רע"א 9057/04 אליהו מור יוסף נ. ותארי ציון מרצפות

1.בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ו' מרוז), בגדרה התקבלה בקשת המשיבה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן לחובתה בבית משפט השלום בדימונה.

2.זוהי תמצית העובדות הצריכות לענייננו: ביום 4.9.03 ניתן בבית משפט השלום בדימונה פסק דין לטובת המבקשים בתובענה כספית שהגישו נגד המשיבה. ביום 1.3.04 הגישה המשיבה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. כמו כן הגישה המשיבה לבית המשפט בקשה להארכת המועד להגשת הערעור, שכן הערעור הוגש לאחר חלוף המועד הקבוע לכך בדין. אם אין מביאים במניין ימי האיחור את התקופה בה הושבתה מערכת בתי המשפט, מדובר באיחור בן 27 ימים. הסיבה שעמדה בבסיס הבקשה להארכת מועד נעוצה בנסיבותיו האישיות של בא כוח המשיבה, בעטיין נגרם האיחור. המבקשים התנגדו להארכת המועד המבוקשת ותחילה אכן החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה בקבעו, כי אם נבצר מבא כוח המשיבה להגיש את הערעור יכולים היו עמיתיו למשרד לבצע את מלאכתו במקומו. נימוק נוסף שציין בית המשפט בהחלטתו היה כי חל שיהוי בהגשת הערעור ובהגשת הבקשה להארכת מועד אף מעבר לתקופת התקיימותן של אותן נסיבות אישיות.

המשיבה הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו ובה הסבירה, כי שיטת העבודה הנהוגה במשרד בא כוחה היא כזו שככלל אין עורכי הדין מעורבים איש בתיקי רעהו. בית המשפט החליט להיעתר לבקשה לעיון חוזר וציין, כי הוא מקבל את ההסבר לפיו צורת העבודה האינדיבידואלית והממודרת במשרד היא שגרמה לכך שהתיק נותר על שולחנו של בא-כוח המשיבה כאבן שאין לה הופכין, בעת שנעדר מן המשרד בשל נסיבותיו האישיות. עוד נאמר בהחלטה, כי הטראומה שעברה על בא-כוח המשיבה והשלכותיה מצדיקים את הארכת המועד להגשת הערעור, לפנים משורת הדין.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

3.המבקשים טוענים, כי לא היה מקום לעיון חוזר בהחלטתו הראשונה של בית משפט קמא, שכן לא נתגלו כל נסיבות חדשות לאחר הינתנה. עוד גורסים הם, כי לא התקיים בירור עובדתי מסודר על מנת לעמוד על אופיו של המידור במשרדו של בא-כוח המשיבה, אשר לפי טענתו, לא איפשר למי מעמיתיו לטפל בתיק בהעדרו. כמו כן, אליבא דמבקשים, לא הונחה תשתית עובדתית מספקת אשר יש בה כדי להוכיח, כי נסיבותיו האישיות של בא-כוח המשיבה אמנם מנעו ממנו כל אפשרות לטפל בתיק במועדים הרלוונטיים.

4.בהחלטתי מיום 1.11.04 קבעתי, כי בקשת רשות הערעור מצריכה תשובה. כמו כן ביקשתי באותה החלטה את התייחסות בעלי הדין לאפשרות, כי עובדות המקרה יובאו לידיעת ועד מחוז באר שבע של לשכת עורכי הדין על מנת שזה ינסה לגשר במחלוקות שבין פרקליטי הצדדים, נוכח ההיבטים האנושיים העולים מבקשת רשות הערעור. המשיבה הביעה את הסכמתה להצעתי זו, ואילו המבקשים לא הגישו את תגובתם להצעה, על אף שהמועד שנקצב לכך חלף זה מכבר. לפיכך, תידון בקשת רשות הערעור לגופה.

5.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בית המשפט מוסמך לעיין מחדש בהחלטת ביניים שנתן ולשנותה, אף אם לא חל שינוי בנסיבות לאחר מתן ההחלטה המקורית, הגם שסמכות זו שמורה למקרים חריגים (ע"א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' זנגי , פ"ד נה(3) 537, 541; ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי , פ"ד נו(4) 505, 508). בית משפט קמא היה בדעה כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה שעמד בפניו, כמו גם ההסברים שניתנו לו על ידי בא-כוח המשיבה בעקבות ההחלטה המקורית, הצדיקו עיון מחדש בהחלטה. איני רואה לנכון להתערב בשיקול דעתו לעניין זה. מן הטיעונים שהוצגו בפניי עולה, כי נסיבותיו של המקרה אכן כאובות ויוצאות דופן, ולא מצאתי כל פסול בכך שבנסיבות מיוחדות אלה, גילה בית המשפט התחשבות כלפי בא-כוח המשיבה ובחר להאריך את המועד להגשת הערעור לפנים משורת הדין.

6.אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית, אך בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.