רע"א 8761/15 נוי - שיר חברה לבניין בע"מ נ. מאיר (מיקי) רונן

1.

המשיב והמבקשת 3, ש.י.ר חברה לבניין בע"מ (להלן: שיר ), מחזיקים כל אחד במחצית ממניותיה של המבקשת 1, נוי שיר חברה לבניין בע"מ (להלן: החברה ). בשנת 1994, עוד בטרם החזיק המשיב במניותיה של החברה, רכשה החברה מגרש בהרצליה בשטח של 500 מ"ר (להלן: המגרש ) תמורת סך של 700,000 דולר. לצורך הרכישה, העמיד כל אחד מבעלי המניות באותה העת - שיר וחברה אחרת בשם נוי אל חברה לבניין בע"מ (להלן: נוי אל ) - הלוואת בעלים בסך של 106,000 דולר. כן נלקחה הלוואה מבנק מזרחי בסך של 500,000 דולר.

2.

בחודש פברואר 1997, רכש המשיב את מניותיה של נוי אל תמורת 465,000 דולר (מחצית משווי המקרקעין באותה עת בסך של 930,000 דולר). במקביל, התקשר המשיב בהסכם עם החברה ועם המבקש 2, מאיר שממה (להלן: שממה ), שהיה מנהלה של החברה יחד עם המשיב. בהסכם זה נכתב, כי הצדדים יעמידו "הלוואת בעלים נוספת לחברה בסך של 109,000$ ארה"ב, כך שסך הלוואות הבעלים שהחברה תהיה חייבת לצדדים יהיה 215,000$ לכל אחד" . אין מחלוקת שהמשיב העמיד הלוואת בעלים בסכום האמור, ואילו שממה לא עשה כן.

3.

לימים, הגישו המבקשים תביעה נגד המשיב בטענה כי הלה רימה אותם, ובאמצעות מצגי שווא לפיהם יעביר את ההלוואה לבנק אחר בשל אפשרות לקבל תנאים טובים יותר, שיעבד את המגרש לצורך הבטחת חובותיו האישיים. המשיב הגיש תביעה שכנגד, שבה טען בין היתר כי המבקשים לא העמידו את הלוואת הבעלים שלה התחייבו ובכך גרמו לו נזק בסכום ההלוואה ולחלופין בסכום הריבית שהוא נאלץ לשלם לבנק ביתר בשל אי הקטנת החוב.

4.

בית משפט השלום (כב' השופטת א' פרוסט-פרנקל ) דחה את תביעת המבקשים נגד המשיב. אשר לתביעתו שכנגד של המשיב נגד המבקשים, קבע בית המשפט כי אמנם לפי ההסכם בין הצדדים היה על שממה להעמיד לטובת החברה הלוואה בסכום של 109,000 דולר והוא לא עשה כן, אולם ההתחשבנויות בין הצדדים הסתיימו לאחר שמכרו את המגרש לצד שלישי, ומכאן שאין יסוד לתביעה שכנגד.

5.

הן המבקשים הן המשיב הגישו ערעורים לבית המשפט המחוזי. ערעורם של המבקשים נדחה, ואילו ערעורו של המשיב התקבל. בית המשפט (כב' סגני הנשיאה י' שנלר

וד"ר ק' ורדי והשופט ח' ברנר ) קבע, כי לא היה מקום לדחות את התביעה שכנגד בנימוק לפיו ההתחשבנויות בין הצדדים הסתיימו, נימוק שגם בא-כוחם של המבקשים הודה במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי כי אין הוא מדויק. לפיכך נקבע, כי היה מקום לקבל את התביעה שכנגד ולחייב את שממה בנזק שנגרם למשיב בשל אי העמדת ההלוואה - תשלומי ריבית בשיעורים גבוהים. נקבע כי לפי חוות דעת חשבונאית שלא נסתרה בבית משפט השלום עומד הנזק של המשיב (שהוא מחצית מסך תשלומי הריבית הגבוהים) על סך של 322,551 ₪ נכון ליום 11.7.2010.

6.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני המופנית אך כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המבקשים חייבים בתשלום הנזק שנגרם למשיב, ועיקר טענתם של המבקשים הוא כי נזקו של המשיב לא הוכח. לטענתם לא הונחו בפני בית המשפט ראיות המצביעות על כך שהמשיב שילם בפועל תשלומי ריבית כלשהם עבור החברה, ויתרה מכך, חוות הדעת החשבונאית שהציג לא יכולה לשמש בסיס לכך וממילא היא נסתרה בחקירה נגדית ובית המשפט המחוזי התעלם מכך. כן נטען כי המחלוקת בענין הריבית בין הצדדים כבר הוסדרה בדרך אחרת, וכי בנוסף היה צריך לדחות את התביעה שכנגד מחמת התיישנות או שיהוי (טענה שנדחתה בבית משפט השלום). לפיכך נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בכל הנוגע לחיוב המבקשים בנזק שנגרם למשיב, יצר עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור.

7.

כידוע, רשות ערעור בענין שנדון לפני שתי ערכאות תינתן ככלל כאשר מתעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) או אם נגרם למבקש עיוות דין חמור (ראו למשל: רע"א 7238/15 פלוני נ' פלוני , פסקה 5 (23.2.2016)). בענייננו, כאמור, טוענים המבקשים כי נגרם להם עיוות דין חמור בשל כך שבית המשפט המחוזי חייב אותם בנזק של המשיב שכלל לא הוכח, ומכאן שיש ליתן להם רשות ערעור.

8.

לאחר העיון בכתבי הטענות ובמסמכים השונים שצורפו, לא מצאתי כי במקרה הנדון נגרם למבקשים עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור. בית המשפט המחוזי ביטל את קביעתו של בית משפט השלום לפיה ההתחשבנויות בין הצדדים הסתיימו לאחר שהם מכרו את המגרש לצד שלישי, וראה לנכון לאמץ את חוות הדעת החשבונאית שהגיש המשיב לפיה נגרמו לחברה - וכתוצאה מכך למשיב - נזקים בגין תשלומי ריבית גבוהים מכפי שהיו יכולים להיות לוּ היה שממה ממלא את חלקו בהסכם ומעמיד הלוואת בעלים. בית המשפט קבע כי חוות הדעת לא נסתרה וכי לא הובאה חוות דעת נגדית לצורך חישוב הנזק. בכך לא סטה בית המשפט מהמסגרת הדיונית שהציבו הצדדים ולא קבע ממצאי עובדה בהעדר ראיות (וזאת גם אם ראה לסטות מקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום). לא ניתן לומר אפוא כי למבקשים נגרם עיוות דין המצדיק בירור עניינם לפני ערכאה שלישית במספר.

9.

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ₪.