ע"א 8544/10 מרים פרושינובסקי נ. יצחק ביטון

השופט צ' זילברטל:

1.

בבית המשפט המחוזי בירושלים נדונו (במאוחד) שתי תובענות: האחת (ה"פ 5314/06) היא תביעת המערערים להצהיר כי הסכם מכר דירה שנחתם עם המשיב ביום 7.7.2004 הוא הסכם למראית עין, וכי לאמיתו של דבר מדובר בעיסקת הלוואה; השניה (ת"א 8444/06) היא תביעת המשיב לאכיפת ההסכם האמור. בית המשפט (כב' השופט מ' רביד ) דחה ביום 21.9.2010 את טענות המערערים ופסק, כי מדובר בהסכם למכירת הדירה וכי מן הראוי לאכפו. מכאן הערעור.

2.

בגדר הערעור משיגים המערערים גם על החלטת ביניים מיום 31.8.2010 בה נדחתה בקשת המערערים לדחיית מועד שמיעת ההוכחות (להלן: ההחלטה ). אכן, פסק הדין ניתן במצב בו לא נשמעו עדויות המערערים והתבסס על הראיות שהגיש המשיב, על עדותו ועל סיכומי טענות הצדדים.

3.

הטענה העיקרית שבפי המערערים עניינה ההחלטה שלא לדחות את מועד ההוכחות. לטענתם, בכך נשללה מהם האפשרות להציג בפני בית המשפט את גירסתם העובדתית, שאם היתה מתקבלת היתה מוליכה למסקנה לפיה מדובר בחוזה הלוואה, בעוד שנושא מכר הדירה לא היה אלא הסכמות למראית עין בלבד, במטרה להתגבר על האיסור ההלכתי שבחיוב בריבית על ההלוואה.

4.

אין מקום לקבל את ערעור המערערים לענין ההחלטה. כפי שעולה מנתוני התיק, אין זו הפעם הראשונה שהמערערים אינם מתייצבים לדיון ומגישים ברגע האחרון ממש בקשות דחייה. במסגרת הליכים אלה כבר ניתן נגדם פסק דין משלא התייצבו לישיבת הוכחות. בהסכמת הצדדים התקבל ערעור על פסק דין זה והדיון הוחזר לבית משפט קמא (ע"א 1200/09, פסק דין מיום 27.4.2010). בנסיבות אלה, על המערערים מוטל היה להקפיד שבעתיים על קיום החלטות בית המשפט במיוחד לענין התייצבותם לדיונים.

לאחר החזרת התיק לבית המשפט המחוזי נקבע דיון הוכחות ליום 22.7.2010. לבקשת המערערים נדחה הדיון ליום 1.9.2010. בבקשת הדחייה האמורה ציינו המערערים, כי יש לאפשר להם זמן סביר להתארגן ולהיערך לקראת הטיסה לארץ ממקום מושבם בחו"ל. בבקשה זו לא נטען דבר לעניין מצבם הרפואי. על המועד החדש (1.9.2010) נמסר לצדדים בהחלטה מיום 28.7.2010. והנה, רק ביום 31.8.2010, יום לפני מועד הדיון, הגישו המערערים בקשת דחייה נוספת. בבקשה זו נטען להרעה במצבם הבריאותי, ולפיכך, על אף שהחלו להיערך להגעה לישראל, לא יתאפשר להם לעשות כן. לחלופין ביקשו לאפשר את חקירתם בחו"ל.

בקשה זו נדחתה בדין על-ידי בית משפט קמא, בציינו כי המערערים העמידו את בית המשפט בפני עובדה מוגמרת. ואכן, יש להניח כי מידע על מצב רפואי קשה לא הגיע לידי המערערים יום אחד בלבד לפני מועד ההוכחות. מאז קביעת הדיון היה בידיהם די זמן לפנות בבקשה מתאימה אם אכן מצב בריאותם הצדיק זאת. עיון בתעודות הרפואיות שצורפו לבקשה מעלה, כי מדובר במצב רפואי מתמשך ולא באירוע פתאומי. לא זו אף זו – ניתן לצפות כי בקשת דחייה המוגשת ערב הדיון בנסיבות האמורות תגובה בראיות בדבר ההיערכות להגעה לישראל (כגון כרטיסי טיסה), כדי לשכנע שהמערערים עשו כל הנדרש כי להתייצב לדיון. גם דבר זה לא נעשה והטענות בנדון נטענו בעלמא.

בית המשפט חייב להבטיח כי הליכים משפטיים יתקיימו כסדרם וביעילות וכי בירור התובענות יסתיים תוך זמן סביר. בית המשפט גם חייב לוודא כי פרק הזמן שהוקצב לבירור התובענה ינוצל כראוי ובאופן מלא. מדובר במשאב שבבעלות הציבור בכללותו, ולפיכך אין זה אך עניינם של בעלי הדין. במקרה דנא, על בית המשפט היה גם להתחשב במשיב, הזכאי לכך שתביעתו לאכיפת ההסכם תתברר בתוך זמן סביר, מבלי שבירורה יסוכל כתוצאה מהתנהלות בלתי תקינה של המערערים.

במקרה דנא, גם נוכח נסיון העבר, הנוגע לביטול זמנו של בית המשפט כתוצאה ממחדלי המערערים, לא היה מקום להיענות לבקשת הדחייה.

5.

לא מצאנו ממש בטענות המערערים לענין המסקנה אליה הגיע בית המשפט, לפיה לא הוכח כי מדובר בהסכם למראית עין. מסקנה זו נומקה כדבעי, והיא, הלכה למעשה, מתחייבת גם מכך שללא עדות המערערים לא היתה בפני בית המשפט ראיה להוכחת טענה זו, העומדת בניגוד לאמור במפורש במסמכים.

6.

הערעור נדחה. המערערים יישאו בשכר טרחת המשיב בסך 20,000 ש"ח.