשה עובר לתיקון, אך מצאתי לנכון להביאה במסגרת החלטתי על-מנת להצביע על קשיים שעשויים להתעורר בעתיד. במסגרת התיקון, שמקורו במהלך חקיקתי נרחב (ראו: חוק להחלפת המונח מעביד (תיקוני חקיקה), התשע"ד-2014), הוגדר לראשונה

בחוק זה המונח "מעביד", באופן הבא: "מי שמעסיק אדם במסגרת יחסי עבודה" (סעיף 1 לחוק). דא עקא, נראה כי הגדרה זו עשויה לעמוד בסתירה להגדרה למונח זה המצויה בסעיף 82(ב) לפקודה, אשר חלה כאמור על סימן ד' לפרק י"ד לחוק, לפיה "מעביד" הוא דווקא "החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח", לרבות שלוחו לפי סעיף 13 לפקודה (לעניין תחולת ההגדרה שבפקודה על הוראות החוק, ראו: ע"א 6657/95 רותם דשנים אמפרט בנגב בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי , 11.11.1996, פסקה 6; רע"א 686/97 מנורה – חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל , 5.10.1999, פסקה 11 לחוות דעתה של השופטת ט' שטרסברג כהן ). לעת הזו די אם תופנה תשומת הלב למציאות שנוצרה נוכח התיקון ולאפשרות שיהיה בעתיד צורך להבהיר את היחס שבין ההגדרות השונות של המונח "מעביד" בכל הנוגע לסימן ד' לפרק י"ד לחוק.

11.סוף דבר, הבקשה נדחית, וממילא בטל הצו הארעי לעיכוב ביצוע סכום הפיצוי הנוסף שנפסק לטובת המשיב. המבקשות תישאנה בהוצאות המשיבים בסך 7,000 ש"ח לכל אחד מהם.