רע"א 8873/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. דני אלחדף

1.בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ש' דותן) מיום 26.7.05, לפיו התקבל ערעור שהגיש המשיב על החלטת רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ע' אזר ז"ל) מיום 31.3.04, לפיו ניתן סעד זמני לפי תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) לתקופת ההליך המתנהל בין הצדדים בסדר דין מקוצר.

2.בין הצדדים מתנהל כאמור הליך בבית המשפט המחוזי שעניינו חיובו של המשיב כערב לטובת הבנק בסך של למעלה מארבעה מיליון ש"ח. להבטחת אפשרות ביצוע פסק הדין, עתר המבקש (להלן גם: הבנק ) לבית המשפט המחוזי לקבלת צו להגבלת השימוש בנכס. בבקשתו טען המבקש כי על פי מידע שבידו עומד המשיב לקבל סך של כשלושה מיליון דולר ארה"ב. כן טען שבידיו תשתית ראיות מהימנות לכאורה, הן להוכחת עילת תביעתו וכן להוכחת קיומו של חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין. לטענתו, אין למשיב נכסים בישראל בשווי התביעה העומדת נגדו. משכך, קיים צורך והצדקה לשימוש בצו לפי תקנה 383 לתקנות להגבלת השימוש בכספים העומדים להגיע לידי המשיב.

3.רשם בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש הצליח להרים את הנטל המוטל עליו לקבלת הצו. אומר כבר עתה, כי בקביעה זו לא התערב בית המשפט המחוזי, והיא אינה עומדת עוד במרכז הדיון בשלב זה. סוגיה נוספת התעוררה בפני הרשם: האם מותר היה למבקש לעשות שימוש במידע שקיבל מלקוח אחר, כדי להוכיח, במסגרת בקשתו לקבלת צו לפי תקנה 383, כי המשיב עומד לקבל סך של כשלושה מיליון דולר.

לטענת המשיב, המבקש קיבל מידע זה שלא כדין מלקוח אחר. הלקוח שמסר את המידע לא מסר אותו לצורך השימוש שעשה בו הבנק בתביעתו נגד המשיב. בכך הפר הבנק את חובת הסודיות וחובותיו לפי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: החוק ). משכך, חלה הוראת סעיף 32 לחוק, הקובעת:

"חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה."

לטענת המשיב, משנפסל והושמט הבסיס הראיתי לבקשת הבנק המבקש, דין בקשתו להדחות.

מנגד, טען הבנק כי המידע ניתן לו בהסכמה מכללא של הלקוח אשר מסר אותו. סעיף 1 לחוק קובע: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". מאחר שהשימוש שעשה הבנק במידע היה בהסכמה, השימוש היה כדין.

4.רשם בית המשפט המחוזי קבע כי הנטל להוכיח כי המידע לא נמסר בהסכמתו של הלקוח לשימוש בו עשה המבקש רובץ על המשיב. משלא הרים המשיב נטל זה, דחה הרשם את טענתו לפסילת הראיה, וקיבל את בקשתו של המבקש לצו לפי תקנה 383 לתקנות.

5.על החלטת הרשם הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל כאמור את הערעור וביטל את החלטת הרשם. בית המשפט קבע כי נטל הבאת הראיות בעניין הסכמתו של מוסר המידע רובץ על מי שהראיות מצויות ברשותו, היינו: הבנק המבקש. משנמנע המבקש להביא ראיות לכך שהלקוח הסכים לשימוש שנעשה במידע שמסר, דין טענתו של המשיב כנגד קבילות הראיה להתקבל, השימוש שנעשה במידע זה לתמיכה בבקשה דינו להיפסל והבקשה לפי סעיף 383 להדחות.

6.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור. בד בבד עם הגשת הבקשה לרשות ערעור הגיש הבנק בקשה למתן סעד זמני בערעור. בטרם אתייחס לטענותיו של הבנק לגופו, אני מבקשת לציין כי התנהגותו של הבנק מעוררת תמיהות. כפי שציינתי לעיל, בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור שהוגש אליו וביטל את החלטת הרשם. יחד עם זאת, נמנע בית המשפט המחוזי מלבטל את הצו לפי תקנה 383 שהוצא על ידי הרשם, זאת על מנת לאפשר לבנק להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בית המשפט המחוזי קבע אפוא שהצו יעמוד בתוקפו, עד ליום 15.9.05. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן כאמור ביום 26.7.05. לשון אחר, לבנק ניתן פרק זמן של כמעט חודש להגיש את בקשתו למתן רשות ערעור, אך הבנק לא עשה זאת. ביום 15.9.05 – ביום שאמור היה הצו להתבטל – חזר הבנק ופנה לבית המשפט המחוזי להארכת מועד הצו. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה – לפנים משורת הדין – והאריך את הצו עד ליום 20.9.05. ברם, רק ביום 19.9.05 (אתמול) פנה הבנק לבית משפט זה בבקשתו למתן רשות ערעור.

הבנק לא נתן כל הסבר לשיהוי המשמעותי בהגשת בקשתו למתן רשות ערעור. לטענת הבנק, בהתחשב בפגרה, זכאי היה, מעיקר הדין, להגיש את הבקשה עד ליום 30.9.05. אכן, בזה הבנק צודק. אך מעיקר הדין, משפסק בית המשפט המחוזי נגד הבנק, היה צריך גם לבטל את הצו שהוציא הרשם. כך כאמור מעיקר הדין. אך בית המשפט המחוזי נהג עם הבנק לפנים משורת הדין עת שלא ביטל את הצו מיד, אלא האריך את תוקפו עד ליום 15.9 ולפני ולפנים משורת הדין כשהאריך את הצו פעם נוספת עד ליום 20.9.

הבנק לא פנה מיד לבית משפט זה. הבנק חיכה עד הרגע האחרון. בפועל הצליח הבנק להאריך בחודשיים – דה פקטו – צו שדינו היה להתבטל, צו הפוגע בקניינו של הזולת, המשיב. כאן המקום להזכיר כי תנאי מוקדם למתן סעד זמני הוא תום לבו של מבקש הסעד. כלשון תקנה 362 לתקנות:

"(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין שאר, שיקולים אלה:

(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;

(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש."

מסיבה זו בלבד – התנהגותו התמוהה של הבנק – סבורני כי מן הראוי לדחות את הבקשה שבפניי. אולם גם אלמלא טעם זה, לאחר העיון בטענותיו של הבנק שבבקשה, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להדחות.

7.לטענתו, שגה בית המשפט בקובעו כי המידע בו עשה שימוש היה מידע מוגן לפי החוק. כן טוען הוא כי שגה בית המשפט בקביעתו שנטל הראיה בעניין הסכמתו של הלקוח רובץ על המבקש. מוסיף המבקש וטוען כי גם אם מתקיימות הדרישות לפי סעיף 32 לחוק, סעיף זה מקנה לבית המשפט סמכות להתיר את השימוש בראיה הפסולה. לפיכך, צריך היה בית המשפט לשקול, כנגד הפגיעה המזערית בלקוח שנגרמה עקב השימוש שנעשה במידע – פגיעה שלטענת הבנק גם לא הוכחה – את הנזק הצפוי לקניינו של המבקש אם לא תתקבל הראיה ולא יינתן הצו. לבסוף, טוען המבקש, צד ג' אינו יכול להסתמך על הפרת חובת הפרטיות של בנק כלפי לקוח.

8.כאמור, לא ראיתי להעתר לבקשה. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, הראיות הנוגעות לנסיבות בהן המידע הגיע לידי הבנק מצויות בידי הבנק. משכך, גם אם נטל השכנוע הסופי להראות כי הראיה שהוצגה בפני הרשם במסגרת בקשתו ראיה פסולה היא, נטל הבאת הראיות לעניין זה מוטל היה על הבנק. משנמנע המבקש מלפרוש בפני בית המשפט את התמונה המלאה בנוגע לנסיבות בהן הראיה הגיעה לידיו, גם לא ניתן היה לבחון האם במסגרת שיקול הדעת הקבוע בסעיף 32 היתה במקרה דנן הצדקה מיוחדת להתיר את הגשת הראיה.

לטענת הבנק, מתעוררות במקרה דנן שאלות משפטיות נכבדות בעלות חשיבות כללית וציבורית רחבה. אולם כפי שראינו, בית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה אליה הגיע מבלי להכריע במרבית השאלות הנכבדות אותן מעלה הבנק. פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס, בעיקר, על העובדה שהבנק נמנע מלהביא בפני בית המשפט את המסכת העובדתית המלאה באשר לנסיבות בהן המידע הגיע לידיו. משכך, איני סבורה שבמקרה דנן יש צורך להכריע בסוגיות המשפטיות הרבות שמעלה הבנק. אכן, כשאתה מקלף את הדברים ומגיע לליבה של המחלוקת, מגלה אתה שבמוקדה עומדות סוגיות עובדתיות וראיתיות הנוגעות אך לנסיבות המקרה הספציפי שבפניי, ולא אותן סוגיות קשות בעלות חשיבות כללית הנוגעות להיקף ההגבלות על השימוש במידע המגיע לידי בנק.

לבסוף אציין, אם כי אין צורך כאמור במסגרת בקשה זו לקבוע מסמרות בדבר, שאני רואה קושי בטענתו של הבנק לפיה רשאי הוא לעשות כל שימוש שירצה במידע המגיע לידיו מלקוח, פרט לשימוש במסגרת הליכים המתנהלים בינו לבין אותו לקוח. אין זה סוד שבידי הבנקים מאגר מידע עצום. פתיחת אפשרות בפני הבנק לנצל מאגר מידע זה בתביעותיו נגד לקוחותיו, גם אם, כדברי הבנק בענייננו, המידע לא הגיע לידי הבנק מהלקוח עמו מתנהל ההליך, היתה מקנה יתרון בלתי הוגן לבנק, ומעוררת שאלות קשות בסוגית הזכות לפרטיות ולצנעת הפרט, זכות שהיא זכות יסוד בשיטתנו, המעוגנת בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. יפים לעניין זה דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה:

"במסגרת מלאכת האיזונים בין הערכים המתנגשים יש להבחין בין מידע כלכלי מוגן השייך לבעל דין במשפט, לבין מידע כזה הנדרש מצד שלישי שאינו מעורב בהליך השיפוטי כבעל דין... שונה הדבר כאשר המידע המוגן שייך לצד שלישי שהינו זר להתדיינות. במקרה זה, אין מדובר בבעל דין שיש לו ענין בהליך. לעומת זאת, הפגיעה הכרוכה בהצגת חומר פרטי השייך לו עלולה להיות קשה ומזיקה. לפיכך, מצבים המתירים פגיעה בפרטיות של צד שלישי על דרך הצגת מידע מוגן הנוגע אליו במשפט-לא-לו הם נדירים ויוצאי דופן ביותר. דרישה לגילוי מידע מוגן של אדם שאין לו ענין במשפט תחייב מידת שכנוע רבה בדבר נחיצותו וחיוניותו. אחד המקרים החריגים בהם ניכרת נטייה להתיר הצגת מידע פרטי של צד שלישי היא מקום שבית המשפט שוכנע כי אפשר וקיימת קנוניה בין בעל הדין לבין הצד השלישי וזיקה קרובה בין השניים באופן שניתן לראות את הצד השלישי כמעורב, ולו בעקיפין, בהתדיינות (ע"א 174/88 גוזלן נ' קומפני פריזיאן, פד"י מב(1) 563, 566; Banker's Trust V. Shapira, (1980) 3 All.E.R 353 )." (בע"מ 3542/04 פלוני נ' פלונית ואח' (טרם פורסמה, ניתנה ביום 20.6.05)

כפי שמציינת השופטת פרוקצ'יה, יותר השימוש במידע הנוגע לעניינו של אדם שאינו צד להליך רק במקרים נדירים ויוצאי דופן ביותר. במקרה דנן, לא שוכנע בית המשפט כי קיימת הצדקה להתרת השימוש כאמור, שכן לא הביא הבנק בפני בית המשפט את הנסיבות הרלבנטיות לעניין זה. אין לו לבנק להלין אלא על עצמו.

הבקשה נדחית אפוא בלא שהתבקשה תשובה. משהגעתי לתוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך לדון בבקשתו הנוספת של המבקשת, למתן סעד זמני עד להכרעה בבקשה זו.