רע"א 8855/13 פלוני נ. קצין התגמולים

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 26.12.2013 (ע"ן 1430-04-13, השופטת ח' וינבאום-וולצקי ). פסק הדין ניתן בערעור על החלטתה של וועדה רפואית עליונה הפועלת מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים ) מיום 9.1.2013.

2.

המבקש, יליד 1942, שירת בצה"ל בתקופת מלחמת יום כיפור, ובעקבות כך סבל מתסמיני חרדה קשים וליקוי בתפקוד. ביום 26.12.1977 הגיש המבקש תביעה למשיב להכיר בו כנכה צה"ל, אולם תביעה זו נדחתה ביום 20.2.1978 בהסתמך על סעיף 32 לחוק הנכים כנוסחו באותה עת אשר הגביל את הזכות להגשת תביעה לתקופה של שנתיים מיום השחרור מן השירות הצבאי. ביום 12.2.1999 פנה המבקש בשנית למשיב בתביעה להכיר בו כנכה צה"ל. ביום 30.1.2000 התקבלה החלטת המשיב לפיה המבקש סובל מתסמונת בתר-חבלתית ("הלם קרב" או PTSD ) ונכותו הועמדה על 30%. עוד נקבע, כי ההכרה בו תחל שנה רטרואקטיבית מיום הגשת התביעה, קרי מיום 12.2.1998. בהמשך, המבקש הגיש ערעור על אחוזי הנכות שנקבעו לו, וזה התקבל על-ידי וועדה רפואית עליונה שקבעה לו 50% נכות.

3.

ביום 21.6.2005 פנה המבקש אל המשיב בדרישה לתשלום רטרואקטיבי של תגמולים גם עבור השנים 1998-1973.

4.

לאחר התדיינות משפטית בין הצדדים, שאין צורך לפרטה כאן, נקבע על ידי ועדת ערעורים הפועלת לפי חוק הנכים (ו"ע 734/05) כי על המשיב לבדוק האם מצבו הנפשי של המבקש מנע ממנו מלהגיש תביעה במועד, בהתאם לחריגים הקבועים בסעיף 18(ו) לחוק הנכים, המכיר באפשרות של תשלום תגמולים באופן רטרואקטיבי למי שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא יכול היה להגיש תביעה. המשיב, בהסתמך על חוות דעת מיום 30.12.2007 של פרופסור קוטלר המומחה מטעמו (להלן: פרופ ' קוטלר ), דחה את תביעתו של המבקש בטענה שלא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 18(ו). המבקש הגיש ערעור על החלטה זו לוועדת ערעורים נוספת (ע"נ 409/08). לאחר שבחנה את מכלול את מכלול חוות דעת והעדויות, ובכלל זה חוות דעת אנשי מקצוע שטיפלו במבקש, חוות דעת משלימה של פרופ '

קוטלר מיום 4.9.2008, ועדויות נוספות, החליטה ועדת הערעורים ביום 18.10.2010 לקבל את ערעורו של המבקש, לאחר שהתרשמה כי התקיימו בעניינו של המשיב התנאים האמורים בסעיף 18(ו).

5.

בהתאם לכך, זימן המשיב את המבקש לוועדה רפואית מחוזית על מנת להעריך את אחוזי הנכות שיש לקבוע לו בגין התקופה הקודמת. המבקש נבדק על-ידי הוועדה הרפואית המחוזית וזו התרשמה כי הנכות הממוצעת שיש לקבוע למבקש עבור שנים אלו היא בגובה 30% (כך שהתשלום הרטרואקטיבי בגין אותם שנים לא יהא לפי דרגת נכות של 50% אלא של 30% בלבד).

6.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לוועדה רפואית עליונה, תוך שהוא מתבסס בין השאר על חוות הדעת הנוספת של פרופ ' קוטלר משנת 2008, אשר התייחסה לכך שהמבקש חווה קשיים נמשכים לאורך כשלושים שנה. הוועדה הרפואית העליונה דחתה את הערעור ואישרה את הקביעה לפיה נכותו של המבקש לשנים 1998-1973 תעמוד על 30% כך שדרגת הנכות של 50% תוכר לו רק ביחס לתקופה המתחילה בשנת 1998. הוועדה נימקה קביעתה זו בעיקר בכך שבאותן שנים המבקש הפעיל עסק פעיל ברציפות.

7.

על החלטת הוועדה הרפואית העליונה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט קמא. טענותיו המרכזיות של המבקש היו שקביעת הוועדה הרפואית העליונה לא הייתה מנומקת, וכן שהתעלמה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו בעניינו של המבקש המוכיחים, כך נטען, כי המבקש לא עבד באופן מלא באותה תקופה. המבקש הוסיף והלה את הסברה שקביעותיה של הוועדה הרפואית העליונה נועדו להפחית את העלויות הכרוכות בהכרה בנכותו של המבקש באופן רטרואקטיבי. מנגד, טען המשיב כי לא הונח כל ביסוס לטענה החמורה לפיה הוועדה הרפואית העליונה קיבלה את החלטתה נוכח שיקולים זרים. עוד טען המשיב כי אין מקום להתערב בקביעה עובדתית מקצועית של הוועדה הרפואית העליונה.

8.

בית המשפט קמא דחה את ערעורו של המבקש. בית המשפט קמא ציין בפתח הכרעתו, כי על פי חוק הנכים, אין הוא נדרש אלא לדיון בשאלה האם נפל פגם משפטי בקביעתה של הוועדה הרפואית העליונה. בהמשך לכך, קבע בית המשפט קמא כי לא נפל פגם בקביעת הוועדה הרפואית העליונה שבחנה את החומר הרפואי שהוגש לה, שמעה את המערער ובני משפחתו, ואף ביקשה מסמכים נוספים טרם שקיבלה את הכרעתה. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי אף אם סיכום מסקנותיה של הוועדה הרפואית העליונה לא היה ארוך ומפורט, הרי שקביעתה היא מנומקת וברורה, וכי עולה ממנה התרשמותה כי לאורך שנים היה מצבו של המבקש פחות קשה מזה שבו הוא שרוי החל משנת 2000.

9.

בקשת רשות הערעור נסבה על פסק דינו זה של בית המשפט קמא. עם זאת, בפועל, המבקש חזר ומיקד את טענותיו דווקא בהחלטתה של הוועדה הרפואית העליונה. באופן כללי, המבקש טוען כי החלטה זו מהווה "הפחתת נכות באופן רטרואקטיבי" וכן כי ההחלטה הינה "בלתי סבירה באופן קיצוני", פוגעת "פגיעה חמורה בזכויותיו" ו"נגועה בשיקולים זרים". כמו כן, המבקש סבור כי ממכלול הראיות שהניח בפני הוועדה הרפואית, עולה כי נכותו הייתה חמורה יותר מכפי שנקבע, וכן טוען כי לא היה מקום לייחס משקל משמעותי לכך שעבד בחלק מן התקופה שלאחר שחרורו.

10.

לאחר העיון בבקשה, בהחלטותיהן של הוועדות הרפואיות השונות ובפסק דינו של בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובתו של המשיב. כידוע, במקרים שבהם אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

11.

בפתח הדברים, יש לחזור ולציין כי טענותיו של המבקש במסגרת בקשת רשות הערעור מכוונות כנגד הוועדה הרפואית העליונה עצמה, וזאת כמעט ללא התייחסות לפסק דינו של בית המשפט קמא, כפי שנדרש מטיבו של ההליך הנוכחי. בהתאם, עיקר טענותיו של המבקש לא הופנו לעניין התקיימותם של המבחנים להענקתה של רשות ערעור, אלא נראה כי בקשתו הוגשה כערעור לגופו של עניין. בנסיבות רגילות, די היה בכך בלבד כדי לדחות את הבקשה. עם זאת, בהתחשב בנסיבות העניין הוספתי ובחנתי שמא עולות מטענות המבקש שאלות בעלות אופי כללי או שהתעורר חשש לכך שנגרם לו עיוות דין.

12.

לא עלה בידי המבקש להוכיח פגמים שנפלו בפעולתה של הוועדה הרפואית העליונה. ראשית, אין ממש בטענותיו של המבקש לפיה מדובר "בהפחתה רטרואקטיבית". הוועדה הרפואית העליונה אך נדרשה לבחינה של תקופה מוקדמת בעקבות ההכרה בזכאותו של המבקש לפיצויים בגינה וגיבשה את עמדתה ביחס לנתונים הנוגעים לאותה תקופה. שנית, לטענותיו החמורות של המבקש באשר לכך שנשקלו בעניינו שיקולים זרים לא הייתה תשתית בראיות, וטוב להן שלא היו נטענות בנסיבות אלה. שלישית, מבלי למעט מחשיבותה העקרונית של הנמקה הרי שכפי שקבע גם בית המשפט קמא בנסיבות העניין הנמקתה של הוועדה הרפואית העליונה – הגם שהייתה קצרה – הבהירה מה היו השיקולים המקצועיים שעמדו ביסודה.

13.

סיפור חייו של המבקש, כפי שהוא עולה מן ההליכים, היה רצוף קשיים, כתולדה מן הצלקות שהותירה בו השתתפותו בקרבות. לאחר שנים זכתה עובדה זו גם להכרתן של הרשויות, וניתן כמובן להצטער על כך שהדברים לא הסתייעו קודם לכן. השאלה היחידה שנותרה פתוחה בשלב זה היא מה הייתה מידת החומרה של נכותו בתקופה שקדמה לשנת 1998. בקביעותיהם הרפואיות-עובדתיות של הגורמים המקצועיים בסוגיה זו אין בידינו להתערב.

14.

נוכח דברים אלו, דין בקשת רשות הערעור להידחות. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.