רע"א 8890/99 אשר שוקרון נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע על-פי הודאתו בבית-משפט השלום בצפת בעבירות של הוצאת שיקים ללא כיסוי בסכום כולל של 1,200 ש"ח. בית-משפט השלום (השופט בן פיילס) גזר על המבקש עונש של 60 ימי מאסר לריצוי בפועל, וכן הפעיל באופן חופף עונש מאסר מותנה לתקופה של שמונה חודשים שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש. כן נגזרו על המבקש 12 חודשי מאסר על-תנאי והמבקש נדרש לחתום על התחייבות כספית על-סך 10,000 ש"ח שלא יעבור עבירה דומה למשך שלוש שנים.

על גזר-דין זה ערער המבקש בפני בית-המשפט המחוזי. טענתו הייתה, כי נסיבותיו האישיות מצדיקות הקלה בעונשו.

בית-המשפט המחוזי (השופטים מנחם בן-דוד, חיים גלפז וד"ר נאוה אפל-דנון) דחה את ערעורו של המבקש וקבע:

המדובר במי שלחובתו שמונה הרשעות קודמות הנוגעות למשיכת שיקים ללא כיסוי, כאשר המאסר על-תנאי בן שמונת החודשים שהופעל, היה חב הפעלה לאחר שתוקפו כבר הוארך בתיק קודם.

מכאן הבקשה שבפניי, שבגידרה חזר המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי.

דין הבקשה להידחות.

שאלת העונש שראוי היה לגזור על המבקש נדונה כבר בשתי ערכאות, אשר שקלו אף את נסיבותיו האישיות. אכן, בקשה להקלה בעונש אינה עילה למתן רשות ערעור. ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

זאת ועוד. כאמור, עיקר עונש המאסר שהוטל על המבקש נבע מהפעלת המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד כנגדו. בנסיבות אלו העונש שהוטל על המבקש, שלחובתו עבר עשיר בעבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי, אינו חמור, ולא-כל-שכן אינו מצדיק מתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית.