רע"א 8842/03 בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ. ארז אליהו

1.המשיבים 1 ו- 2 (להלן: בני הזוג אליהו ) רכשו מן המשיבה 3 (להלן: החברה ) דירה בפרויקט בעיר טבריה (להלן: הדירה או דירה

A11 ). דירה זו (וכן דירות אחרות בפרוייקט) שועבדה לטובת המבקש 1 (להלן: הבנק ), להבטחת פירעונן של הלוואות שנטלה החברה. בשלב מסוים, נפתחו הליכי הוצאה לפועל למימוש השעבוד, והמבקש 2 מונה ככונס נכסים. במסגרת ההליכים המתנהלים בבית המשפט המחוזי, עתרו בני הזוג אליהו למתן צו מניעה זמני, המורה לבנק ולכונס הנכסים להימנע מלנקוט בהליכי הוצאה-לפועל למימוש פסק-דין כספי שניתן כנגד אליהו בבית משפט השלום (בהיעדר הגנה), ולהימנע ממימוש השעבוד בהוצאה-לפועל. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' גריל), בהחלטה מפורטת המשתרעת על-פני 43 עמודים, הורה על מתן צו מניעה זמני כאמור. בית המשפט עמד על שורה של עניינים השנויים במחלוקת בין הצדדים, וקבע כי המבקשים הצביעו על שאלות הראויות לבירור. כך למשל, קבע בית המשפט המחוזי כי:

"... יהא מקום לברר, בשלב הראיות, בין היתר, האם נכונה טענת המבקש [המשיב 1 כאן] שהנתבעת מס' 3 [החברה] הביאה לידיעת הבנק עוד בינואר 2001 שהיא מנהלת מו"מ למכירת הדירה למבקשים [אליהו], ושהבנק, למרות שידע על המו"מ, ולמרות שכוונתו היתה לנקוט הליכים משפטיים, לא הודיע על כך למבקשים ולא הזהירם לבל ייכנסו לעיסקה עם הנתבעת מס' 3 [החברה], כל זאת לפני תאריך 18.2.01, הוא מועד זכרון הדברים [בין אליהו לחברה], כשלפי גרסת המבקש הבנק נתן הסכמתו בינואר 2001 (לנתבעת מס' 3) להוציא מכתב החרגה לגבי דירה A11 כנגד העברת סך של 480,000 ש"ח מכספי מכירת הדירה לבנק.

בנוסף, לפי עמדת המבקשים, ביום 19.2.01 הודיע סמנכ"ל הנתבעת מס' 3 מר ששון לבנק שביום 18.2.01 נחתם זכרון דברים בין הנתבעת מס' 3 לבין המבקשים. ביום 27.2.01 ניתנה החלטת ראש ההוצל"פ בדבר מינוי עוה"ד י. ברינט ככונס נכסים, אך למבקשים לא נמסרה כל הודעה, כך שביום 16.3.01 נחתם הסכם רכישת הדירה בין המבקשים לבין הנתבעת מס' 3 מבלי שדבר הליכי ההוצל"פ יובא לידיעת המבקשים".

עוד התייחס בית המשפט, בין היתר, למחלוקות בדבר הסכומים ששילמו בני הזוג אליהו עבור הדירה, ולטענת האחרונים כי הם עשו את כל שנדרש מהם לצורך תשלום יתרת התמורה. גם בעניינים אלה סבר בית המשפט כי הטענות טעונות בירור. בית המשפט הוסיף וקבע, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת בני הזוג אליהו, שהינם הורים לשלושה ילדים, והדירה נשוא הדיון היא דירת מגוריהם היחידה. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו החלופית של הבנק, כי בני הזוג אליהו יחויבו בתשלום סך של 335,000 ש"ח, בקבעו כי דרישה כזו כמוה כסיכול צו המניעה הזמני. יחד עם זאת, הורה בית המשפט לבני הזוג אליהו להגיש לבית המשפט התחייבות לפיצוי המבקשים בגין כל נזק שייגרם להם עקב צו המניעה.

2.כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שבפני. המבקשים שבים וטוענים את הטענות שהעלו בפני בית המשפט המחוזי. עיינתי בבקשת רשות הערעור, ולא מצאתי עילה המצדיקה לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי, אשר התייחס באריכות לסוגיות המתעוררות. למותר לציין, כי בית המשפט לא הכריע לכאן או לכאן בעניינים השנויים במחלוקת, אך קבע כי המדובר בשאלות הטעונות בירור, וכי לנוכח מאזן הנוחות, הנוטה לטובת בני הזוג אליהו, יש מקום להורות על מתן צו זמני, שימנע שינוי בלתי-הפיך במצב העובדתי. בהחלטה זו לא ראיתי כל סיבה להתערב.

הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים 1 ו-2 ובשכר טרחת עורך-דינם בסכום כולל של 10,000 ש"ח.