רע"א 906/08 שמעון שררה נ. קצין תגמולים משרד הבטחון

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

(כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק ) בע"א 2346/06 בשבתו כבית משפט לערעורים על החלטות הוועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים תגמולים ושיקום, התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים ), במסגרתו אושרה החלטת הוועדה הרפואית העליונה מיום 24.4.06, לאשר את החלטת הוועדה הרפואית המחוזית מיום 15.3.05 המעמידה את דרגת נכותו של המבקש בתחום הלב על 25% נכות לצמיתות.

1.

המבקש, יליד 1951, הגיש ביום 8.10.97 תביעה להכרה בקשר הסיבתי בין אירוע של ויכוח שנערך בינו לבין מפקדו, לבין אוטם בשריר הלב (התקף לב) שעבר מאוחר יותר באותו יום, ושבעקבותיו צונתר.

יוער, כי בתקופה בה התרחש האוטם בשריר הלב עישן המבקש כ-30 סיגריות ביום וסבל מסכרת, משקל יתר ומחלת לב כלילית.

תביעתו של המבקש נדחתה על ידי קצין התגמולים ובהמשך, ביום 4.10.00 נדחה גם ערעור שהגיש המבקש על החלטת קצין התגמולים לועדת הערעורים. בהמשך, במסגרת דיון בערעור על החלטת ועדת הערעורים שהתנהל בבית המשפט המחוזי (ע"א 1014/01) הגיעו המבקש וקצין התגמולים לכדי פשרה, לפיה יוכר הקשר בין שירותו של המבקש ובין האוטם בשריר הלב בו לקה.

2.

ביום 11.8.02 נבדק המבקש על ידי ועדה רפואית מחוזית. בא כוחו של המבקש טען בפני הוועדה כי בנוסף לאוטם שריר הלב סובל המבקש גם מתעוקת לב ומיכולת תפקודית נמוכה. תעוקת זו, יובהר לשלמות התמונה, עשויה להיגרם עקב אוטם בשריר הלב או עקב מחלת לב כלילית אשר הייתה קיימת אצל המבקש טרם האוטם בשריר הלב.

לאחר בחינת עניינו של המבקש קבעה לו הוועדה הרפואית המחוזית 25% נכות בגין מצבו לאחר האוטם בשריר הלב. הוועדה דחתה את טענת המבקש לנכות בגין תעוקת לב שנובעת מאוטם שריר הלב, תוך שהיא מציינת כי "לאור גורמי הסיכון המרובים ... אין הוועדה מקבלת את הקשר בין השירות ובין התעוקה שקיימת היום. מה עוד שהאוטם ארע ב-1997 ואפילו כעבור 4 שנים אין עדות לאסכמיה באזור האוטם".

בהמשך להחלטת הוועדה המחוזית הודיע קצין התגמולים במכתב מיום 16.10.02 למבקש כי דרגת הנכות שנקבעה לו, בשיעור של 25%, עבור מצבו לאחר אוטם שריר הלב, תישאר קבועה החל מיום 8.10.97. במכתב הבהיר קצין התגמולים כי לא הוכרה נכות בגין תעוקת לב.

על החלטה זו, דהיינו על אי ההכרה בגרימת התעוקה בשל אוטם שריר הלב,

הגיש המבקש, ביום 13.11.02, ערעור לועדת הערעורים שבבית משפט השלום בראשון לציון.

3.

במקביל להגשת הערעור לועדת הערעורים בנוגע לגרימה, כאמור, הגיש המבקש ערעור על החלטת הוועדה המחוזית לוועדה הרפואית העליונה. בין היתר נטען כי בבדיקה מיום 18.11.02 התגלה אוטם קטן באזור ה- LAD וכן אסכמיה בגודל קטן סביבו. ביום 24.2.03 בדקה הוועדה הרפואית העליונה את המבקש וקיבלה את ערעורו. נקבע כי הפעולות הפולשניות שבעקבות האוטם יצרו אצל המבקש תעוקה ואסכמיה. בעקבות קבלת הערעור שונו אחוזי הנכות שנקבעו למבקש מ-25% ל-40%. הוועדה הוסיפה וקבעה כי נכות זו תהא זמנית, עד לקביעת דרגת נכות צמיתה במסגרת בדיקה חוזרת שנקבעה לחודש פברואר 2004.

בהתאם להחלטת הוועדה הרפואית העליונה הוציא קצין התגמולים ביום 27.4.03 החלטה חדשה ברוח החלטת הוועדה הרפואית העליונה.

ביום 2.6.03, בעקבות בקשת הממונה הארצי לוועדות עליונות, הבהירה הוועדה הרפואית העליונה את החלטת הוועדה מיום 24.2.03. הוועדה הבהירה כי למרות שהתעוקה לא נגרמה עקב האוטם עצמו, הרי שהפעולות הפולשניות שנעשו לעורק ה- LAD יצרו מועקה. הוועדה הרפואית ציינה כי העריכה את נכותו של המבקש כמקשה אחת באופן הכולל אוטם ותעוקה (מצב תפקודי שני) ולכן קבעה לו נכות של 40%. עוד הדגישה הוועדה כי לא דנה בתעוקה שנגרמה על ידי האוטם, על פי תקנה 9, וכן כי אילו הייתה דנה בקשר שבין התעוקה לבין האוטם הייתה הטענה נדחית. הוועדה הוסיפה וציינה כי אפילו הייתה הטענה מתקבלת, הרי שנוכח תקנה 9(4) תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות הנכים ) הקובעת כי "במקרה של שתי מחלות לב או יותר תקבע דרגת הנכות לפי השלב התפקודי הגבוה ביניהם" היו ממילא נקבעים למבקש רק 25% נכות.

4.

בין לבין (במועד שלא צוין על ידי מי מן הצדדים) הגיש המשיב כתב תשובה לועדת הערעורים שבבית משפט השלום בראשון לציון. בכתב התשובה ציין המשיב כי ככל שהדבר נוגע לערעורו של המבקש בנושא התעוקה, הרי שנוכח החלטת הוועדה הרפואית העליונה, "מתייתר הערעור דנן". עמדה זו השמיע המשיב גם בפני ועדת הערעורים, ביום 19.6.03. בא כוחו של המערער הסכים לטענת המשיב וועדת הערעורים לא דנה עוד בערעור זה.

5.

ביום 15.3.05 הופיע המבקש לבדיקה חוזרת בפני הוועדה הרפואית המחוזית, וזאת לצורך קביעת נכותו הצמיתה [נספח 12 לתשובת המשיב]. הוועדה המחוזית אישרה את הקביעה כי למבקש נגרם אוטם בשריר הלב עקב השירות הצבאי. אשר לתעוקת הלב, קבעה הוועדה הרפואית המחוזית כי החלטת ועדת הערעורים העליונה מיום 24.2.03 שגויה ושבה וקבעה למבקש נכות רק בגין אוטם שריר הלב, בשיעור של 25%.

בהתאם להחלטה זו, הודיע קצין התגמולים למבקש, במכתב מיום 15.3.05, כי הוועדה הרפואית, בישיבתה מיום 15.3.05 קבעה את דרגת נכותו הקבועה בשיעור של 25%.

6.

נוכח האמור פנה המבקש במכתב לקצין התגמולים, וזאת בטענה כי הוועדה הרפואית המחוזית חרגה מסמכותה עת החליטה "לפתוח מחדש" את נושא ההכרה בתעוקת הלב. עוד נטען כי הוועדה המחוזית טעתה לגוף החלטתה, כאשר החליטה לבטל את הנכות בגין תעוקת הלב ולהחזיר את שיעור הנכות ל-25%. בין הצדדים הוסכם כי מכתבו של המבקש יחשב כערעור על החלטת הוועדה המחוזית.

ביום 14.12.05 הופיעו המבקש ובא כוחו בפני הוועדה הרפואית העליונה ופרשו בפניה את טענותיהם וביום 19.12.05, נוכח השתלשלות העניינים הבלתי שגרתית, החליטה הוועדה הרפואית העליונה לדחות את הדיון למועד אחר על מנת לעיין בספרות רפואית.

ביום 24.4.06 התכנסה הוועדה הרפואית העליונה בשנית בעניינו של המבקש. הוועדה הרפואית העליונה אישרה את החלטת הוועדה הרפואית המחוזית מיום 15.3.05 וקבעה כי דרגתו התפקודית של המבקש הינה של שלב תפקודי ראשון, ולכן קבעה לו 25% נכות. הוועדה הרפואית העליונה ציינה בהחלטתה כי לאחר שעיינה בהחלטת הוועדה מיום 24.2.03, בה נקבעה למבקש נכות זמנית של 40%, הגיעה לכלל מסקנה כי עם סיומה של התקופה הזמנית, ובעקבות החלטת הוועדה הרפואית המחוזית, בדיקה חוזרת של המבקש בפני הוועדה הרפואית העליונה ובחינה נוספת של תולדות המחלה ומכתבי הרופאים; דרגתו התפקודית של המבקש מתאימה לשלב ראשון של נכות תפקודית ולכן יש לקבוע לו 25% נכות. הוועדה הרפואית העליונה ציינה עוד כי מצבו הרפואי של המבקש לא השתנה במשך השנים האחרונות וכי התרשמה שתלונותיו אינן מובהקות לתעוקה.

7.

המבקש פנה בערעור לבית המשפט המחוזי. בערעורו טען כי הוועדה הרפואית העליונה התעלמה מקביעותיה מיום 24.2.03 ומתשובתה ליו"ר הוועדות הרפואיות מיום 2.6.03, בה הדגישה כי התחשבה בהערכת גובה הנכות בתופעות תעוקה הנובעות מהפגיעה בעורק ה- LAD . עוד נטען כי משנקבע כי מצבו של המערער לא השתנה במשך כעשר שנים שומה היה על הוועדה הרפואית העליונה להותיר את שיעור הנכות השני (40%) על כנו. לבסוף נטען כי הוועדה הרפואית העליונה לא בחנה את הספרות הרפואית שלשמה דחתה את הדיון בעניינו של המבקש.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק ) דחה את ערעור המבקש. בית המשפט קבע כי החלטות הוועדה הרפואית העליונה נעשו לאחר בחינה מקצועית כהלכה ולכן אין מקום להתערב בהן. בפרט ציין בית המשפט כי הוועדה ציינה ששמעה את המבקש ואת טענותיו בדבר ההתנהלות הבלתי שגרתית, עיינה בכל המסמכים הרפואיים ואף דחתה את הדיון כדי לעיין בספרות המקצועית המתאימה. בית המשפט הוסיף כי לא מצא שהוועדה התעלמה מהחלטות הוועדות הקודמות וקיבל את טענת המשיב כי לוועדה הרפואית העליונה הסמכות לקבוע את נכותו של המבקש בהתאם לבדיקתה שלה.

8.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשתו טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי לא דן בהשגותיו על החלטות הוועדה הרפואית העליונה כפי שפורטו בהחלטת בית המשפט המחוזי. כן שב המבקש וטוען כי הוועדה הרפואית העליונה שגתה בהתעלמה מקביעותיה הקודמות בעניין ההכרה בפגימה. קביעות אלו, מדגיש המבקש, אומצו על ידי המשיב והפכו עם הודעת הפרקליטות לבית המשפט (בתשובתו לכתב הערעור בפני ועדת הערעורים שבבית משפט השלום בראשון לציון על החלטת ועדת הערעורים) להחלטה סופית ומחייבת.

המבקש מוסיף וטוען כי המקור לתעוקה ולאסכמיה מסביב לאוטם כפי שבאו לידי ביטוי בבדיקת המיפוי הראשונה מ-18.11.02 ובבדיקה מיום 1.2.05, נובע מפגיעה בעורק ה - LAD שגרם לאוטם ובהמשך לפעולות הפולשניות וממשיך להיות, גם היום, המקור לתעוקה ולאסכמיה. המבקש שב גם על טענתו כי דרגת נכותו התפקודית לא השתנתה ובוודאי לא הורעה בעשר השנים האחרונות, ולכן יש מקום להתבסס על קביעת דרגת הנכות שנקבעה בעבר על ידי הוועדה הרפואית העליונה – 40%.

9.

עמדת המשיב בתמצית היא כי הכלל הנוהג הוא כי הרשות לערער לערכאה שלישית אינה ניתנת כדבר שבשגרה, ובנסיבות המקרה דנן, אשר אינו מעלה שאלה משפטית עקרונית החורגת מדלת אמותיו של העניין הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת, אין מקום להתערבותו של בית משפט זה, וכי די בכך כדי לדחות את הערעור . עוד נטען כי ההחלטה שעליה ביקש המבקש לערער בפני בית המשפט המחוזי, היא החלטה של הוועדה הרפואית העליונה, שהערעור עליה מוגבל לערעור על שאלה משפטית בלבד. לגישת המשיב, מאחר שההחלטה בעניין אחוזי הנכות שיש לקבוע למבקש אינה החלטה משפטית אלא החלטה עובדתית-מקצועית מובהקת, הרי שלא היה מקום לקבל את ערעור המבקש על ההחלטה ומקל וחומר אין מקום להרשות ערעור בפני בית משפט זה. המשיב מדגיש כי המבקש כלל לא טען בבקשתו למתן רשות ערעור כי עניינו מעלה שאלה משפטית או שאלה בעלת חשיבות כללית ציבורית או אחרת.

עוד נטען, כי גם לגופו של עניין לא יצאה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי, זאת מאחר שקביעותיה של הוועדה הרפואית העליונה הן קביעות מקצועיות-רפואיות ומאחר שלא נמצא פגם מהותי בהתנהלותה של הוועדה הרפואית העליונה. אשר לקביעתה הזמנית של הוועדה הרפואית העליונה לפגיעה בעורק ה- LAD ולתעוקה, לטענת המשיב למרות שהוועדה הרפואית העליונה הכירה בתופעות הקשורות בטיפול באוטם שריר הלב, שהחמירו את מצבו של המבקש באופן זמני והופיעו בצורה של תעוקה, לא הכירה הוועדה הרפואית העליונה בפגימה חדשה של תעוקה כנכות מוסבת לפי סעיף 9 לתקנות הנכים, או בהכרה בקשר סיבתי בין התעוקה לבין השירות לפי סעיף 9(ב) לתוספת לתקנות הנכים. עוד הוסיף המשיב וטען כי החלטת הוועדה העליונה היא החלטה לנכות זמנית, ומשכך היא אינה מחויבת להחלטה זו. מטעם זה סבור המשיב כי גם תשובתו בפני ועדת הערעורים שבבית משפט השלום בראשון לציון בתשובה לערעור המבקש אינה מחייבת אותו.

10.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיב, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כלל נקוט הוא בפני בית משפט זה כי בקשת רשות ערעור היוצרת "גלגול שלישי" של ההליך המשפטי ניתנת במשורה ורק באותם מקרים בהם מעלה הבקשה שאלה עקרונית שבמשפט אשר השלכותיה חורגות מהסכסוך הפרטני שבין הצדדים [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. בקשת רשות הערעור שלפניי אינה מגלה שאלת עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, אלא עניינה בקביעות הפרטניות בנסיבותיו הרפואיות של המבקש. משכך איני מוצא מקום לדון בה.

זאת ועוד, אכן כטענת המשיב, החלטת הוועדה הרפואית העליונה בעניין קביעתם של אחוזי נכותו של המבקש היא החלטה מקצועית-רפואית, בעוד בית המשפט מוסמך, כך על פי חוק הנכים בסעיף 12 א(א), לדון בערעור על החלטותיה של הוועדה הרפואית העליונה רק בשאלה משפטית. בנוסף מצאתי כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לא נפל פגם גם בכל הנוגע לטענותיו של המבקש בערעורו בנוגע להתנהלותה של הוועדה הרפואית העליונה. זאת חרף העובדה שהוועדה הרפואית העליונה חזרה בה מקביעה קודמת.

לבסוף, אשר להודעת הפרקליטות בפני ועדת הערעורים שבבית משפט השלום בראשון לציון, לפיה ערעורו של המבקש מתייתר - מצאתי כי התנהלותו של המשיב בעניין זה אינה נקייה מביקורת. בשלב בו נתן המשיב את תשובתו לבית המשפט כבר ידע המשיב, או היה צריך לדעת, כי התעוקה לה טוען המבקש בערעורו - תעוקה שנגרמה עקב האוטם - אינה אותה תעוקה שראתה הוועדה הרפואית העליונה לפניה. כך עולה מתשובת ההבהרה שניתנה ליו"ר הוועדות הרפואיות.

חרף האמור אין מקום להתערב בהחלטתה של הוועדה הרפואית העליונה, מאחר שכפי שעולה מהבהרת הוועדה, קביעה כי התעוקה נגרמה מן האוטם אינה מסייעת למבקש בסופו של

יום להעלאת אחוזי נכותו, וכן מאחר – וזאת העיקר – שהמבקש אינו עותר במסגרת בקשת רשות ערעור זו לאפשר לו להשלים את ערעורו בפני ועדת הערעורים.

עם זאת, ומבלי לקבוע עמדה באשר לסיכויי ערעורו של המבקש בפני ועדת הערעורים, יש לטעמי לאפשר למבקש להגיש מחדש את ערעורו לועדת הערעורים, ככל שיחפוץ בכך וככל שיש בהגשת ערעור שכזה טעם ממשי.

11.

אשר על כן הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.