רע"א 8851/18 עיריית נס ציונה נ. פלוני

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגני הנשיא י' שנלר ו ק' ורדי , וכב' השופטת ע' רביד ) בע"א 47697-09-17 מיום 18.11.2018, בגדרו נדחה ערעורה של עיריית נס ציונה, היא המבקשת (להלן: העירייה ) על פסק דינו החלקי של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' קליימן-בלק ) בת"א 61776-11-15 מיום 13.8.2017. בפסק דינו האמור דחה בית משפט השלום את תביעתה הכספית של המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) נגד המשיבה 2 – איי. די. איי חברה לביטוח בע"מ (להלן: המבטחת ), לפיצויים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ). בתוך כך, הורה בית משפט השלום על המשך בירורה של תביעת המשיבה נגד העירייה, לפיצויים על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 16.10.2014 חגרה המשיבה את בנה הפעוט לכיסא הבטיחות שבמושב האחורי של רכבה, אשר חנה בסמוך למדרכה. לאחר מכן, סגרה המשיבה את דלת המושב האחורי, הסתובבה והניחה את רגלה על המדרכה, על מנת לצעוד לכיוון מושב הנהג ולהתחיל בנסיעה. ואולם, בשלב זה מעדה המשיבה, נחבלה בכף רגלה, ובעקבות זאת, סבלה היא משבר ברגל ימין, ורגלה גובסה (להלן: האירוע ).

3.

בהמשך לכך, הגישה המשיבה לבית משפט השלום תביעה נגד המבטחת ונגד העירייה. את טענותיה נגד המבטחת תמכה המשיבה בהוראות חוק הפיצויים, ובמסגרת זאת, טענה היא כי פעולותיה בעת האירוע היו חלק מפעולת ה"כניסה" לתוך הרכב – כמשמעה בסעיף 1 לחוק הפיצויים, ומשכך האירוע מהווה "תאונת דרכים" המזכה בפיצוי על-פי חוק זה. העירייה הצטרפה לעמדת המשיבה.

4.

מנגד, טענה המבטחת כי יש לדחות את תביעת המשיבה נגדה, וזאת, בין היתר, מאחר שאין לראות בפעולות המשיבה בעת האירוע משום "כניסה" לתוך רכב, וכן בהיעדר קשר סיבתי בין השימוש הנטען ברכב לבין הנזק שנגרם למשיבה.

5.

בפסק דינו דחה בית משפט השלום את תביעת המשיבה נגד המבטחת, וקבע כי חגירת בנה הפעוט של המשיבה אינה יכולה להיחשב ל"כניסה" שלה

עצמה לתוך הרכב , וזאת בהסתמך על פסק דינו של בית משפט זה ברע"א 66/10 לוי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (14.1.2010). משכך, נקבע כי האירוע התרחש בטרם כניסתה של

המשיבה אל תוך הרכב, ולכן אין לראות בו משום "תאונת דרכים" – כמשמעה על-פי חוק הפיצויים. כמו כן, נקבע כי יש לדחות את תביעת המשיבה אף בהיעדר קשר סיבתי – עובדתי ומשפטי כאחד, בין השימוש הנטען ברכב לבין הנזק שנגרם למשיבה. בתוך כך, נקבע כי האירוע איננו תוצאה של סיכון תחבורתי, וכי הרכב שימש בעת האירוע כזירה בלבד. זאת, כך נקבע, מן הטעם שהמשיבה מעדה רק לאחר שסיימה לחגור את בנה לכיסא הבטיחות, וכן מאחר שמעידה זו נבעה מהיתקלות המשיבה בסבכת ביוב אשר כיסתה פתח ניקוז שבשולי הכביש, ומאובדן יציבות אשר נגרם כתוצאה מכך שהמדרכה אשר בסמוך לרכב החונה היתה גבוהה יתר על המידה.

6.

העירייה ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום, ובתוך כך הוסיפה וטענה, בין היתר, כי פעולת ה"כניסה" לתוך רכב מהווה רצף מתמשך של פעולות שונות, המצויות בקרבת זמן ומקום לפתיחת דלת הנהג ולתחילת הנסיעה. כמו כן, נטען כי בית משפט השלום שגה בקבעו כי היתקלות המשיבה בסבכת הביוב ובמדרכה מנתקת את הקשר הסיבתי שבין השימוש ברכב לבין נזק הגוף שנגרם לה, שכן קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם עקרון ייחוד העילה הקבוע בחוק הפיצויים.

המשיבה הצטרפה לטענות העירייה בערעור, וכן טענה כי היא לא היתה ניזוקה, אלמלא היתה היא חוגרת את בנה הפעוט לכיסא הבטיחות, כי הדין אינו מחייב שהשימוש ברכב יהיה הגורם המכריע לקרות הנזק, וכי האירוע התרחש בצמוד לרכב ומצוי בתוככי מתחם הסיכון התחבורתי.

7.

מנגד, סמכה המבטחת ידיה על פסק דינו של בית משפט השלום, והוסיפה, בין היתר, כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות, שלפיהן האירוע לא התרחש עקב שימוש ברכב, אלא בשל גובה המדרכה והיתקלות המשיבה בסבכת הביוב.

8.

בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את ערעור העירייה, וזאת, בעיקרו של דבר, בהיעדר קשר סיבתי משפטי בין השימוש הנטען שביצעה המשיבה ברכב לבין הנזק שנגרם לה – נזק אשר נבע מן הסיכון הטמון במדרכה שהיתה, לכאורה, גבוהה יתר על המידה. כמו כן, נקבע כי המשיבה ניזוקה לאחר שסיימה לחגור את בנה לכיסא הבטיחות וסגרה את דלת המושב האחורי, ומשכך ה"שימוש" שביצעה ברכב תם בעת האירוע, וצפוי היה להתחדש רק עם כניסתה שלה לתוך הרכב, לקראת תחילת הנסיעה. יחד עם זאת, צוין כי לו היתה המשיבה נפגעת בעת שחגרה את בנה הפעוט לכיסא הבטיחות, כי אז היה האירוע נחשב ל"תאונת דרכים" על-פי חוק הפיצויים.

על פסק דין זה נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי.

הבקשה דנן

9.

בבקשתה שבה העירייה על טענותיה בפני הערכאות קמא, וטוענת כי הבקשה דנן מעוררת שאלה עקרונית ובעלת השלכות רוחב, אשר עניינה בסיווג פעולתו של המסייע לילד או לחסר ישע להיכנס לתוך רכב – האם פעולה זו נחשבת לחלק מ"כניסה" של המסייע על-פי הגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבחוק הפיצויים, אם לאו.

בתשובתה מצטרפת המשיבה, בעיקרו של דבר, לטענות העירייה בבקשה דנן.

10.

מנגד, המבטחת סומכת ידיה על עיקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואולם, נטען כי חגירת הפעוט לכיסא הבטיחות אינה מהווה חלק מן ה"כניסה" של המשיבה אל תוך הרכב, אלא אך פעולת לוואי – אשר אינה נחשבת ל"שימוש ברכב מנועי" על-פי חוק הפיצויים.

דיון והכרעה

11.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובות לה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות מכוח סמכותי שלפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקסד"א ).

אמנם נכון, כי הבקשה דנן מעוררת שאלה משפטית מורכבת ומעניינת, הנוגעת לסיווג פעולותיו של אדם המסייע לכניסת פעוט או חסר ישע לתוך רכב, בטרם כניסתו שלו אל הרכב – כשימוש מוכר על-פי חוק הפיצויים. ואולם, אני סבורה כי ההכרעה בשאלה זו אינה נדרשת בענייננו, ומן הראוי, אפוא, להותירהּ לעת מצוא. זאת, היות שאף אם אניח כי האירוע התרחש בעת "שימוש ברכב מנועי" כאמור, הרי שהן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי קבעו כי לא מתקיים במקרה זה קשר סיבתי משפטי בין השימוש האמור לבין הנזק שנגרם למשיבה, וממילא האירוע אינו בה בגדר הגדרת "תאונת דרכים" אך בשל כך. ודוק, בסוגיה זו של הקשר הסיבתי, הבקשה דנן אינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, לזכות לבירור משפטי במסגרת "גלגול שלישי". כמו כן לדידי, מתן רשות ערעור בנדון אינו דרוש על מנת למנוע עיוות דין. די בכך כדי לדחות את הבקשה דנן מכוח תקנה 407א לתקסד"א כאמור.

12.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

אין צו להוצאות.