רע"א 8775/15פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ת ר' לבהר שרון ) מיום 15.10.15 בתיק ע"א 43636-12-14, בו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (הרשם הבכיר א' לכנר ) מיום 11.9.14 בתיק תא"מ 1275-02-12. הפרשה עניינה מחלוקת על שכר טרחת עורך דין.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקשת רכשה ביום 3.1.10 דירה בסך 690,000 ₪ מפלמוני. היא העבירה לפלמוני מקדמה על סך 190,000 ₪. לאחר שלא עמדה בתשלומים בעבור הדירה כמפורט בהסכם המכר, תבע אותה פלמוני ביום 28.3.10 לקבלת הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם בסך 69,000 ₪, בתוספת הוצאות נוספות שנגרמו לו עקב הפרת ההסכם ושכר טרחת עורך דין (תא"ק 46628-03-10)(להלן תביעת פלמוני ).

ג.

המשיב ייצג את המבקשת בהליכי גירושין ובמספר תיקים נוספים עובר להגשת תביעת פלמוני. אין מחלוקת בין הצדדים כי המבקשת פנתה אל המשיב בבקשה כי ייצגה גם בתביעה זו. לטענת המשיב, הוסכם כי שכר הטרחה בעבור תיק זה יהיה ההפרש בין סכום הפיצוי שיפסוק בית המשפט לבין סכום הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה (69,000 ₪ כאמור). לטענתו, מבנה שכר הטרחה נבע מכך, שלמבקשת לא היה כסף לשלם לו בעבור ייצוגה ומן הסיכון שנטל על עצמו, כאשר מדובר בתביעה לקבלת פיצויים מוסכמים. עוד טען המבקש כי פלמוני סרב להשיב למבקשת את הסכום 190,000 ₪ שניתנו כמקדמה, אפילו בניכוי סכום הפיצוי המוסכם, ולכן היה הגיון בהסכם אליו הגיעו. לעומתו, המבקשת טענה כי הוסכם בין הצדדים על שכר טרחה גלובלי בעבור כלל התיקים בסך 60,000 ₪. בין הצדדים לא נערך הסכם בכתב.

ד.

ביום 7.9.10 ניתן פסק דין בתביעת פלמוני על-ידי הרשם א' פוני , ונפסק כי המבקשת תשלם פיצוי לפלמוני בגין הפרת הסכם המכר בסך 25,000 ₪, ללא הוצאות משפט. לפיכך, לפי ההסכם הנטען, נדרשה המבקשת לשלם למשיב 44,000 ₪ (הפער בין סכום הפיצוי המוסכם לסכום שנפסק על-ידי בית המשפט). משלא שילמה סכום זה, תבע המשיב את המבקשת בבית משפט השלום בהרצליה. המבקשת טענה בכתב ההגנה כי המשיב הטעה ועשק אותה. היא לא הבינה את משמעות ההסכם, ומדובר בהסכם לא הוגן, שאין מקום לכבדו, שכן שכר הטרחה מוגזם ובלתי סביר.

ה.

בית משפט השלום מצא כי אכן סוכם בין הצדדים גובה שכר טרחה תלוי תוצאה, בהתאם לסיכון שנטל על עצמו המשיב. עוד נקבע כי המבקשת הבינה היטב את משמעות ההסכם, וכי החוזה נכרת תוך הבנה והסכמה ברורה. המבקשת אף טענה במסגרת הליכי הגירושין שלה בבית המשפט לענייני משפחה, שם ייצג אותה תחילה המשיב, כי היא חבה לו 44,000 ₪ בגין טיפולו בתביעת פלמוני. עוד נפסק כי ההסבר שניתן על ידי המשיב לשכר הטרחה הגבוה הוא סביר. לפיכך, חויבה המבקשת לשלם למשיב 44,000 ₪.

ו.

המבקשת עירערה על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את הערעור. נפסק כי אין מקום להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו העובדתיות של בית משפט השלום. ואולם, לעניין גובה סכום שכר הטרחה נקבע שמצופה כי במקרים כאלה תיקבע תקרה לשכר הטרחה. לפיכך הפחית בית המשפט המחוזי 10,000 ₪ מסכום שכר הטרחה שנקבע על ידי בית משפט השלום, והעמידו על 34,000 ₪. בית המשפט המחוזי גם הורה כי ההליך יפורסם, כיון שמדובר בתביעה בנוגע לשכר טרחה. כנגד פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור דנא.

בקשת רשות הערעור

ז.

המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הפחית סכום של 10,000 ₪ בלבד מגובה סכום שכר הטרחה. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית משפט השלום כאשר קיבל את גרסת המשיב, לפיה לא קיבל כלל שכר טרחה בעבור ייצוג המבקשת בתיקים השונים. לטענתה, לא נכרת בין הצדדים החוזה הנטען על ידי המשיב, ואפילו היה נכרת מדובר היה בחוזה פסול, בהיותו מבוסס על "טעות, הטעיה, עושק ומרמה" (עמ' 9 לבקשה). בנוסף, נאמר כי המשיב הציג מצג שווא בפני בית המשפט, לפיו נקבע שכר הטרחה באופן הנטען על ידיו כיון שלא היה באפשרותה של המבקשת לשלם לו. טענת המבקשת לעניין זה נתמכת לשיטתה בכך, שבהליך מאוחר יותר טען המשיב, שהפקידה אצלו כספת ובה מאות אלפי שקלים במזומן. בבקשה נטען גם, כי ישנן ראיות חדשות אשר לא ניתן היה להשיגן במאמץ סביר במועד ההליך בפני בית משפט השלום.

ח.

עוד טוענת המבקשת כי על המשיב היה לערוך עמה הסכם בכתב, והעובדה שלא נערך הסכם כזה צריכה לפעול לרעתו. המבקשת טוענת גם כי בית משפט השלום לא איפשר לה להציג ראיות לכך, שבינה לבין המשיב היה הסכם על תשלום שכר טרחה גלובלי בעבור כלל התיקים בהם ייצג אותה. המבקשת טוענת כי גם אם תתקבל גרסתו של המשיב, עליה לשלם את שכר הטרחה רק לאחר שתקבל את הכספים בהם זכתה במסגרת תביעת פלמוני. בנוסף, לטענת המבקשת היה בית משפט השלום צריך להמנע ממתן פסק דין עד להחלטה בתביעה שהגישה כנגד המשיב (ת"א 39640-03-14). לבסוף, מתבקש בית משפט זה לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי להסיר את החיסיון בהליך.

דיון והכרעה

ט.

לאחר עיון בבקשה אין בידי להיעתר לה. כידוע, בית המשפט לא ייעתר לבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי אלא במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים למחלוקת . מקרה זה אינו נופל בגדר אלה. ואטעים, אי היעתרות לבקשה אין משמעותה בהכרח כי בית משפט זה היה מגיע לתוצאה אליה הגיעו בתי המשפט הקודמים. כפי שכתב מ"מ הנשיא – כתארו אז – שמגר בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ פ"ד לו(3) 123, 128:

"...דחייתה של בקשת רשות לערער אין פירושה, כי בית המשפט, שדחה את הבקשה, סמך בכך את ידיו על האמור בפסק הדין או בהחלטה, לגביה מתבקשת רשות הערעור, וכי בית המשפט האמור שלם עם מסקנותיה וקביעותיה המשפטיות של הערכאה הקודמת. כל שנובע מדחייתה של הבקשה הוא, כי המקרה לא נמצא אותה עת ראוי להידון במסגרתו של ערעור נוסף ותו לא"

י.

אמנם, ההסכם שנכרת בין המבקשת לבין המשיב מעורר אי נוחות באשר להיגיון הכלכלי שביסודו, אולם לא במידה המצדיקה התערבות בהכרעותיהם של בתי המשפט הקודמים; ונראה גם כי רב הנסתר על הגלוי. אוסיף ואומר כי רבות מטענות המבקשת מופנות כלפי ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. כידוע, אין זה ככלל מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות קונקרטיות, וכל שכן במסגרת ערעור בגלגול שלישי (ראו רע"א 356/12 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' עידה (2012)).

יא.

שותף אני לעמדת בית המשפט המחוזי כי בהסכמים כגון דא, מצופה שתקבע תקרה לשכר הטרחה וחיוב מעבר לסכום מסוים יהא בלתי סביר. ברם, לא מצאתי מקום להתערב בסכום אותו הפחית בית המשפט המחוזי. "החטא הקדמון" בעיניי הוא היעדרו של הסכם כתוב בעניין שכר הטרחה. מוטב וראוי כי צדדים לחוזה לשירותי ייצוג משפטי יעלו את הסכמתם בפירוט על הכתב ( ראו רע"א 4723/05 לוי נ' ברוש , פסקה ד(4) (2005)). אכן, לא אחת, בגדרי אמון בין הצדדים, אין נחתם הסכם שכר טרחה; דבר זה שגוי ועלול להסתיים בסכסוכים כמו זה שלפנינו, משנתפרדה ה"חבילה".

יב.

למעלה מן הצורך, קשה לומר כי נפל פגם בקביעתו של בית משפט השלום שבין הצדדים נכרת חוזה. זאת נוכח דבריה של המבקשת במסגרת הליכים קודמים ותצהיריה החתומים. כך, במסגרת דיון בבית המשפט לענייני משפחה (8380-07-10) בבקשה להסרת העיקול שהוטל על כספי המקדמה ששולמה בעבור הדירה, נאמר:

"עו"ד בניסטי: בית המשפט מחזיק פה כספים שלכאורה מגיעים לי.

כב' הרשמת סנונית-פורר: אבל שוב, אבל אדוני הוא לא זה המבקש, אבל הגברת.

עו"ד בניסטי: בסדר, אבל כי היא צריכה לשלם את השכר טרחה. אבל הוא לא יכול לבקש חצי מהזכויות של הסכום הזה, כשהוא לא רוצה לשלם את שכר הטרחה שלי.

כב' הרשמת סנונית-פורר: הוא לא, אבל החבות בשכר טרחה, היא לא של המשיב, אלא היא שלה.

גב' שפרה האגר: אבל זה שכר טרחה מתוך הכסף הזה ." (דיון מיום 1.5.10, עמ' 17 לפרוטוקול – הדגשה הוספה –א"ר)

המבקשת לא הכחישה כי אמרה דברים אלה במהלך הדיון, אלא טענה כי המשיב הדריך אותה לכל אורך הדיון ולכן אמרה זאת.

יג.

הוכחה נוספת לקיומו של הסכם שכר הטרחה מצא בית משפט השלום בכתבי ההגנה הנתמכים בתצהירים חתומים של המבקשת, אשר הוגשו לבית המשפט לענייני משפחה. המבקשת לא הכחישה כי חתמה על התצהירים, אולם טענה כי המשיב הטעה אותה. כידוע, "בדרך - כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" ( השופט – כתארו אז – זוסמן בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור , בעמ' 117 ). על הטוען למרמה להביא הוכחות לתרמית כאפשרות גבוהה (ראו ע"א 624/88 גולד נ' מעוז פ"ד מד(1) 497, 503 (1990)). לא עלה בידי המבקשת להרים נטל לא קל זה.

יד.

לחלופין טוענת המבקשת כי גם אם נכרת חוזה בין הצדדים, דינו בטלות בשל פגמים בו. המבקשת טענה לטעות, הטעיה, עושק וחוסר תום לב. לדידי, השאלה העומדת על הפרק היא האם עומדת למבקשת טענת עושק. סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". לפיכך, יסודותיה של עילת העושק הם: קיום חוזה, קשר סיבתי, התנהגות העושק, מצב העשוק והיותם של תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (ראו גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי , 344 (2005)). יסודותיה של עילת העושק הם מצטברים (ראו ע"א 9609/01 מול הים נ' עו"ד שגב

פ"ד נח(4) 106, 121-120 (2004)).

טו.

החובה להוכיח יסודות אלה מוטלת על הטוען להם. האם הוכיחה המבקשת שסבלה ממצוקה, מחולשה שכלית או גופנית, או מחוסר ניסיון במידה כזו שניתן לסבור שנעשקה, כמשמעותו של מושג זה בסעיף? כפי שכתב הנשיא שמגר "עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול-דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל כך שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין" (ע"א 11/84 אשר רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ

פ"ד מ(4) 533, 541 (1986)). השופט טירקל עמד מכבר על כך שהמצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הנסיון חייבים "להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול דעתו סטיה של ממש מנתיבו הנכון" (ע"א 403/80 חי סאסי נ' נעימה קיקאון פ"ד לו(1) 762, 767 (1981)) . בית משפט השלום, אשר התרשם באופן בלתי אמצעי מן המבקשת, לא מצא כי היתה במצוקה או חסרת ניסיון באופן המצדיקים התערבותו. גם לטעמי, לאחר עיון בבקשה ובפרוטוקולים השונים, אין מקום להתערבות בקביעה זו של בית משפט השלום.

טז.

עוד אעיר, מבלי להביע כמובן כל עמדה, כי בידי הטוען לשכר טרחה מופרז לפנות ללשכת עורכי הדין ולבקש כי תבחן האם מדובר בשכר מופרז, וזאת על פי הסמכות הקבועה בסעיף 84(ב) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961.

יז.

המבקשת ביקשה גם לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי שקבע כי פסק דינו לא יהא חסוי. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה זו. כפי שציין בית המשפט המחוזי, מדובר בסכסוך הנוגע לשכר טרחת עורך דין בגין ייצוג במסגרת תביעה לגבי הסכם מכר, ולא הובאו טעמים המצדיקים מתן חיסיון.

יח.

לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה.