רע"א 1221/14 פלוני נ. קצין התגמולים -משרד הבטחון

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיאה שנלר , והשופטים ד"ר ורדי ו לבהר שרון ) מיום 6.1.14 בע"ו 4053-12-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (השופט גבאי , יו"ר, והחברים ד"ר גרוס

ועו"ד עפרון ; להלן הועדה ) מיום 11.10.12 בע"נ 13620-02-11. הבקשה עניינה עתירתו של המבקש להכרה בנכותו באופן רטרואקטיבי החל משנת 1971, ולקבלת תגמולים רטרואקטיביים משנה זו.

רקע והליכים

ב.

כעולה מפסקי דינן של הערכאות הקודמות, המבקש התגייס לחיל התותחנים בשנת 1968, ושוחרר משירות סדיר בשנת 1971, ומשירות מילואים בשנת 1986. במהלך שירותו הצבאי נטל המבקש חלק, בין היתר, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. בשנת 1974 הגיש המבקש תביעה להכרה כנכה צה"ל, אולם זו נזנחה והוא מיאן לחדשה, שכן לדבריו חש בושה אם יוכר כנכה. בראשית שנת 2005, בחלוף למעלה משלושים שנה ממועד הגשת התביעה הראשונה, פנה המבקש למשיב וחידש את תביעתו. בקשתו נדחתה, וערעור שהגיש על החלטת הדחיה – התקבל. המבקש הוכר ביום 11.12.08 כנכה בגין פוסט-טראומה, ונכותו הועמדה על 50%.

ג.

ביום 1.2.09 פנה המבקש למשיב בבקשה לפי סעיף 18(ו) לחוק הנכים, שזו לשונו:

"לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא כעבור הזמן הקבוע בסעיף קטן (א) ולאחר שנתמנה לו אפוטרופוס - ישולמו התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש האפוטרופוס את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה; בכל מקרה אחר ישולמו התגמולים מיום שהגיש האפוטרופוס את התביעה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם למועד השחרור".

בבקשתו עתר המבקש כי נכותו תוכר רטרואקטיבית החל מיום שחרורו משירות סדיר, קרי, בשנת 1971. בקשתו נדחתה, והוא הגיש ערעור לועדה (ע"נ 13620-02-11).

ד.

בהחלטתה מיום 11.10.12 ציינה הועדה (פסקה 31), כי "עיקר המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת מסוגלותו הנפשית של המערער לטפל בעניינו ולהגיש תביעה ממועד שחרורו מצה"ל בחודש ספטמבר 1971 ועד למועד הגשת תביעה למשיב ביום 9.2.05 ובשאלה האם יש מקום בנסיבות העניין להחיל את סעיף 18(ו) לחוק העוסק בתשלום תגמולים רטרואקטיבית". הועדה קבעה (פסקה 38), כי מיום שחרורו ועד לשנת 2005 לא היה המבקש בטיפול רפואי פסיכיאטרי או נפשי משמעותי, שמנע ממנו להגיש תביעה. בהחלטה נאמר, כי העובדות שהמבקש פנה לרשויות בעניינים שונים הנוגעים למצבו הרפואי ולשירות המילואים שלו, שנטל משכנתא, שעבד ברציפות 36 שנים (למעט תקופה של חצי שנה), בחלקן אף כעצמאי, ששירת במילואים עד שנת 1986, ושהוא מחזיק ברשיון נהיגה תקף – מלמדות אף הן על מסוגלותו להגיש תביעה. הועדה ציינה (פסקה 39(ה)), כי המבקש לא העיד עדים בנוגע למצבו ולתפקודו. הועדה ביכרה את חוות דעתו של מומחה המשיב לעניין מצב המבקש, על פני חוות דעתם של מומחים אחרים שהעידו בפניה. נאמר (פסקה 46), כי "עדותם של המומחים מטעם המערער [המבקש – א"ר] וחוות דעתם עומדים בסתירה לראיות העובדתיות שהוגשו על מצבו הנפשי של המערער ושעבד במשך כל הזמן".

ה.

ערעור המבקש בבית המשפט המחוזי (ע"ו 4053-12-12) – נדחה ביום 6.1.14. בפסק הדין עמד בית המשפט על המבחן לזכאות רטרואקטיבית לפי סעיף 18(ו) – מבחן המסוגלות, קרי "האם הנכה היה יכול לדאוג לענייניו ולהגיש את התביעה, או שמא נבצר ממנו לעשות כן כתוצאה ממצבו הנפשי". בית המשפט ציין, כי אין מקום להתערב בקביעתה של הועדה, שיש לבכר את חוות הדעת של המומחה מטעם המשיב, לפיה לא היתה מניעה למבקש לאורך השנים להגיש את תביעתו. בפסק הדין נאמר, כי גם מעדותו של המבקש אין ניתן לקבוע שבכל התקופה שחלפה ממועד הגשת התביעה הראשונה ועד לבקשתו לחדשהּ – למעלה משלושים שנה – לא היו פרקי זמן ממושכים, שבהם היה מסוגל להגיש את תביעתו. נאמר, כי "עצם העובדה שהמערער תיפקד, הקים משפחה ועבד – מלמדת כי הוא דאג לענייניו די הצורך באופן שלא מנע ממנו גם להגיש תביעה. כך גם העובדה שהמערער לא נזקק לעזרה נפשית כלשהי במשך השנים מלמדת גם היא שלא מתקיים בענייננו מבחן העדר המסוגלות".

הבקשה

ו.

מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען כי שגו הועדה ובית המשפט המחוזי בקבעם כי המבקש תיפקד, הקים משפחה ועבד, בעוד מעדותם של המבקש ורעייתו מצטיירת תמונה הפוכה לחלוטין. המבקש טוען, כי שגו הערכאות הקודמות בהעדפת חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב על פני חוות דעתו של המומחה מטעמו.

הכרעה

ז.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי חרף האהדה למבקש כנכה צה"ל לא אוכל להיעתר לה. הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית כללית החורגת מעניינו של המבקש, ועל כן אינה באה בקהלם של המקרים בהם תישקל רשות ערעור. כל עניינה בהתערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו בפסקי הדין הקודמים; ראו למשל סעיף 18.1 לבקשה, בו התבקש בית המשפט "להתערב בממצאים העובדתיים ולקבוע כי הוכח שמפאת מחלתו הנפשית לא היה המבקש מסוגל לטפל בענייניו ולהגיש תביעה". אלא שכידוע, לא לכך נועדה רשות ערעור. למבקש היה יומו אצל קצין התגמולים, ובשני פורומים שיפוטיים – בפני ועדת הערעורים ובבית המשפט המחוזי, ואין מקום – לפי כללי ההתערבות הנוהגים – לאפשר לו יום שיפוטי נוסף, שלישי במספר. יש לזכור, כי לפי סעיף 34(א) לחוק הנכים "התובע או קצין התגמולים רשאים לערער על החלטת ועדת ערעור לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד"; ואם כך בערעור בזכות לבית המשפט המחוזי, מקל וחומר בבקשת רשות ערעור לבית משפט זה. הבקשה דנא אינה עומדת באמות מידה אלה.

ח.

אדרש בקצירת האומר לגוף הדברים. ברע"א 4372/12 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הבטחון (2012) – הנזכר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי – הזדמן לי לציין, בהקשר סעיף 18(ו) לחוק הנכים, כי "אכן הפסיקה הרחיבה במידה מה את גבולות החריג שבסעיף, אולם אין מדובר בשינוי מהותי של המבחן לקביעת זכאותו של תובע למפרע על פי כוונת המחוקק. המחוקק, מתוך רגישות והבנה לעניינם הייחודי של חולי נפש או הלוקים בשכלם, בשונה בהקשר הקוגניטיבי-נפשי מבעלי לקות פיסית, פתח לגביהם פתח רחב יותר. עם כל האהדה, עם זאת, אין להתעלם מן ההגבלה הברורה שהציב המחוקק, מבחינת תחולת התגמולים למפרע; חקיקה סוציאלית בבסיסה – ואין חולק כי היא חקיקה מיטיבה – צופה פני הווה ועתיד, ורק באופן מדוד מאוד פני עבר", וכי " החריג הקבוע בחוק כוון למצב בו התובע סובל באופן מובהק ממצב נפשי שאינו מאפשר לו לעמוד על זכויותיו במועד"; עוד על תכליתו הסוציאלית של חוק הנכים והשלכתה על האפשרות לזכאות רטרואקטיבית לתגמולים ראו רע"א 3310/13 פלונית נ' משרד הבטחון – קצין התגמולים (2013). אכן, סעיף 18(ו) הוא חריג בנוף חקיקה סוציאלית זו, ולפי מדיניות שיפוטית ראויה ומצוות השכל הישר אין גבולותיו יכולים להתרחב ולהימתח עד בלי די.

בנדוננו, הועדה ובית המשפט המחוזי, קבעו כי במובהק אין המבקש בא בגדרו של החריג. בקביעות עובדתיות אלה, שניתנו בין היתר על יסוד חוות דעת מומחים, חוששני כי אין ניתן להתערב.

כללם של דברים

ט.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור. אני מאחל למבקש בריאות טובה ואריכות ימים.