רע"א 9086/08 יניב אילוז נ. אגף השיקום-קצין התגמולים

1.

המבקש, יליד 1982, נפצע בתאונת דרכים במהלך שירותו במשטרת ישראל. בעקבות פציעתו, הוכר המבקש כנכה בגין צלקות בחזה ובגפיים ללא הפרעה תפקודית (5%); בגין כאבים בעמוד שדרה צווארי ללא הגבלה בתנועות (1%); ובגין כאבים ברגל שמאל (1%). כן נקבעו למבקש

20% אחוזי נכות באופן זמני בגין תסמונת פוסט טראומתית ( PTSD ). ועדה רפואית מיום 1.1.06 ומיום 21.9.06 קבעה כי המבקש אינו סובל מנכות של דרכי הנשימה. נגד קביעה זו הגיש המבקש ערעור לוועדה הרפואית העליונה (להלן: הוועדה ), במסגרתו הציג את חוות דעתו של ד"ר ויילר, המומחה מטעמו, ונשמעו תלונותיו בעניין קשיי נשימה מהם הוא סובל. עוד הוצג במהלך הדיון תצלום בית חזה ללא ממצא חורג מהרגיל, ונרשם כי בנשימה עמוקה מורגש פיזור מזערי בהתפשטות הבסיס הימני, וכי בהאזנה לריאות לא נשמעים קולות פתולוגיים. בתום הדיון קבעה הוועדה למבקש דרגת נכות של 10%. את קביעתה נימקה הועדה בזו הלשון-

"בסיכום הבדיקות התפקודיות של הנשימה אפשר לומר שקיימת הפרעה רסטרקטיבית קלה. הועדה עיינה בחוות דעתו של ד"ר ויילר מ-(חסר תאריך), מסכימה שקיימת הפרעה תפקודית מסוימת (כנראה תוצאה של הידבקויות של קרום הריאה אשר יכולות לא להראות בהדמיה רנטגנית מקובלת). לדעת הועדה ישנו פער בין הסימפטומים הרפואיים כפי שמתוארים על-ידי הנבדק לבין המצב האובייקטיבי, במיוחד תוצאות בדיקת תפקודי נשימה"

2.

על החלטה זו ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי. במסגרת ערעורו טען המבקש, בין היתר, כי אף שלא מתקיימים בו כל הדרישות המפורטות בתת-סעיף 5(ו)(4) לפרק הראשון לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות הנכים ), די שיתקיים רכיב אחד מן ההגדרה על מנת לחסות תחת כנפיה. אשר על-כן, גרס המבקש, היה מקום לקבוע את דרגת נכותו בהתאם לתת-סעיף 5(ו)(4) ולהעמידה על 40%. יצוין בהקשר זה, כי המומחה מטעם המבקש סבר כי "התמונה בכללותה" מצביעה על דרגת נכות פחותה ממלוא ה-40% הקבועים בתת- הסעיף, ומצויה בטווח שבין 20% ל-40%. בית המשפט דחה את הערעור בקובעו כי היות שלא התקיימו מרבית רכיבי הגדרת המחלה אותה ביקש המבקש להחיל על עניינו, ומשאף אחד מסעיפי ההגדרות האחרים אינו מתאים במדויק למצבו הרפואי של המבקש, היה מקום לפנות לתקנה 11 לתקנות הנכים הקובעת כללים להתאמת מבחנים. תקנה זו מקנה שיקול דעת לוועדה לקבוע את דרגת הנכות על בסיס פגימה אחרת, קרובה, שנובע ממנה ליקוי בכושר אותה פעולה באותה מידה או במידה קרובה לה. על יסוד סעיף זה, קבע בית המשפט, רשאית הייתה הוועדה לבחור באותו תת-סעיף בתקנה 5(ו) המבטא באופן מיטבי את רמת הליקוי האמיתית בכושר הפעולה של המבקש. לאור זאת, ולאור קביעתו כי התאמת תת הסעיף הוא עניין של שיקול דעת רפואי המבוסס על ידע מקצועי, לא מצא בית המשפט להתערב בקביעתה של הוועדה בעניין דרגת הנכות של המבקש בדרכי הנשימה, שלפי הכרעתו, הייתה מנומקת דיה. מכאן הבקשה שלפנינו.

3.

במסגרת בקשתו דכאן, טוען המבקש כי שגה בית המשפט בהחלטתו שלא לבטל את החלטת הוועדה לקבוע לו דרגת נכות בשיעור של 10%, חרף היותה בלתי מנומקת. לדבריו, בהיעדר הסבר מפורש, לא היה בידיו לבקר את ההחלטה ולהתמודד עם קביעותיה.

עוד טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי היות שהמבקש אינו מקיים את כל הקריטריונים הנדרשים בתת-סעיף 5(ו)(4), אין הוא זכאי לדרגת הנכות הקבועה בו. לדבריו, בפסיקתו של בית המשפט המחוזי נקבע זה מכבר כי אין זה נדרש שכל ההפרעות המנויות בכל הגדרה תימצאנה אצל הנכה כדי שהוא יוכל להיכנס בגדרה ולזכות בזכויות הנובעות מדרגת הנכות המתאימה לה. באופן ספציפי, מציין המבקש, מחלתו שלו ומחלות ריאות רבות נוספות אינן מקיימות את כל הרכיבים המצויים בכל הגדרה, וממילא לא ניתן היה למצוא סעיף שהמבקש עונה על כל רכיביו. לחלופין, טוען המבקש, היה מקום להחזיר את הדיון לוועדה, תוך מתן הוראות, ולא לפנות לתקנה 11לתקנות הנכים, שבה כלל לא נקבה הוועדה ושאינה רלוונטית לפגימה ממנה הוא סובל. את דבריו חותם המבקש בטענה כי לאור חוסר הצדק המשווע שנעשה עמו, ומשהשאלה שעל הפרק היא בעלת השלכה כללית רחבה, יש מקום ליתן לו רשות לערער, ולדון בתיק ב"גלגול שלישי".

4.

בתגובה לטענות אלה, טוענת המשיבה, כי על אף הלבוש המשפטי אותו מנסה המבקש להעטות על בקשתו, אין הבקשה מעלה כל שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור. לגופו של עניין, גורסת המשיבה כי היות שלא התקיימו אצל המבקש כל הממצאים הנדרשים בתת-סעיף 5(ו)(4) לתוספת לתקנות הנכים, בצדק ראה בית המשפט שלא לקבוע לו את דרגת הנכות בת ה-40% הקבועה בו. לדבריה, העובדה שתת הסעיף מפרט את שלושת הממצאים הנדרשים מבלי להוסיף את המילה "או" בין ממצא לממצא, מצביעה על היותם של אלה מצטברים. עוד מציינת היא כי גם המומחה מטעם המבקש סבר שאף לא אחד מתתי הסעיפים בתוספת לתקנות הנכים משקף במדויק את מצבו האמיתי של המבקש. לאור זאת סבורה המשיבה, כי צדק בית המשפט בקובעו שהוועדה בחרה להשתמש בשיקול הדעת המוקנה לה לפי תקנה 11 לתקנות הנכים, ולהתאים את דרגת נכותו להתרשמותה המקצועית בנוגע למצבו הרפואי. כן צדק בית המשפט כשלא ראה להתערב בשיקול דעתה של הוועדה ודחה את הערעור.

5.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות לערעור נוסף תינתן רק כשהבקשה טומנת בחובה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים לדיון (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). השאלה שמעלה המבקש עניינה בחובת התקיימותם של מלוא רכיביה של הגדרת מחלה מסוימת בתקנות הנכים, כדי שניתן יהיה לחסות תחת אותה ההגדרה ולהיות מסווג כבעל דרגת נכות בהתאם. הכרעה בשאלה זו אינה נדרשת במסגרת תיק זה והיא אף לא הוכרעה במפורש בפסק דינו של בית משפט קמא. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי-

"משנכתבו בגוף התקנות מספר דרישות הנחוצות בכל תת סעיף כדי לתת את התמונה הנכונה של הליקוי התפקודי וההפרעה, לא ניתן לומר באופן קטגורי שניתן להתעלם מצרוף הדרישות בתת הסעיף ודי בדרישה אחת מהן"

בית המשפט אינו קובע איפוא כי בהכרח נדרשת הימצאותן של כל הדרישות המנויות בכל קטגוריה, אלא מצמצם את אמירתו לקביעה כי אין לטעון שבכל מקרה, די בממצא אחד מאלה המנויים בהגדרה כדי לחסות תחתיה. קביעה זו, משמעותה שגם אם ייפסק שניתן לעיתים להסתפק אך בחלק מן הליקויים המנויים בהגדרה, כשם שגורס המבקש, אין בדבר כדי להוביל לכך שבכל מקרה די יהיה בהתקיימותו של ממצא אחד כדי לקבוע אוטומטית שבעל הליקוי נכנס בגדרו של תת הסעיף על כל פריסתו. כשם שציין בית משפט קמא, אמירה זו- אף המומחה מטעם המבקש לא חלק עליה, ואין היא עומדת בניגוד לפסיקת בית המשפט המחוזי שהמבקש עצמו הביא לחיזוק טענתו, בה נקבע "שלא בהכרח צריכים להתקיים כל המרכיבים שבמבחן פלוני, כדי שהוועדה תקבע את הנכות על פי אותו מבחן" (ע"ש 536/01 סהר נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 6.5.01) (להלן: עניין סהר )).

6.

מן האמור עולה, כי אף לו נתקבלה טענתו של המבקש בדבר אי קיומה של חובה להופעתם של כל הליקויים בתת-סעיף 5(ו)(4) כדי שזה יוחל עליו, לא היה נובע מכך באופן אוטומטי כי המבקש זכאי לדרגת נכות של 40% בשל התקיימותו אצלו של רכיב אחד מאלו המנויים בקטגוריה שתחתיה הוא מבקש לחסות. במקרה כזה, היה על הוועדה, ואחריה על בית המשפט, לשקול האם די בליקוי שכן הופיע במקרה הנוכחי כדי להצדיק את כניסתו לגדריו של תת-הסעיף. כשם שמציין בית המשפט המחוזי בעניין סהר , שכאמור הובא על-ידי המבקש עצמו, "הדבר תלוי בכל מקרה ומקרה, ובכלל זה במספר המרכיבים ובחשיבותו של כל מרכיב ביניהם". במקרה הנוכחי מצאה הוועדה כי היות שנמצאה אצל המבקש אך הפרעה רסטרקטיבית קלה; לא קיימת אצלו היפוקסמיה קלה; אין ממצאים רנטגניים; וקיים פער בין הסימפטומים הרפואיים שתיאר המבקש לבין אלה שנמצאו בבדיקות אובייקטיביות; אין מקום לפסוק למבקש דרגת נכות של 40%. כך גם סבר, כאמור, המומחה מטעם המבקש. החלטה זו של הוועדה, שנתקבלה על-ידי בית משפט קמא, אינה תלויה לטעמי בשאלה שמעלה המבקש, ומכאן שבקשתו אינה מעלה שאלה משפטית המצדיקה דיון בתיק בשלישית. לקראת סיום יצוין, כי גם לו טעתה הוועדה בהחלטה גופה, אין בדבר כדי להצדיק כשלעצמו כי תינתן למבקש רשות לערעור נוסף לאחר שערעורו נשמע זה מכבר על-ידי בית המשפט המחוזי (רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 18.6.06)).

לפני סיום יצוין, כי עובר למתן ההחלטה הגיע לידי תגובתו של המבקש לתגובת המשיב. עיינתי בתגובה ולא מצאתי שיש בה כדי לשנות מדעתי.

הבקשה נדחית איפוא. המבקש ישא בשכר טרחת עורך-דין בסך 3000 ₪ ובהוצאות משפט.