רע"א 8901-22 רע"א 8901-22

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 24.10.2022, בעש"א 29395-07-22 (השופט מ' רניאל), שבגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק הדין של המפקחת על רישום מקרקעין בנצרת, מיום 11.4.2022, בתיק מספר 8/114/2018 (המפקחת ע' מידן בלום).

2.המבקשת היא בעלת הזכויות בדירת מגורים בבית משותף, אשר מצוי ברחוב הפלמ"ח 9 בחיפה, על מקרקעין הידועים כגוש 11191 חלקה 183 (להלן: הבניין הראשון). המשיבים הם בעלי הדירות בבניין נוסף, הרשום כחלק מאותו בית משותף. בניין זה בנוי במפלס נפרד, ונמצא ברחוב כרמי 2 בחיפה (להלן: הבניין השני). ביום 28.3.2013, התקשרו המשיבים בהסכם עם יזם, לביצוע פרויקט של תמ"א 38 (תכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה) בבניין השני. בעלי הזכויות בבניין הראשון התנגדו לתכנית, בטענה לפגיעה בזכויותיהם הקנייניות, אולם עררים שהגישו, הן לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הן לוועדה הארצית לתכנון ולבנייה – נדחו. ביום 12.2.2018, הגישו המשיבים תביעה למפקח על רישום מקרקעין בנצרת, למתן צו המאשר ביצוע עבודות בבית משותף על-פי תמ"א 38, מכוח חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), התשס"ח-2008 (להלן: חוק החיזוק). ביום 17.12.2020, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, שלפיה נתחמה המחלוקת לסוגיית בניית החניות, והקצאתן לשני הבניינים, לאחר סיום הפרויקט (להלן: ההסדר הדיוני). חרף ידיעתה על ההליך עוד מתחילתו, רק ביום 16.11.2021, למעלה מחודש לאחר הגשת סיכומי המשיבים, הצטרפה המבקשת להליך, והגישה את התייחסותה. תביעת המשיבים לאישור ביצוע העבודות – התקבלה. עם זאת, באשר לחניות, נקבע כי בהעדר הסכמה פה-אחד של בעלי הזכויות בבניין הראשון לבניית חניות נוספות, תוך נשיאה בהוצאות הכרוכות בכך, אין להורות על בניית חניות נוספות במסגרת הפרויקט, מלבד אלה השייכות לבעלי הזכויות בבניין השני.

3.המבקשת סרבה להשלים עם פסק הדין, והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור – נדחה. נקבע, בין היתר, כי בניגוד לטענת המבקשת, שלפיה ההסדר הדיוני אינו חל עליה, שכן לא היתה שותפה להסכמה שבבסיסו – "ניתן לה יומה בבית המשפט והיא בחרה שלא להגיש כתב הגנה, ולא להשתתף בניהול התביעה", ועל כן, "ההסדר הדיוני שאושר בהחלטה של המפקח מחייב גם אותה". בנוסף נקבע, כי היחס בין שווי החניות של בעלי הזכויות בבניין הראשון, לבין שווי החניות של בעלי הזכויות בבניין השני, דומה ליחס הזכויות, ומשכך, "אין פגיעה של ממש בזכויות [המבקשת] בשל חלוקה לא הוגנת". בהתייחס לטענת המבקשת, שלפיה פסק הדין של המפקחת נוגד את שנקבע בעש"א 7187-10-19, נקבע כי פסק דין זה כלל אינו "קובע קביעה רלוונטית לעניין הנדון".

מכאן הבקשה שלפנַי.

4.לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, באתי לכלל מסקנה כי דינה – להידחות, אף ללא צורך בתשובה מאת המשיב. זאת, בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. למבקשת 3 טענות עיקריות. טענתה הראשונה, היא כי ההסדר הדיוני אינו חל עליה, שכן לא הייתה צד לו. לשיטתה, הקביעה שלפיה ההסדר חל עליה, גורמת לה לעיוות דין, "מנוגד[ת] למושכלות יסוד, ומהווה פגיעה שיפוטית בזכויות קניין שלא כדין". דא עקא, המבקשת לא העלתה, אף לא ראשית טענה, שיש בה כדי להבהיר מדוע יש להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי בעניין זה, שלפיה ההסדר חל עליה כמשתתפת בהליך, שכן "ניתן לה יומה בבית המשפט והיא בחרה שלא להגיש כתב הגנה, ולא להשתתף בניהול התביעה". יתרה מזאת, לשיטת המבקשת, הפגיעה שנגרמה לה מקביעה זו, נובעת מכך ש"הקמת חניון בתוך הרכוש המשותף שנמצא בשימוש ייחודי של מבנה [המבקשת], תגרום לפגיעה בזכויותיה". ואולם, לא הוברר בבקשה מדוע פגיעה זו נובעת מהקביעה האמורה; זאת בפרט, בשים לב לכך שההסדר הדיוני לא פגע באפשרות להעלות טענות לגבי בניית החניות. טענתה השניה של המבקשת, היא כי פסק הדין של המפקחת עומד בסתירה לפסק הדין בעש"א 7187-10-19. לא מצאתי בבקשה טעם טוב להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה מדובר בעניין שונה בתכלית. בפרט, כפי שעולה מהבקשה עצמה, באותו מקרה מדובר היה על "בניית מתקן [חניה] אשר ישמש את שני הבתים המשותפים"; אין זה מצב הדברים בענייננו, שכן נקבע במפורש, כאמור, כי לא ניתן יהיה לבנות במסגרת הפרויקט חניות עבור בעלי הזכויות בבניין הראשון.

5.לבסוף טוענת המבקשת, כי "משעה שלצורך ביצוע העבודות במבנה שלהם, מבקשים המשיבים לפלוש לתוך החלק הנמצא בשימוש ייחודי במבנה בו ממוקמת דירת ה[מבקשת], הרי שתביעתם אינה באה בגדר סעיף 11 לחוק החיזוק". טענה זו, נוגעת לשאלת ההתאמה של הפרויקט הספציפי, מושא התביעה, לתנאי סעיף 11 לחוק החיזוק; על כן, בין אם צדק בית המשפט המחוזי בקביעה זו, בין אם לאו, ממילא, אין מדובר בשאלה משפטית עקרונית, שיש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

6.אשר על כן, משלא מצאתי כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או שקיים חשש שמא נגרם עיוות דין – בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.