רע"א 8838/12 ואדים קופליאן נ. עמישב שירותים בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 6424-07-12, כבוד השופט מ' רניאל ) מיום 25.11.2012.

עניינו של ההליך הנוכחי הוא בחוב מכוח פסק דין מיום 27.7.2008 לתשלום פיצויי פיטורין ושכר עבודה בצירוף ריבית והצמדה כחוק, אותו חוייבה המשיבה לשלם למבקש. ביום 7.8.2008 העבירה המשיבה למבקש שיק על סך 20,913 ש"ח בצירוף תלוש שכר שעל פיו שולמו מיסים כמחויב על פי חוק בסכום של 11,758 ש"ח. את תשלום פיצויי הפיטורין דחתה המשיבה נוכח חוסר שיתוף פעולה מצד המבקש.

ביום 26.1.2009 המבקש פתח תיק הוצאה לפועל (תיק הוצל"פ 08-01198-09-2) לגביית מלוא החוב. ביום 14.10.2010, לאחר שהמשיב חתם על הטפסים המתאימים, העבירה לו המשיבה שיק נוסף בסכום של 13,457 ש"ח בגין פיצויי הפיטורין, וסכום זה הופחת מתיק ההוצאה לפועל. משכך, טענה המשיבה טענת "פרעתי" וביקשה לסגור את תיק ההוצאה לפועל. אין מחלוקת כי לא הוכח שהשיק מיום 7.8.2008 לא נפרע וכי השיק מיום 14.10.2010 נפרע (והוא אינו נוגע עוד להליך הנוכחי).

במסגרת זאת, התעוררו בהליכים הקודמים שתי מחלוקות. המחלוקת הראשונה היא עובדתית בעיקרה, ונסובה סביב השאלה האם נמסר השיק הראשון לידי בא כוחו של המבקש. המחלוקת השניה נסובה סביב השאלה האם מקום בו לא נמסר שיק בגובה מלוא הסכום אך לא נפרע יש לראות את החוב כחוב שנפרע.

ביום 29.12.2011 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל. במסגרתה, נקבע כי אף שהועבר דבר דואר רשום לבא כוח המבקש, לא עמדה המשיבה בנטל ההוכחה הפוזיטיבי המוטל עליה, להראות כי הסכום שולם בפועל. זאת, שכן לא הוכח שדבר הדואר כלל את השיק האמור, וכן מאחר שלא הוכח שהשיק נפרע (ויצוין כי בפני ראש ההוצאה לפועל עמד עותק של השיק).

על החלטה זו ערערה המשיבה לבית משפט השלום בעכו (רע"צ 4865-02-12, כבוד השופט ז' סאלח ). ביום 6.6.2012 ניתן פסק דינו של בית המשפט, במסגרתו דחה את הערעור. במסגרת ההליך התעוררה סוגיה נוספת, שלא נדונה בפני ראש ההוצאה לפועל, והיא האם רשאית הייתה המשיבה לנכות מהסכום את תשלומי המיסים. בית המשפט קבע כי המשיבה לא טענה מפורשות בפני ראש ההוצאה לפועל כי יש להפחית מסכום החוב את תשלומי המיסים ומשכך אינה יכולה לטעון טענה זו במסגרת ההליך הערעורי. בהמשך לכך, אישר בית המשפט את קביעות של ראש ההוצאה לפועל וקבע שהמשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת פירעון החוב.

על פסק דינו של בית משפט השלום השיגה המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה. בהליך זה לא הגיש המבקש עיקרי טיעון והדיון התקיים על פיו טענות המשיבה בלבד. בית המשפט קיבל את הערעור וקבע כי המערערת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת פירעון החוב. במסגרת זאת, קבע בית המשפט כממצא עובדתי שהשיק האמור נשלח לבא כוח המבקש. במישור המשפטי, קבע בית המשפט, על בסיס הלכות בית משפט זה, כי מקום בו נשלח שיק, רואים את החוב כנפרע במועד שבו יכול היה הזוכה להעמיד את השיק לפירעון, אף אם לא עשה כן. לעניין תשלומי המיסים, קבע בית המשפט כי מקום בו מדובר בתשלומי חובה, די בהצגת תלושי השכר המעידים על תשלום המיסים כדי לעורר טענה על פיה יש להפחית סכומים אלו מיתרת החוב. משכך, ביטל בית המשפט המחוזי את פסק דינו של בית משפט השלום והפחית מתיק ההוצאה לפועל את תשלומי המיסים. כן קבע בית המשפט כי החוב בתיק יעמוד על 20,913 ש"ח, ולא יתווספו לסכום זה תוספות ריבית והצמדה מיום 14.8.2008 (המועד שבו התקבל דבר הדואר הרשום בידי המבקש).

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, במסגרתה טוען המבקש כי השאלה הכללית המתעוררת בהליך נוגעת לסמכותה של ערכאת ערעור לדון בטענות שלא נדונו בפני הערכאות הקודמות. לצד זאת, שב המבקש וטוען את טענותיו העובדתיות שנדונו בפני הערכאות הקודמות, שהן בעיקרן כי לא קיבל את השיק וכי לא היה מקום לנכות מהסכום את תשלומי המיסים.

במענה, טוענת המשיבה כי ההליך אינו מעורר כל סוגיה כללית המצדיקה את בחינתו ב"גלגול רביעי", וכי לגופו של עניין לא נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות ציבורית מרובה או קושי משפטי, החורגות מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982) (להלן: הלכת חניון חיפה )). דברים אלו מקבלים משנה תוקף בהליכי הוצאה לפועל, בהם נהוג לראות בבקשה בפני בית משפט זה "גלגול רביעי" של המחלוקת, ומשכך להגביל את המקרים בהם תינתן רשות ערעור למקרים חריגים שבחריגים (ראו לעניין טיב המבחנים שעל הערכאות השונות לקיים בבואן לבחון בקשות רשות ערעור בתחום ההוצאה לפועל רע"א 8476/12 עיזבון המנוחה כהן ז"ל נ' בנק הפועלים בע"מ (29.1.2013) וכן חמי בן ונון וטל חבקין הערעור האזרחי מהדורה שלישית (2012), 233-232). בתוך כך, חרף ניסיונו של המבקש לעטות את הבקשה בנופך כללי, הרי שהיא בעיקרה נוגעת לעניינו הפרטני. סמכותו של בית משפט הדן בהליך כערכאת ערעור להכריע על בסיס טענות שונות מהטענות אותן אימצה הערכאה הדיונית קבועה בסעיף 462 ל תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ואינה שנויה במחלוקת. זאת, מקל וחומר מקום בו קבעה ערכאת הערעור כי הטענות שעל פיהן ניתן פסק דינה נטענו בפני הערכאה הדיונית, וכי הערכאה הדיונית שגתה בכך שלא בחנה אותן. כאמור, יתר טענותיו של המבקש נוגעות לעניינו הפרטני בלבד, ואינן מצדיקות את קבלת הבקשה.

סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח.