רע"א 1297/01 גיל מיכאלוביץ' נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה כנגד המשיבות, לפיצוי בגין נזקי-גוף שנגרמו לו בתאונת-דרכים. לנוכח מחלוקת בין הצדדים בדבר היקף חבותן של המשיבות, בית-המשפט המחוזי מינה מומחים רפואיים בתחומים שונים, אשר חיוו את דעתם ביחס להיקף נזקיו ושעור נכותו של המבקש.

בין המומחים שמינה בית-המשפט המחוזי היה ד"ר משה הראל, מומחה לתחום אף אוזן וגרון. מעדותו של ד"ר הראל בבית-המשפט המחוזי עלה, כי נזקי-הגוף בתחום זה נגרמו בחלקם מיד עם קרות התאונה, וחלקם האחר היה בגדר נזקים מסתברים בלבד, שהתפתחותם בשעת מתן העדות הייתה בלתי ודאית. בהבהרה מטעמו של ד"ר הראל, הוא הסביר כי קביעת נכותו של המבקש הייתה מבוססת על הנזקים שכבר נגרמו למבקש, וכי התממשותם האפשרית של נזקים מסתברים עשויה להצריך התאמה בהגדרת אחוזי הנכות.

לאחר שהסתיים שלב ההוכחות בבית-המשפט המחוזי, ובטרם ניתן פסק-הדין, חל שינוי במצבו הבריאותי של המבקש, שבעקבותיו הוא אף נזקק לניתוח נוסף. טענת המבקש היא כי שינוי זה הפך חלק מן הנזקים המסתברים לנזקים ודאיים, שיש בהם כדי לשנות את היקף חבותן של המשיבות כלפיו.

או אז, הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בקשה להוסיף כראיה את המסמכים הרפואיים המעידים על שינוי מצבו הבריאותי של המבקש, ולהמציא לד"ר הראל מסמכים אלה על-מנת שישקול מחדש את חוות-דעתו המקורית. בית-המשפט המחוזי דחה בקשה זו, ונמנע מלנמק את החלטתו. על החלטה זו הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שבפניי, שבגידרה חזר על טענתו בפני בית-המשפט המחוזי.

מנגד, טענת המשיבות היא כי לא ראוי היה להתיר את הצגת הראיה הנוספת, לנוכח העובדה שד"ר הראל כבר נחקר בבית-המשפט טרם השינוי במצבו של המבקש, ובעדותו זו הוא כבר עמד על האפשרות שתתחולל הסתבכות מסוג זו שאירעה למעשה. עוד טוענות המשיבות, כי לגוף העניין הניתוח דווקא היטיב את מצבו הבריאותי של המבקש ולא החמיר אותו, ועל-כן לא היה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי כדי לפגוע בזכויותיו המהותיות.

החלטתי לקבל את הבקשה, ולדון בה כאילו ניתנה רשות וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

ככלל, ניהולו התקין של ההליך הדיוני אכן מחייב כי בית-המשפט ישמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות, ובכללם העקרון לפיו אין להגיש ראיות חדשות לאחר שנסתיים שלב ההוכחות. על הצדדים, ככלל, מוטלת החובה הדיונית להגיש את ראיותיהם "כחבילה אחת", כך שבסיומו של שלב ההוכחות יוכל בית-המשפט לפסוק בתובענה ולהביא את ההתדיינות לסיומה. ראו ע"א 507/64 בטאן נ' זאבי פ"ד יט(4), 337; ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון

פ"ד מו(3) 738; א' הרנון דיני ראיות (חלק ראשון, תשמ"ה), 132.

עם זאת, עקרון זה מפנה את מקומו כאשר בית-המשפט רואה כי הגשתה של ראיה נוספת דרושה לשם ברור האמת, וכי יש בה כדי לסייע לו לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין. אכן, בית-המשפט עשוי להיעתר לבקשה להגשת ראיה נוספת אף כאשר אי-הגשתה במועד נובעת ממחדלו של בעל-דין, ובנסיבות מסוימות, אף כאשר הגשתה מתבקשת בשלב הערעור (ראו תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-). עמד על כך השופט צבי ברנזון:

הפרוצידורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות...

איש לא יחלוק על הצורך בייעול העבודה בבתי-המשפט. בדרך כלל, יש לשבח את הרצון לנהל משפט בכל המהירות האפשרית וביעילות רבה ככל האפשר. אבל דחף היעילות אינו צריך ליהפך לבהילות. לעולם אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה.

[ע"א 189/66 ששון נ' "קדמה" בע"מ, פ"ד כ(3) 477, 479]

במקרה שבפניי, אי הגשת הראיה בשלב ההוכחות אינה נובעת מתקלה שהיה בידי המבקש למנעה, ואף לא הועלתה כל טענה לפיה המבקש השתהה בטרם הגיש את בקשתו. בעוד בית-המשפט נוטה לקבל ראיות בעלות משקל גם כאשר האיחור בהגשתן נובע מהתרשלותו של בעל-דין, ודאי יטה הוא להיעתר לבקשה כאשר הנסיבות העובדתיות שביסוד הראיה נתגבשו רק לאחר סיום שלב ההוכחות, ולמבקש לא הייתה אפשרות אוביקטיבית להגישה במועד. לגופו של עניין, השתכנעתי כי קיימת אפשרות ממשית לכך שהראיה החדשה תשנה את מערך החבות של המשיבות כלפי המבקש, ולפיכך תשפיע על תוצאותיו של ההליך. אף מטעם זה בלבד דינה של הבקשה להתקבל.

אשר-על-כן, הבקשה מתקבלת.

המשיבות תישאנה בהוצאות המבקש, בסך 25,000 ש"ח.