פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בירושלים
רע"א
9065/00
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
המבקש
:
ויקטור
חיים
נגד
המשיב
:
בנק
דיסקונט לישראל בע"מ
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו בתיק ע"א 2849/99 שניתן על ידי כבוד השופטים גרוס, קובו ורובינשטיין
בשם
המבקש: עו"ד שלמה טמיר
בשם
המשיב: עו"ד אהוד שטמר ואח'
החלטה
1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בו נדחה ערעור של המבקש על פסק דין של בית משפט השלום בעניינו.
המבקש נתבע על ידי המשיב (להלן - הבנק), בסדר דין מקוצר, בגין ערבותו לחוב של חברה פרטית בשם מל"ב - המכללה לסחר בינלאומי בע"מ (להלן - החברה) כלפי המשיב. בית משפט השלום דחה בקשה של המבקש רשות להגן, וקיבל את התובענה. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי וערעורו נדחה. כעת, עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
2.מספר טענות בפי המבקש. המבקש טוען, כי בית משפט השלום "לא נימק ולא פירט מה עמדתו המשפטית העצמאית", והסתפק בכך שהפנה לנימוקים המופיעים בסעיפים שונים בסיכומי הבנק. עוד משיג המבקש על קביעת בית המשפט קמא, כי הסדר פשרה, אשר נחתם בינו לבין המשיב, לא נכנס לתוקפו. לטענת המבקש היה הבנק מנוע מלטעון שהסכם הפשרה לא נכנס לתוקפו, משום שבעיקרי הטיעון, שהלה הגיש בבית המשפט המחוזי, הוא טען שהסכם הפשרה הופר על ידי המבקש, ועל כן הוא זכאי להעמיד את החוב לפירעון מיידי, מכוח הוראת סעיף 5 להסכם הפשרה. המבקש טוען, כי בית המשפט קמא טעה, בקובעו כי הוא אינו נחשב "ערב יחיד", כהגדרתו בסעיף 19 לחוק הערבות, התשכ"ז1967-. מסקנה זו של בית המשפט קמא נסמכה על קביעתו כי המבקש הוא מנהל החברה. דא עקא, טוען המבקש, קביעה זו אינה מתיישבת עם היעדר רישום במרשם החברות בדבר היותו של המבקש מנהל החברה.
3.דין הערעור להידחות. מבלי להזדקק לגוף טענתו של המבקש, לפיה לא עמד בית משפט השלום בחובת ההנמקה, לאור העובדה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי היה מנומק ומפורט כדבעי, אינני מוצא כי טענה זו מצדיקה התערבות, במקרה דנן, מצד בית משפט זה. זאת ועוד זאת: כטענת המבקש, הבנק, אמנם, טען בעיקרי הטיעון שהגיש בבית המשפט המחוזי, כי המבקש הפר את הסכם הפרשה, ולכן, זכאי הבנק, על פי "הוראת סעיף 5 להסדר הפשרה", להעמיד את החוב לפירעון מיידי. דא עקא, המבקש בחר שלא לציין, כי בהמשך הדברים טען הבנק, לחלופין, כי אם הסדר הפשרה כלל לא נכנס לתוקפו, הרי שאז ממילא הוא זכאי להעמיד את החוב לפירעון מיידי, שכן החוב המקורי לא נוצר מכוח הסכם הפשרה אלא מכוח ערבותו של המבקש. לבסוף: לא מצאתי צורך לדון בטענת המבקש באשר לנפקותו של אי רישומו כמנהל במרשם החברות. בית המשפט המחוזי בחן את השאלה העובדתית לגופה ומכל מקום לאחר שהמבקש הציג עצמו כמנהל המערערת בתצהיר שהגיש בבית קמא, והודה בחקירתו בבית המשפט שהוא מנהל המערערת, הוא מנוע מלטעון שהוא אינו מנהל המערערת.
4.אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דינו על סך 10,000 ש"ח.
ניתנה היום, כט' בטבת תשס"ב (13.1.2002).
ש
ו פ ט