רע"א 8802/10 חיים אלקובי נ. דוד גולן

1.

בין קבוצת משקיעים שעמה נמנה המשיב, לבין חברה בשם טולוטו זהב (2005) בע"מ (להלן: החברה ) נחתם הסכם, שבגדרו הוסדר פירעונו של חוב בסך של כ-2,500,000 ש"ח בגין הלוואה שנתנו המשקיעים למנכ"ל החברה בגלגולה הקודם. לגבי חלק מן הסכום האמור, הוסכם כי התשלום ייעשה בהמחאות. המבקש, שהינו בעל עניין בחברה, היה חתום כערב לפירעונן של אותן המחאות. משאחת ההמחאות לא כובדה, הגיש המשיב תביעה נגד המבקש לפירעונה, על סך של 231,600 ש"ח. המבקש התגונן בטענה כי לפי נוסח ההסכם, ערבותו אינה חלה על המחאה זו מאחר שלא התקיים התנאי הקבוע בהסכם לקיומה של הערבות. בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רון ) דחה את טענתו של המבקש וקבע כי היא אינה מתיישבת עם הוראות ההסכם או עם ההיגיון העסקי העומד בבסיסו.

2.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 27.5.10 ניתנה החלטה על-ידי בית המשפט (כב' השופטת נ' בן אור ) שבה נקבע כי הערעור "יישמע בדרך של סיכומים בכתב". לאחר שהוגשו הסיכומים, נתן בית המשפט ביום 3.11.10 פסק-הדין שבו קבע כי אין להתערב במסקנתו של בית משפט השלום וכן, הורה על אכיפת ההמחאה.

3.

מכאן הבקשה שלפניי שבגדרה טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לתת פסק-דין בערעור מבלי שקיים דיון ואפשר לצדדים לטעון טענותיהם. המבקש מבסס טענתו על תקנות 447, 448 ו-450 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) הנוגעות למהלך הדיון בערעור, סיכום טענות בכתב והתייצבות הצדדים לדיון, בהתאמה, וכן על סעיף 38 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הנוגע לקביעת מותבים ומועדים. מן האמור בסעיפים אלה, ניתן – לדעת המבקש – להסיק כי בית המשפט מחויב לקיים דיון בעל-פה בשלב הערעור. לטענת המבקש, בשונה מהליך של דיון מקדמי, אשר לגביו מצוין מפורשות בתקנה 445 לתקנות סדר הדין האזרחי, כי בית המשפט רשאי לקיים דיון מקדמי, הרי שלגבי דיון בערעור לא קיימת הוראה דומה. עוד נטען כי בהחלטת בית המשפט קמא בנוגע להגשת סיכומים בכתב, לא נקבע כי בית המשפט רשאי שלא לקיים דיון בעל-פה, או לבסס את החלטתו אך על סיכומים בכתב. נוכח הפגיעה בזכות הטיעון, סבור המבקש כי יש לקבל את בקשתו לרשות הערעור ולדון בבקשתו כבערעור. כמו-כן מעלה המבקש טענות לגופו של הערעור, ובכלל זה כי בית המשפט המחוזי שגה בפרשנות שהעניק להסכם ולכוונת הצדדים. לבקשת הרשות לערער, צירף המבקש

בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי עד להחלטה בבקשת רשות הערעור.

4.

דין הבקשה להדחות. לאחר בחינת טענותיו של המבקש, לא מצאתי כי יש יסוד לטענתו כי על בית המשפט מוטלת חובה לקיים דיון בעל-פה בערעור. תקנה 448(א) הנוגעת להגשת סיכומי טענות בכתב קובעת כדלקמן:

סיכום טענות בכתב

נשיא בית המשפט שלערעור או שופט שהוא מינה לכך, רשאי להורות לבעלי הדין, לפני תחילת הדיון בערעור, לסכם את טענותיהם בכתב על הפרשה כולה או על שאלה מסוימת שקבע, בין בנוסף על טענות שבעל פה, כולן או מקצתן, ובין במקומן

[הדגשה אינה במקור – ע.פ.], ורשאי הוא להגביל את היקפם של סיכומים אלה; בית המשפט היושב לדין בערעור רשאי להורות לבעלי הדין כאמור גם אם התחילו כבר בטענות שבעל פה.

מלשונה של התקנה עולה באופן מפורש סמכותו של בית המשפט שלערעור להורות על שמיעת טענות הצדדים בדרך של הגשת סיכומים בכתב, אשר יבואו במקום שמיעת טענות הצדדים על-פה (ראו גם: בש"א 661/08 גולדבליט נ' מעלות הנביאים בע"מ, סעיף 3 (לא פורסם, 31.3.08). ואמנם, בהחלטתו של בית המשפט המחוזי צוין במפורש כי הדיון יישמע בדרך של סיכומים בכתב. בהינתן מסקנתנו זו, וההכרעה הברורה כי בית המשפט היה מוסמך להכריע בערעור במתכונת האמורה, לא קמה עילה המצדיקה במקרה דנן מתן רשות ערעור. יתר טענותיו של המבקש אינן מגלות כל שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת. משכך, הן אינן מצדיקות את התערבותו של בית משפט זה בגלגול שלישי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). דין הבקשה לרשות ערעור להידחות, אפוא. משדחיתי את בקשת רשות הערעור, מתייתר גם הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – איני עושה צו להוצאות.