רע"א 3807/14 פלוני נ. קצין התגמולים

לפניי בקשה לרשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגני הנשיאה י' שנלר ו ק' ורדי והשופט ח' ברנר ), שבגדרו התקבל ערעור המשיבה ונדחה ערעור שכנגד של המבקש על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים ) שעניינה בתביעתו של המבקש לקבלה רטרואקטיבית של תגמולים.

1.

ביום 12.1.2006 הגיש המבקש למשיב תביעה לזכות לפי חוק הנכים, שבגדרה טען כי מצבו הנפשי, שאינו שפיר, יסודו באירועים שחווה בתקופת שירותו הצבאי במלחמת שלום הגליל בשנת 1982. בהחלטת המשיב מיום 16.11.2008 הוכר קשר בין שירותו הצבאי של המבקש לבין התסמונת הפוסט טראומתית ( PTSD ) שממנה הוא סובל ודרגת נכותו הועמדה על 50%. לאחר החלטה זו, הגיש המבקש תביעה לקבלת תגמולים רטרואקטיביים בגין נכותו שנקבעה כאמור, בהסתמך על סעיף 18(ו) לחוק הנכים. בבקשה טען המבקש כי הוא זכאי לקבלת תגמולים החל מיום 5.6.1982, היום שבו נפגע, ולא מיום הגשת התביעה, וזאת נוכח מצבו הנפשי שמנע ממנו להגיש את התביעה קודם לכן. ביום 17.8.2010 דחה המשיב את התביעה בהסתמך, בין היתר, על חוות דעת פסיכיאטרית מאת ד"ר משה בירגר.

2.

המבקש ערער על החלטת המשיב לוועדת הערעורים לפי חוק הנכים (להלן: הוועדה או

ועדת הערעורים ) וטען כי יש להחיל בעניינו את סעיף 18(ו) לחוק הנכים כך שישולמו לו תגמולים באופן רטרואקטיבי מהסיבות שפורטו לעיל. בערעורו נסמך המבקש על חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו, מאת פרופ' שמואל פניג, וביקש להעדיפה על חוות הדעת של ד"ר בירגר. ביום 4.8.2013 דחתה הוועדה את ערעור המבקש. בהחלטתה ביכרה הוועדה את חוות הדעת של ד"ר בירגר על פני זו של פרופ' פניג. לפי חוות דעת זו, בין השנים 2006-1982 לא היה למבקש קושי משמעותי ביוזמה ובקבלת החלטות באופן שעלול היה לסכל את אפשרותו להגיש את תביעתו למשיב; המבקש היה מודע לקשר שבין שירותו הצבאי לבין מצבו הנפשי בשנים אלו; וההחמרה המשמעותית במצבו החלה רק בשנת 2005. את העדפת חוות הדעת של ד"ר בירגר נימקה הוועדה בכך שחוות הדעת של פרופ' פניג לא כללה התייחסות לתביעות הרבות שהגיש המבקש למוסד לביטוח לאומי

בשנים האמורות, המעידות על מסוגלותו ומודעותו לזכויותיו; וכן לכך שהמשיב ניהל חיים תפקודיים באותן שנים, לרבות בתחום התעסוקתי. בהסתמך על חוות הדעת של ד"ר בירגר, קבעה הוועדה כי לפי מכלול הנתונים שלפניה המבקש לא עמד בנטל הנדרש לשם הוכחה כי נבצר ממנו להגיש את תביעתו במועד מחמת חוסר מסוגלות הנובעת מליקוי שכלי או ממצב נפשי. עם זאת קבעה הוועדה כי יש לקבל את ערעור המבקש באופן חלקי, כך שישולמו לו תגמולים באופן רטרואקטיבי בגין תקופה שתחילתה שש שנים קודם להגשת התביעה, היינו מיום 12.1.2000. את קביעתה זו ביססה הוועדה על סעיף 18(ו) סיפה לחוק המקנה לה שיקול דעת; על הסמכות הרחבה המוקנית לה, לשיטתה, בבואה לפרש את הזכאות להטבות לפי חוק הנכים; ועל כך שיש לקחת בחשבון את נסיבותיו האישיות הקשות של המבקש ואת העובדה שנפגע במהלך שירותו הצבאי.

3.

הן המבקש הן המשיב ערערו על החלטת הוועדה וההליכים נדונו כערעור וערעור שכנגד. ביום 19.5.2014 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגני הנשיאה י' שנלר ו ק' ורדי והשופט ח' ברנר ) את ערעור המשיב, שנסב על הקביעה המפורטת בסיפה של פסקה 2 שלעיל, ודחה את ערעורו שכנגד של המבקש. אשר לערעורו של המבקש, קבע בית המשפט כי אין מקום להתערבות שכן הכרעתה של הוועדה התבססה על קביעות עובדתיות ברורות ועדויות שנשמעו לפניה וכן על כך שהעדיפה את חוות הדעת של ד"ר בירגר על פני זו של פרופ' פניג. בהסתמך על חוות דעת זו, כך נפסק, גיבשה הוועדה שורה של קביעות עובדתיות, ובהן המסקנה כי למשיב לא היה קושי משמעותי להגיש את תביעתו לאורך השנים; כי הגם שמצבו הנפשי לא היה יציב במהלכן ההחמרה המשמעותית החלה רק בשנת 2005; וכי לימודיו, משלח היד שבו עסק ונסיעותיו לחו"ל מעידים גם הם על מסוגלות כאמור. היות שלהשקפת בית המשפט החלטתה של הוועדה נסמכה על ממצאים עובדתיים מובהקים, לא נמצאה עילה להתערבות בהם. אשר לערעור המשיב, קבע בית המשפט כי נוכח הקביעות העובדתיות הברורות שלפיהן לא הוכח כי המבקש לא היה מסוגל להגיש את תביעתו מחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו, אין לקבל את פרשנותה המרחיבה של הוועדה לסיפה של סעיף 18(ו) לחוק הנכים. נפסק כי חלק זה של הסעיף אינו עומד בפני עצמו שכן חוסר המסוגלות מהווה תנאי הכרחי לתחולת הסעיף; וכי משלא זוהה חוסר מסוגלות אצל המבקש לא ניתן להחיל עליו את הסיפה של סעיף 18(ו) לחוק הנכים המתיר שיקול דעת באשר לחישוב תקופת הזכאות לתגמולים.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקיבל את עמדת הוועדה שלפיה היה מסוגל להגיש את תביעתו בשנים האמורות ולכן אין הוא מתאים לחסות תחת סעיף 18(ו) לחוק הנכים. לשיטתו, העדפת חוות הדעת של ד"ר בירגר על פני זו של פרופ' פניג בטעות יסודה שכן הוועדה, ובית המשפט בתורו, התעלמו מפגמים רבים שהיו בה, ובהם: הגשת שלוש גרסאות השונות זו מזו; השמטת מספר קביעות מחוות הדעת לבקשת המשיב; וטעויות מקצועיות ועובדתיות שחוות הדעת רצופה בהן. עוד נטען כי לא נלקחו בחשבון נסיבותיו האישיות הקשות של המבקש; כי חוק הנכים פוּרש בצורה מצמצמת, בניגוד להלכה הפסוקה; וכי רצף המחדלים של כל הנוגעים בדבר, ובכללם משרד הביטחון, מטים את הכף לעבר תשלום רטרואקטיבי לפי סעיף 18(ו) לחוק. הפרשנות הנכונה של החוק, כך נטען, מובילה לכך שבנסיבות דנן יש להעביר את נטל ההוכחה הנדרש בסעיף זה לכתפי המשיב; ולחייב אותו להפעיל את הסמכות המוקנית לו בסעיף.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה לרשות ערעור ובנספחיה באתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. הלכה מושרשת היא כי הענקת רשות ערעור "בגלגול שלישי" תתאפשר רק כאשר מתעוררת שאלה משפטית עקרונית הנושאת חשיבות ציבורית ושאינה תחומה בעניינם הקונקרטי של הצדדים ( ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); בהקשר בו עסקינן, ראו: סעיף 34(א) לחוק הנכים; רע"א 8855/13 פלוני נ' קצין התגמולים , פסקה 10 (27.1.2014); רע"א 4372/12 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון , פסקה יב (15.7.2012)). לא מצאתי כי הבקשה מצדיקה מתן רשות לערער בשים לב לאמת המידה האמורה (השוו: רע"א 202/00 פלונית נ' קצין התגמולים , פ"ד נו(1) 649, 655 (2002)). יתר על כן, אף לגופם של דברים לא ראיתי עילה להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. סעיף 18(ו) לחוק הנכים נועד להסדיר אפשרות לתשלום רטרואקטיבי של תגמולים מעבר לתקופה של שנה מיום השחרור, שהיא ברירת המחדל הקבועה בסעיף 18(א) לחוק. כך, ברגיל, המבקש לקבל תגמולים מיום שחרורו מהשירות הצבאי נדרש להגיש את תביעתו בתוך שנה ממועד זה. החריג הקבוע בסעיף 18(ו) לחוק נועד להיטיב עם פגועי נפש ועם הלוקים בשכלם, בשים לב להבחנה שבין פגיעות מסוג זה לבין פגיעות פיזיות בלבד (רע"א 4372/12 הנ"ל, בפסקה יד). תחולתו של הסעיף מותנית אפוא בכך שהנכה סובל ממחלת נפש או מליקוי בשכלו; ושמחמת אלה נבצרה ממנו היכולת להגיש תביעה בתוך שנה ממועד שחרורו מהצבא, כאמור בסעיף 18(א) לחוק; ושנתמנה לו אפוטרופוס אשר הגיש את התביעה בתוך שנה מיום שנתמנה (רע"א 4406/10 בוחבוט נ' משרד הביטחון – קצין התגמולים , פסקאות 9-7 (26.6.2012); אם כי לתנאי אחרון זה עשויים להיות חריגים, ראו רע"א 7588/01 פלוני נ' קצין התגמולים , פ"ד נז(1) 45, 48 (2002); ע"א 255/78 כהן נ' קצין התגמולים – משרד הבטחון , פ"ד לב(3) 601, 604-603 (1978); והשוו לע"א 1597/92 קצין התגמולים נ' ממן , פ"ד מז(2) 478, 495 (1993)). הנה כי כן, בעוד שהמחוקק הסדיר את האפשרות לקבל תגמולים באופן רטרואקטיבי תוך חריגה מהמסגרת המותווית בסעיף 18(א) לחוק, אפשרות זו מוגבלת למערכת נסיבות מוגדרת שעל המבקש לקבל תגמולים באופן זה לעמוד בה. מטרת הסעיף היא להעניק תגמולים "לאדם, אשר מחמת מחלת הנפש בה לקה לא היה מסוגל לטפל בענייניו, ולפיכך לא הגיש תביעתו במועד [...] לגבי אדם כזה, מורה המחוקק כי יש להתעלם מהשנים או התקופות שבהן לא תפקד ולא הגיש תביעתו ולהעניק לו אפשרות לקבל תגמולים למפרע, למרות האיחור בהגשת תביעתו" (רע"א 2563/03 פלוני נ' קצין תגמולים , פ"ד סא(1) 444, 456-455 (2006)). אכן, חוק הנכים הוא "חוק סוציאלי, מטרתו להבטיח קיום לנכה אשר נפגע תוך מילוי חובתו האזרחית החיונית לקיומה של המדינה" (רע"א 475/07 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה ה(3) (13.3.2007)). אולם אילוצים הנעוצים בשיקולי תקציב וסופיות הדיון מחייבים לתחום את מעגל הזכאות להטבות, ואין מנוס אלא לאזן מולם את התכלית הסוציאלית האמורה (רע"א 7097/10 זכאי נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון – אגף השיקום , פסקה 14 (24.1.2012)). אף כי ככלל נוטה הפסיקה לפרש על דרך ההרחבה את סעיף 18(ו) לחוק, המבחן לקביעת זכאותו של נכה לתגמולים רטרואקטיביים נותר בעינו ואין לסטות ממנו באופן שאינו מתיישב עם התנאים הקבועים בחוק (רע"א 1221/14 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הבטחון , פסקה ח (16.3.2014)). במקרה דנן, אין עוררין על הסבל שחווה המבקש, על נסיבות חייו ועל הקשיים שעמם נאלץ להתמודד עקב תרומתו למדינה במסגרת שירותו הצבאי, כמפורט בנספח 10 שצורף לבקשה. אולם התשובה לשאלה אם המבקש זכאי לתגמולים רטרואקטיביים לפי סעיף 18(ו) לחוק אם לאו נעוצה בממצאים העובדתיים שנקבעו על בסיס התרשמותה הבלתי אמצעית של ועדת הערעורים. בקביעות עובדתיות אלו, המבוססות בין היתר על חוות דעתם של מומחים, לא ראיתי עילה להתערב, לא כל שכן ב"גלגול שלישי". על בסיס קביעות אלו בא בית המשפט המחוזי למסקנה המשפטית שלפיה אין תביעת המבקש לתגמולים רטרואקטיביים באה בגדר החריג שנקבע בסעיף 18(ו) לחוק הנכים, ועל כן ראה לבטל את החלטת ועדת הערעורים להעניק לו תגמולים רטרואקטיביים לתקופה כאמור. בקביעה זו אין יסוד להתערב.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית. אין צו להוצאות.