פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
876/14
לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. אסתר ושלמה בן דוד
2. רבקה חילובסקי
3. מרגלית מזרחי לנציאנו
4. אסנת ושמעון חמיאס
5. נח ברכה לוי
6. דוד ותמר כבירי
7. לבנה ואמנון אשרם
8. אברהם ואורית כבירי
9. נעים חליף
נ ג ד
המשיבים:
1. דיור ב.פ בע"מ
2. אלעד ישראל מגורים בע"מ
3. א.מ.ת.ש השקעות בע"מ
4. צבי אברמוביץ
5. רות זיתוני
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בתל אביב (השופטת שבח) מיום 30.1.14 בע"א 26662-02-13 ובע"א
1812-03-13
בשם המבקשים:
עו"ד יגאל כהן
בשם המשיבים:
עו"ד ג' מויאל-מאור; ל'
גוטוירט; ג' חלד; ר' גילביץ'
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת שבח) מיום 30.1.14 בע"א 26662-02-13 ובע"א 1812-03-13 שלא לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת הבכירה ניב), מיום 31.12.12 בת"א 40071/88 ושלא לעכב את פינוי המבקשים מן המקרקעין מושא המחלוקת. בצד הבקשה לרשות ערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע
עד למתן החלטה בבקשה.
רקע
ב.
המבקשים ונוספים הם תושבי שכונת גבעת עמל ב' בתל אביב, המתגוררים כבר עשרות שנים במקרקעין, אשר בבעלות המשיבות, זאת מתוקף רישיון ללא תמורה שניתן להם על ידי המדינה, אשר היתה בעלת הזכויות במקרקעין בטרם נרכשו. בשנת 1961 נמכרו המקרקעין למשיבה 1 ובשנת 1987 נרכשו מן המשיבה 1 על ידי המשיבות 3-2. בשנת 1988 הגישו המשיבות תביעות לסילוק ידם של המבקשים ונוספים מן המקרקעין. התביעות התקבלו בפסק דין חלקי השופטת – כתארה אז – רובינשטיין) ביום 22.11.95 (ת"א 40071/88) (להלן פסק הדין החלקי), ונקבע כי יש לפנות את המקרקעין. חרף האמור קבע בית המשפט, כי משעסקינן בפינוי מבתי מגורים לאחר שנים רבות זכאים המתגוררים במקרקעין לפיצוי וכן להחזר הוצאותיהם בגין השבחת המקרקעין. נקבע, כי ביצוע פסק הדין החלקי יידחה עד למתן פסק הדין המשלים לעניין הפיצוי הכספי. ערעור על פסק הדין החלקי נדחה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 13.6.99 (ת"א 941/96) ובקשת רשות ערעור לבית משפט זה נדחתה גם היא ביום 27.2.03 (רע"א 6259/99). ביום 31.12.12 ניתן פסק דין משלים (השופטת ניב), שבו נקבע כי המבקשים יקבלו פיצוי, בהתבסס על השקעותיהם במקרקעין, ומסכום זה ינוכו דמי שימוש ראויים; כן יינתנו להם "דמי העברה" בגובה 50,000 ₪
לכל משפחה, אשר יהוו פיצוי בגין הנזק שנגרם מפינוים. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, והוא עתיד להישמע בחודש אוקטובר 2014. לצד הערעור הוגשו בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין מושא הערעור, וכן בקשה לעיכוב פינוים של המבקשים מן המקרקעין.
ג.
ביום 25.4.13 נדחתה (מפי השופטת שבח) הבקשה לעיכוב ביצוע, במעמד צד אחד. צוין, כי פינוי המבקשים מן המקרקעין נדון והוכרע כבר בשנת 1995 בפסק דין חלוט. הודגש, כי גם אם יתערב בית המשפט בערעור בשאלת הפיצוי, לא יהא בכך לבטל את צו הפינוי. ביום 16.5.13 דחתה השופטת שבח, לאחר קבלת עמדת המשיבות, את הבקשה לעיכוב ביצוע. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו, נדחתה על ידי השופטת ארבל ביום 29.9.13 (רע"א 4354/13). בהחלטתה קבעה השופטת ארבל כי אין מקום לעכב את ביצועו של פסק הדין, בפרט כאשר מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבות, שכן במהלך התקופה שעד למתן פסק הדין המשלים נגרם למשיבות, בעלות המקרקעין, נזק רב. נומק, כי המבקשים ייאלצו לפנות את הנכס בכל מקרה, ועל כן אין חשש להיווצרות נזק בלתי הפיך. כן הודגש, כי עמד בפני המבקשים פרק זמן ארוך ביותר להיערך לפינוי ולהקטין את נזקם.
ד.
במהלך חודש ינואר נערכו דיונים בועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת (להלן ועדת הפנים) שבהם נדון עניינם של המתגוררים בגבעת עמל ב'. ביום 30.1.14 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת שבח) בקשה נוספת לעיכוב ביצוע שהוגשה בעקבות הדיונים (בקשה במעמד צד אחד נדחתה עוד ביום 26.1.14
על ידי השופטת וינבאום-וולצקי). צוין, כי הערעור הקבוע לחודש אוקטובר 2014, הוא כספי גרידא, שכן דן הוא רק בנושא גובה הפיצוי, ואף אם יתקבל אין בכוחו לשנות את הנפסק לעניין הפינוי. הוטעם, כי בבקשה "אין חדש ודיוני ועדת הכנסת לא יצרו שינוי נסיבות. אף סברתי לפיה טרם הוחל בעבודות הבניה, ומשכך ניתן יהיה להעניק ארכה נוספת, הופרכה".
הבקשה והכרעה
ה.
בבקשה נטען, כי יש מקום לעיכוב ביצועו של הפינוי, שכן ועדת הפנים החליטה לנקוט מספר פעולות חקיקתיות, ציבוריות ומשפטיות להסדרת זכויות המתגוררים במקרקעין, ובכך יש משום שינוי נסיבות משמעותי, אשר יש בו להביא לשינוי המצב המשפטי ולהצדיק עיכוב ביצוע הפינוי. עוד נטען, כי למשיבות ממילא אין היתר בניה, ואין להן אפשרות להתחיל בביצוע עבודות כלשהן במקרקעין. בבקשה מפנים המבקשים להחלטתי מיום 5.1.14 ברע"א 92/14
ששון נ' א.מ.ת.ש השקעות , שניתנה בעניינם של אחרים המתגוררים במקרקעין, אשר בגדרה נדחתה בקשתם למתן רשות ערעור ולעיכוב ביצוע. יצוין כי לגבי אלה הושג במהלך ינואר (פסיקתא מיום 14.1.14) הסדר פינוי מוסכם. בהחלטה מ-5.1.14 ציינתי, ובכך נתלים המבקשים, כי ככל שיסברו המבקשים דהתם, לאחר הדיון בועדת הפנים, שיש לכך השלכה לעניין פינויים " במובן
משפטי " (הדגשה במקור), באפשרותם לנקוט הליכים מתאימים.
ו.
לטענת המשיבות יש לדחות הבקשה, שכן ענייננו בפסק דין חלוט. צוין, כי דיוני ועדת הפנים לא יצרו שינוי נסיבות, וממילא קבעה הועדה, כי אין לדיוניה כל נפקות לעניין המבקשים. צוין, כי ככל שאירע שינוי נסיבות, הרי הוא לטובת המשיבות, שכן החלו בפרויקט בניה במקרקעין ועיכוב הפרויקט יגרום להן נזק רב. נטען, כי ניתן להן היתר בניה לחפירה ולהצבת מבנים יבילים, כי העבודות החלו ונמכרו עשרות דירות בפרויקט. הוסף, כי המשך קבלתם של היתרי בניה לקידום הפרויקט מותנה בפינוי המקרקעין.
הכרעה
ז.
לאחר העיון בבקשה ובנספחיה לא אוכל להיעתר לה. אין מקרה זה – שעניינו יישום הלכות מוכרות בדבר התנאים לעיכוב ביצועו של פסק דין – בא בכלל המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור; הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית או כללית החורגת מעניינם של הצדדים. גם לעיצומם של דברים לא נמצא מקום להתערבות. פינוים של המבקשים הוכרע כבר בשנת 1995 בפסק דין שהיה בשנת 2003 לחלוט. על הפרק עומדת עתה רק שאלת הפיצוי. למבקשים ידוע כבר שנים רבות כי אין באפשרותם להישאר במקרקעין, והיה בידיהם סיפק זמן להתארגן ולפנותם, כפי שגם ציינה השופטת ארבל בשעתה. למול זאת המשיבות, שפסק הדין החלקי הכריע כי הן בעלות המקרקעין, אינן יכולות לעשות "שימוש בעלים" במקרקעין מזה כמעט שני עשורים. אוסיף, כי עיינתי בפרוטוקול ועדת הפנים מיום 26.1.14. חברי הועדה אמנם גילו אהדה למבקשים, והוזמן – בין השאר – המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים אזרחיים, אך הוא לא ראה פתרון משפטי של אי פינוי, והועדה הפנתה אל היזם (קרי, המשיבות), שלא נכח. חוששני שאף הועדה היתה מודעת להיעדר תרופה משפטית חדשה; על כן קשה מאוד לדבר על שינוי נסיבות במישור המשפטי, כטענת המבקשים. כמו בית המשפט המחוזי, לא מצאתי אף אנכי איפוא, כי יש בכך כדי לשנות מן המסקנה שאליה באנו.
ח.
לכן אין בידי להיעתר למבוקש.
ניתנה היום, ט' באדר א התשע"ד (9.2.2014).
ש ו פ ט