רע"א 9039/16 רע"א 9039/16

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (הנשיא א' פרקש והשופטים מ' דרורי ו ע' שחם ) מיום 13.11.2016 בע"א 18590-09-16, וכן בקשה לעיכוב ביצוע פינוי המבקש ומשפחתו מדירת המגורים במסגרת תיק הוצל"פ 03-10746-09-4.

2.בשנת 2006 הגישו המשיב 1 (להלן: ביטון ) והמשיבים 2 ו-3 (להלן: פרושינובסקי ) לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעות הדדיות לענין תוקפו של הסכם מכר דירה ויחידה צמודה לה ברחוב גרשון הורוביץ 30 בירושלים (שתיהן יחד להלן: הדירה ) . בית המשפט קיבל את טענת ביטון כי ההסכם מיום 7.7.2004 במסגרתו הוסכם כי ביטון ירכוש מפרושינובסקי את הזכויות בדירה תמורת 200,000$, אינו חוזה למראית עין שנועד להסוות הסכם הלוואה כי אם הסכם מכר תקף. כן קבע, כי פרושינובסקי לא מימשה את האופציה לבטל את ההסכם בתוך 12 חודשים, ולפיכך זכאי ביטון לפעול לרישום זכויותיו בדירה (פסק דין מיום 21.9.2010 בת"א 8444/06 וה"פ 5314/06 . להלן: פסק הדין הראשון ). ערעור שהגישה פרושינובסקי על פסק הדין נדחה על-ידי בית משפט זה (פסק דין מיום 22.11.2012 בע"א 8544/10).

3.במקביל להליך הערעור האמור הגיש המבקש ביום 3.7.2011 לבית משפט השלום בירושלים המרצת פתיחה בה טען, כי רכש את הזכויות בשתי היחידות הצמודות בשני הסכמים, הראשון מ-1.7.2005 והשני מ-1.7.2007, תמורת דמי מפתח בסך 100,000$ לכל יחידה. לפיכך, ביקש להצהיר כי הוא דייר מוגן בדירה וכי זכותו של ביטון, ככל שישנה, כפופה לזכותו, ולפיכך אין לפנות אותו ואת משפחתו מן הדירה מכח פסק הדין הראשון, אשר אינו מקים מעשה בית דין כלפיו.

4.בית משפט השלום (השופט א' רובין ) דחה את התביעה בפסק דין מפורט מיום 13.10.2013 (ה"פ 1070-70-11), אולם בערעור על פסק הדין הוסכם כי הצדדים יוכלו להשלים ראיותיהם והדיון הושב לבית משפט השלום לשם כך (פסק דין מיום 24.4.2014 בע"א 27921-11-13). אחר השלמת הראיות והטיעונים שב בית משפט השלום ודחה את תביעת המבקש. בפסק דין מנומק קבע השופט רובין כי ההסכמים עליהם מסתמך המבקש אינם אמיתיים ונערכו שנים לאחר המועד בו נחזו להיערך. זאת על יסוד שורה של אינדיקציות, ובין היתר, העובדה שבהליך אחר שהתנהל בין המבקש לביטון בבית דין דתי בשנת 2009

הגיש המבקש הסכם אחר ושונה מן ההסכמים להם טען כעת, שעניינו במכר ולא בשכירות, ואף התמורה הנקובה בו שונה. כמו כן צוינה העובדה שבהליך הוצאה לפועל הגיש המבקש רק אחד משני ההסכמים, וכן סימני שאלה נוספים שעלו סביב הערת האזהרה שנרשמה ויפויי הכח מכוחה נרשמה ועוד. גם טענת המבקש לפיה ההסכם בין ביטון לפרושינובסקי מזויף נדחתה מהטעם שפרושינובסקי עצמה כלל לא טענה זאת בהגנתה מפני תביעתו של ביטון (פסק דין מיום 7.7.2016 בה"פ 1070-07-11).

5.ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי אינו רואה עילה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו ביחס להסכמים בין המבקש לפרושינובסקי. כן קבע כי משהמבקש טען בערכאה הראשונה להסכמים בכתב וטענתו נדחתה, אין בידו לטעון בערעור להסכמים אחרים, הפעם בעל-פה. ולבסוף דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש לפיה פסק הדין הראשון אינו מחייב בהליך דנן משום שהמבקש לא היה צד להליך בין ביטון לפרושינובסקי. בית המשפט סבר, כי אין בידי בית המשפט בהליך דנן לקבוע אחרת מאשר נקבע בפסק דין חלוט בין ביטון לפרושינובסקי (ע"א 18590-09-16 כהן נ' ביטון (13.11.2016)) .

6.על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני. עיקר הטיעון מופנה כנגד מקומו של פסק הדין הראשון בהליך דנן שיזם המבקש, אשר לא היה צד להליך בו ניתן ואין הוא מקים מעשה בית דין כלפיו. נוכח נקודת מוצא זו, מפרט המבקש טענות עובדתיות כנגד הקביעה בפסק הדין הראשון לפיה ההסכם בין פרושינובסקי לביטון תקף. כן טוען הוא כי אין מקום לקביעה כי ההסכם בין המבקש לבין פרושינובסקי מזויף מקום שהם עצמם מסכימים להוראותיו, שכן זוהי התערבות בחופש החוזים. לדידו של המבקש קבלת תביעתו גם אינה פוגעת בביטון שכן מדובר אך בהכרה בזכותו כדייר מוגן תחת זכות הבעלות של ביטון.

7.בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור הוגשה בקשה לעיכוב פינוי המבקש ומשפחתו מדירת המגורים במסגרת הליכי הוצאה לפועל שנקט ביטון. מן הבקשה, אשר הוגשה רק ביום 22.11.2016, עלה כי הפינוי נועד להתבצע ביום המחרת, ב-23.11.2016. לפיכך, ביום 22.11.2016 הוריתי על עיכוב ביצוע זמני של הפינוי עד למתן ההחלטה בבקשת רשות הערעור.

8.אחר עיון בדברים הגעתי למסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת בלא צורך בתגובת המשיבים.

9.כידוע, בית משפט זה ייתן רשות ערעור לדיון ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות כללית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). המבקש לא הציג בבקשתו שאלה כזו. עיקר טענות המבקש הן טענות ערעוריות, הנסובות על המחלוקת העובדתית הפרטנית בין הצדדים ועל יישום הדין באשר לכך. די בכך להביא לדחיית הבקשה.

למעלה מן הצורך אבהיר בתמצית, כי פסק הדין הראשון עניינו בהסכם בין ביטון לפרושינובסקי. המבקש לא היה צד להסכם זה והוא אף נערך במועד מוקדם יותר מן ההסכמים להם טוען המבקש. לפיכך, גם ככל שהיה בידי המבקש להציג הסכם אמיתי שנחתם בענין אותו נכס במועד מאוחר יותר, היתה עולה שאלת היחס בין ההסכמים, לרבות בשים לב להערת האזהרה ולמשכנתא שהיו רשומות לטובת ביטון עוד מ-2004. אלא שהדיון כלל לא התקדם לשאלה זו, כיוון שבית המשפט קבע, כי ההסכמים שהציג המבקש אינם אמיתיים על יסוד אינדיקציות שונות. המבקש אינו מפריך אינדיקציות אלה. כל אשר טוען הוא, כי אין מקום לקביעה כי הסכם הוא מזויף מקום שהצדדים לו מסכימים להוראותיו, שכן זוהי התערבות בחופש החוזים. למותר לציין, כי הטענה שחוזה נעשה למראית עין אינה שמורה אך לצדדים לו. עצם העובדה ששני צדדים להסכם עומדים מאחוריו אינה שוללת אפשרות שנעשה למראית עין, כגון מקום שהצדדים להסכם עשו יד אחת כנגד צד ג', או לשם הונאת רשויות המס וכדומה. גם הטענה שביטון לא ייפגע מקבלת התביעה אין לה יסוד, כיוון שברור שאין דומה זכות בעלות נקייה לזכות הכפופה לשכירות בדיירות מוגנת.

10.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית, ועיכוב הביצוע הזמני עליו הוריתי בהחלטתי מיום 22.11.2016 בטל. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.