רע"א 909-24 רע"א 909-24

1.זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' שרביט) בת"צ 5597-11-22 מיום 03.12.2023, בגדרה נקבע כי "יש להותיר את המשיבה 1 כצד להליך דנן".

2.ביום 03.11.2022 הגיש המבקש תובענה נגד המשיבות, לצד בקשה לאשר לו לנהלה כתובענה כייצוגית (להלן בהתאמה: התובענה ו-הבקשה לאישור). בתובענה נטען, בתמצית, כי המשיבות עוולו נגד המבקש בכך שגבו ממנו מע"מ בגין בדיקות קורונה שנערכו במעבר טאבה, וזאת חרף העובדה שמעבר טאבה מוגדר כאזור סחר חופשי.

3.הבקשה לאישור הוגשה נגד שלוש המשיבות דכאן, והובהר כי היא מוגשת בהתאם לפרט 1 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן בהתאמה: התוספת השניה ו-חוק תובענות ייצוגיות). צוין כי, לשיטת המבקש, יש לראות במשיבה 1 (להלן: המדינה) כ'עוסק', בהתאם לפרט האמור ("המבקש יציין כי המשיבה 1 שהיא המדינה, הינה בגדר 'עוסק' לצורך תביעה זו [...]" (סעיף 51 לבקשה לאישור)). זאת ועוד, בסיפא לתובענה נכתב בפירוש כי הסעדים שנתבקשו בה מכוונים גם כלפי המדינה. וכך נאמר שם: "לאור כל האמור לעיל, מתבקש כבוד בית המשפט להזמין את [המשיבות] לדין ולחייב את [המדינה] ביחד ולחוד עם [משיבות 2 ו-3] לשלם [למבקש] את הסכומים הכספיים [...]" (סעיף 29 לתובענה).

4.ביום 27.11.2022 הגיש המבקש בקשה למחיקת המדינה מההליך (להלן: בקשת המחיקה), בגדרה נטען כך:

"החתום מטה מתכבד להודיע לבית המשפט הנכבד, כי בעקבות הגשת התובענה ולאחר שהוא בא בדברים ונפגש בתאריך 15.11.2022 עם בא כוח הנתבעת 1, המדינה, עורך הדין יואל פוגלמן, אשר אישר בפניו כי [המדינה] לא גבתה את סכום המע"מ ולא קיבלה כספים מכל גורם שהוא בקשר עם עילת התובענה, מוגשת בקשה זו בהסכמה, למחיקת התובענה בתיק זה, אותה הגיש התובע כנגד [המדינה], ללא צו להוצאות".

5.בו ביום ניתן 'פסק דין' (כבוד הרשמת פ' נויבירט), על גבי ׳פתקית׳, המורה על "מחיקת התביעה נגד [המדינה] ללא צו להוצאות – כמוסכם".

6.ביום 14.06.2023 הגישו משיבות 2 ו-3 את תשובותיהן לבקשה לאישור. בד בבד, הגישו השתיים בקשות לצירוף המדינה כמשיבה לבקשה לאישור, ולחלופין להיתר הגשת הודעה לצד ג' נגדה (להלן: בקשות הצירוף).

7.ביום 26.06.2023 הוגשה תשובת המבקש לבקשות הצירוף, בגדרה התנגד האחרון לצירוף המדינה כנתבעת בהליך, תוך שטען כי "אין לו דבר וחצי דבר כנגד המדינה שהיא אינה יריבה שלו". לצד זאת, המבקש הותיר לשיקול דעתו של בית המשפט את האפשרות להתיר את צירופה של המדינה כצד ג' להליך.

8.ביום 04.07.2023 הוגשה תשובת המדינה לבקשות הצירוף. בתשובה זו הבהירה המדינה כי בקשת המחיקה "התבססה על תמונה עובדתית שגויה ולפיה הכספים שנגבו על ידי [משיבות 2 ו-3] מהנבדקים נותרו בידן לא הועברו [למדינה]". לגופם של דברים, עמדת המדינה הייתה כי "אין כל מניעה להכריע בבקשת האישור ללא [צירופה] כצד להליך בשים לב לכך שלא מבוקשים סעדים כנגד [המדינה] וכן לאור העובדה [שהמדינה] הבהיר[ה] למבקש ונראה כי אין מחלוקת עובדתית אשר לפיה הכספים שנגבו על ידי [משיבות 2 ו-3] הועברו [למדינה]". חרף האמור, המדינה לא התנגדה לצירופה כמשיבה להליך והותירה את העניין לשיקול דעתו של בית המשפט.

9.מאחר שהובהר כי אין מחלוקת על כך שהכספים שנגבו על-ידי משיבות 2 ו3 הועברו למדינה, התבקשה התייחסות נוספת של המבקש לבקשות הצירוף (החלטה מיום 06.07.2023). ואכן, בשלב זה, המבקש הותיר את שאלת הצירוף לשיקול דעתו של בית המשפט (סעיפים 1 ו-9 לתגובת המבקש מיום 16.07.2023).

10.ביום 28.09.2023 נערך דיון במעמד הצדדים. במסגרת הדיון הבהיר בא-כוח המדינה בהליך דלמטה את הדברים הבאים:

"אני מאשר שמשרד הבריאות [קרי המדינה – ח׳ כ׳] הוא שקבע את עצם החיוב בתשלום מן הנבדקים על בדיקות הקורונה שבוצעו במעבר הגבול טאבה על ידי המשיבות וכן את גובהו של התשלום, וכי למשיבות לא היה שיקול דעת הן לעניין הגביה והן לעניין הסכום. כמו כן, אני מאשר שהתמורה ששולמה על ידי משרד הבריאות למשיבות עבור מתן השירות של ביצוע הבדיקות הייתה במנותק מן הסכום שנגבה עבור ביצוע הבדיקה מן הנבדקים, וזאת כתשלום פר בדיקה ובהתאם למחיר שסוכם בחוזה שבין המשיבות לבין משרד הבריאות בהמשך לזכייתן במכרז. בהמשך לכך אני מאשר שמלוא הסכומים שנגבו מן הנבדקים על ידי המשיבות נועדו להיות מועברים למשרד הבריאות [...].

אני מבקש לעדכן את בית המשפט שבזמן אמת כלומר בשנת 2021 משרד הבריאות פנה לרשות המיסים בשביל לברר כיצד יש לפעול בכל הנוגע לגביה מהנדגמים בנתב"ג ואני מבהיר שהמשיבות לא פעלו בנתב"ג אלא חברה אחרת. רשות המיסים השיבה שעל החברה הדוגמת להוציא קבלה בלבד ושאין לגבות מע"מ למעשה גם במרכז הארץ כאשר מדובר במבנה התקשרות דומה למבנה התקשרות שנדון בהליך הנוכחי. [...]".

11.בתום הדיון, לאחר שנשמעו הערות בית המשפט ביחס לבקשה לאישור, במתכונתה, הורה בית המשפט למבקש להודיע עד ליום 30.11.2023 כיצד הוא מבקש לקדם את ההליך.

12.ביום 28.11.2023 הוגשה הודעה מטעם המבקש, בגדרה נטען כי מאחר שהסכומים ששולמו על-ידו הועברו למשיבות 2 ו-3 ולא למדינה – הרי ש"על פניו, לא קיימת שום יריבות בינו לבין המדינה" והוא אינו מבקש לתבוע ממנה דבר. בא-כוח המבקש הוסיף כי "בהתייחס להתנהלות המדינה והמצגים שהוצגו על ידה, יטען החתום מטה, והוא יודע ומודע כי מדובר בטענות חמורות ביותר, כי אין לו שום אמון במדינה, אשר מוסרת הצהרות לא נכונות, בין בכוונה ובין שלא בכוונה וברשלנות ומתוך רצון להגן על עצמה ועל [משיבות 2 ו-3] שהינן בעלות חוזה עם המדינה ואשר איתן היא עושה יד אחת ופועלת צוותא חדא". נוסף על כך נטען, כי בהתאם לאמור בפסקה 44 לחוות דעתה של הנשיאה א' חיות בע"א 7115/14 סירוגה-ברניר נ' סלקום ישראל בע"מ, (03.07.2017) (להלן: עניין סירוגה-ברניר), לא ניתן להורות על צירוף המדינה כצד להליך. שכן, הסמכות לדון בתביעה ייצוגית נגד רשות ציבורית שהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, מסורה לבית המשפט לענינים מינהליים.

13.בהחלטתו מיום 03.12.2023 – היא ההחלטה מושא בקשה זו – סקר בית המשפט המחוזי בקצרה את ההשתלשלות הדיונית בתיק, ומצא כי "יש ממש בטענות המשיבות 3-2 כנגד מחיקת המדינה מן ההליך וכי המדינה היא צד דרוש בתובענה דנן על מנת שבית המשפט יוכל להכריע באופן שלם ויעיל בפלוגתות המתעוררות בגדרה". בית המשפט הוסיף, כי המבקש היה זה שהגיש את התובענה והבקשה לאישור מלכתחילה נגד המדינה, כך שאין צורך בתיקון הבקשה לאישור; וכי מחיקת המדינה מההליך נעשתה בניגוד להוראת סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, ללא תצהיר, ועל בסיס "תמונה עובדתית שגויה", כדברי המדינה. לפיכך, הורה בית המשפט כי "יש להותיר את [המדינה] כצד להליך".

14.מכאן הבקשה למתן רשות ערעור. לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך להורות על צירוף המדינה כצד להליך, מאחר שהסמכות העניינית לדון בתביעה שכזו בעניינה מסורה לבית המשפט לענינים מינהליים. לא זו בלבד, אלא שבית המשפט התעלם לחלוטין מטענת המבקש בסוגיית הסמכות העניינית, ולא פירט כלל את הנימוקים שעמדו ביסוד דחייתה.

15.בהתאם להחלטתי מיום 25.02.2024 הוגשו תשובותיהן של המשיבות לבקשת הרשות לערער, ועיקריהן יפורטו להלן.

16.בתשובת המדינה נטען, כי חרף העובדה ש"בבקשה לאישור התובענה כייצוגית לא התבקשו סעדים נגד משרד הבריאות" אלא רק נגד משיבות 2 ו-3, המדינה מותירה את שאלת צירופה כמשיבה להליך הייצוגי לשיקול דעתו של בית המשפט. המדינה הוסיפה כי הבקשה לאישור התבססה על פרט 1 לתוספת השניה, ועל כן היא אינה מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט לענינים מינהליים, ומשכך דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

17.גם משיבות 2 ו-3 ביקשו לדחות את הבקשה לרשות ערעור. מאחר שטענותיהן חופפות במידה רבה אלו לאלו אביא את עיקריהן במשותף, כדלהלן: ראשית, המבקש מושתק ומנוע מהעלאת הטענה בדבר סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי. זאת, הן מאחר שהמבקש היה זה שהגיש את התביעה מלכתחילה נגד המדינה בבית המשפט המחוזי ולא בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים, ובכך הודה 'הודאת בעל דין' כי הבקשה הוגשה נגד המדינה בכובעה כ'עוסק'; הן מאחר שהוא לא התנגד לצירוף המדינה כמשיבה בזמן אמת, וטענתו לעניין הסמכות הועלתה רק לאחר שהמדינה התנגדה לטענותיו – לגופן – במסגרת דיון קדם המשפט, באופן המלמד על היעדר תום לב בהגשת הבקשה. שנית, החלטת בית משפט נומקה כדבעי, בכך שהמדינה היא צד דרוש ונכון להליך, כעולה מפרוטוקול הדיון שהתקיים בנדון עובר למתן החלטה. שלישית, המדינה היא זו שקבעה את גובה המחיר שייגבה עבור בדיקות הקורונה שביצעו המשיבות במעבר טאבה, ואילו משיבות 2 ו-3 היו אך בגדר זרועה הארוכה של המדינה לשם הגבייה. רביעית, מאחר שאין שוני בין סדרי הדין בבית המשפט המחוזי ובית המשפט לענינים מינהליים, ככל שהדיון נסוב על תובענות ייצוגיות, הרי שאין "חשיבות מעשית מכרעת" לשאלה היכן יתבררו טענות המבקש נגד המדינה. חמישית, ככל שהמבקש סבור כי לאחר צירוף המדינה להליך הסמכות לדון בבקשה לאישור נתונה לבית המשפט לענינים מינהליים – עליו להגיש בקשה להעברת הדיון לבית המשפט המוסמך, בהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). שישית, גם אם המדינה לא הייתה מצורפת כמשיבה, ראוי היה לצרפה להליך כצד ג', בהינתן שאין כיום מחלוקת כי מלוא הכספים מבדיקות הקורונה הועבר לידה, וממילא אין נפקות ממשית לשאלה באיזו דרך דיונית המדינה תצורף להליך. שביעית, פסק הדין שהורה על מחיקת המדינה מההליך ניתן על בסיס תשתית עובדתית שגויה, בהיעדר תצהיר, ובניגוד להוראות חוק תובענות ייצוגיות. שמינית, הבקשה אינה עומדת באמת המידה שנקבעה בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט למתן רשות ערעור על 'החלטת ביניים דיונית', שכן לא ייגרם למבקש כל נזק מצירוף המדינה להליך.

18.בהתאם להחלטתי מיום 21.05.2024, הגישו הצדדים את התייחסויותיהם לאפשרות שלפיה המדינה תצורף להליך הייצוגי כצד ג', חלף צירופה כמשיבה בהליך.

19.המבקש הודיע כי הוא מסכים לאפשרות שהמדינה תצורף להליך הייצוגי כצד ג' על-ידי משיבות 2 ו-3, "ובלבד שההתדיינות בהודעה לצד שלישי תתקיים לאחר סיום הדיון בתובענה אותה הגיש המבקש כנגד המשיבות 2 ו-3".

20.המדינה טענה כי בדיון המקדמי שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 28.09.2023 התברר כי מחיר בדיקות הקורונה לא כלל רכיב של מע"מ, ולכן "התשתית העובדתית והמשפטית העומדת בבסיס הבקשה לאישור במתכונתה הנוכחית – נשמטה" (ההדגשה במקור). בנסיבות אלה, כך לעמדת המדינה, "משההליך הייצוגי אינו מגלה כל עילה או יריבות כלפי משרד הבריאות (או בכלל), הרי שממילא שלא הוצג כל ביסוס ראוי לחבותו של משרד הבריאות לצורך האפשרות להתיר הגשת הודעת צד שלישי נגדו בהליך הייצוגי". לצד זאת, המדינה הוסיפה כי לעמדתה, אין מניעה לצרפה במשיבה בהליך הייצוגי כצד "דרוש לצורך הכרעה ביעילות ובשלמות בתובענה" כלשון תקנה 26(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

21.משיבה 2 טענה כי צירוף המדינה כצד ג', ולא כמשיבה ישירה, יקפח את זכויותיה ויסרבל את ההליך. לשיטתה, דרך המלך היא להותיר את המדינה כצד להליך, כפי שנעשה על-ידי בית משפט קמא, ובפרט לאחר שהמדינה הודתה כי הכספים הועברו לידיה במלואם. משיבה 3 הצטרפה אף היא לאמור, אך הוסיפה וביקשה כי ככל שיימצא כי ניתן לצרף את המדינה רק בדרך של הודעה לצד ג' – כך ייעשה.

22.משנאספו טיעוני הצדדים בשלה העת להכרעה.

דיון והכרעה

23.לאחר עיון בחומר שהונח לפניי, באתי למסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור – להידחות. אפרט טעמיי לכך.

24.פרוצדורה תחילה. האם יש מקום ליתן למבקש רשות לערער? לדידי, התשובה לכך היא בשלילה. סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט קובע כי רשות לערער על החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי תינתן "אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". אמנם, ככל שיתברר כי לבית המשפט המחוזי לא הייתה סמכות לצרף את המדינה כמשיבה להליך, אזי ההליך עלול להתנהל "בדרך שגויה". עם זאת, כבר נקבע כי "מבלי להקל ראש בחשיבות סוגיית הסמכות העניינית, דומני כי גם אם יתברר לימים כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המינהלי, נראה כי לא תהא לכך חשיבות מעשית מכרעת בתובענה הייצוגית דנן. זאת כבר בשל היעדר סדרי דין ייחודיים שעשויים להשפיע על אופיו של ההליך הייצוגי ועל תוצאתו, ועל כן בין אם יתנהל ההליך הייצוגי לפני בית המשפט לעניינים מינהליים בין אם יתנהל לפני בית המשפט לעניינים אזרחיים, יחולו עליו אותם כללים דיוניים" (רע"א 5477/20 עיריית בני ברק נ' בן ששון, פסקה 22 (15.08.2021) (להלן: עניין עיריית בני ברק); עע"מ 7752/12 אסל נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 9 לחוות דעתו של הנשיא א' גרוניס (02.11.2014) (להלן: עניין אסל)). זאת ועוד, קשה לראות כיצד ייגרם למבקש "נזק של ממש" כתוצאה מהחלטת בית משפט קמא להותיר את המדינה כצד להליך, כאשר המבקש היה זה שהגיש את ההליך מלכתחילה נגד המדינה.

25.בכך, לכאורה, היה יכול להסתיים מסענו. ואולם, מאחר שבכל זאת בשאלה של סמכות עניינית עסקינן, ומאחר שבניגוד לעניין עיריית בני ברק, איננו נדרשים להמתין לכך שסוגיית הסמכות העניינית תוכרע על-ידי הרכב, מצאתי להבהיר כי דין הבקשה להידחות, גם לגופה. אקדים ואומר, כי ההתנהלות בהליך הייצוגי מושא ענייננו – בעיקר מצד המבקש, אך גם, במידת מה, מצד המדינה – הייתה רצופה כשלים. התנהלות זו אף הובילה לשגגה מסוימת של בית משפט קמא, אף שאין בה כדי להשפיע על תוצאת ההליך דנן; הכול כפי שיפורט מיד.

26.כאמור לעיל, המבקש היה זה שבחר מלכתחילה להגיש את התובענה והבקשה לאישור נגד המדינה, תוך שהוא מפרט מדוע נכון, לשיטתו, לראות את המדינה כ'עוסק' לעניין פרט 1 לתוספת השניה. לא זו בלבד, אלא שבתובענה התבקשו בפירוש סעדים נגד המדינה, ביחד ולחוד עם משיבות 2 ו-3 (כמצוטט בפסקה 3 לעיל). לא ניתן אלא לתמוה כיצד הדבר מתיישב עם עמדתו של המבקש בגדרו של אותו הליך, זמן לא רב לאחר מכן, שלפיה אין לו כל יריבות עם המדינה מאחר שהוא לא העביר לידה כספים באופן ישיר. עובדה זו – שלפיה המבקש לא העביר למדינה כספים באופן ישיר – הייתה ידועה למבקש כבר בתחילת ההליך, ואם המבקש סבר כי היא מובילה לכך שאין כל יריבות בינו ובין המדינה, מדוע הגיש המבקש את התובענה והבקשה לאישור נגדה מלכתחילה? בנוסף, ככל שבדיעבד התברר למבקש כי טענותיו נגד המדינה בתובענה ובבקשה לאישור אינן נכונות, מצופה היה כי יגיש בקשה לתיקון העובדות והטענות שהועלו בתובענה ובבקשה לאישור, ולא יסתפק במחיקת המדינה מההליך.

27.העובדה שהתובענה והבקשה לאישור הוגשו נגד המדינה, חרף העובדה שהמבקש סבר כי אין לו יריבות עמה, הובילה לתקלה נוספת. במסגרת דין ודברים שניהל המבקש עם בא-כוח המדינה בהליך דלמטה, הודיע לו האחרון כי הכספים מבדיקות הקורונה לא הועברו לידי המדינה. ניתן להניח כי המבקש לא היה ממהר למחוק בעלת דין שהוא סבור כי יש לו יריבות עמה, רק בשל העובדה שהיא טוענת, ללא כל הוכחה, כי הכספים שנתבעו ממנה לא התקבלו בידה. ואולם, מאחר שהמבקש סבר כאמור כי אין יריבות בינו ובין המדינה, הוא מיהר להגיש את הבקשה למחוק אותה מההליך, על בסיס תמונה עובדתית שהתבררה כשגויה. באופן זה, בקשת המחיקה הוגשה ללא תצהיר כנדרש, ובניגוד להוראות חוק תובענות ייצוגיות; ועל בסיסה ניתן על-ידי הרשמת בשגגה פסק דין, המורה על מחיקת הבקשה לאישור והתובענה נגד המדינה, שלא בהתאם להסדר ההסתלקות הקיים בדין (ראו: סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות).

28.ואם בכך לא די, בכל הקשור לצירוף המדינה להליך, בא-כוח המבקש פעל באופן שהענייניות ממנו והלאה. כך, בתחילה, כשהועמד על הטעות שנפלה בתמונה העובדתית שהוצגה על-ידו לבית המשפט בבקשת המחיקה (על בסיס דברי בא-כוח המדינה בהליך דלמטה) – הוא לא התנגד לצירוף המדינה כמשיבה להליך; ואילו כשהבין שהמדינה חולקת על טענותיו לגופן – הוא התנגד בכל תוקף לצירופה להליך.

29.ואם בכך לא די, הרי שהטענה שהעלה המבקש בדבר היעדר סמכות עניינית של בית המשפט, אינה ממין העניין. שכן, בבקשה לאישור נכתב מפורשות כי היא מוגשת בהתאם לפרט 1 לתוספת השניה. דא עקא, שבעניין אסל נקבע מפורשות כי כאשר מוגשת תובענה ייצוגית נגד המדינה בהתאם לפרט 1 לתוספת השניה – יש להגישה לבית המשפט המחוזי שלא בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים (שם, פסקאות 6-5 לחוות דעתו של הנשיא גרוניס). אמנם, כאשר מוגשת תובענה ייצוגית נגד רשות בגין גביית מס שלא כדין, בהתאם לפרט 11 לתוספת השנייה, יש להגישה לבית המשפט לענינים מינהליים. ברם, במקרה דנן, המבקש עצמו הודה כי הרשות לא גבתה ממנו דבר, וכי אין לו יריבות עמה. ברי אפוא כי לא מדובר בתובענה המצויה בסמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים.

30.נשאלת אפוא השאלה, אם אכן אין יריבות בין המבקש לבין המדינה, ואם המדינה אף אינה נתבעת בהשבה בהתאם לפרט 11 לתוספת השניה, מה טעם יש בצירופה כמשיבה בהליך? התשובה לכך היא שהמדינה לא צורפה כ'משיבה-נתבעת' בהליך, אלא שבית משפט קמא קבע כי "המדינה היא צד דרוש בתובענה דנן על מנת שבית המשפט יוכל להכריע באופן שלם ויעיל בפלוגתות המתעוררות בגדרה", כזו שיש בכוחה לשפוך אור על השאלות העובדתיות והמשפטיות שבמחלוקת (וזאת בהתאם לסמכותו של בית המשפט המצויה בתקנה 18(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010). בהינתן שזו הייתה מטרת צירוף המדינה, כאשר המבקש מודה כי הוא אינו מעוניין עוד לתבוע ממנה סעד כלשהו, ברי כי אין טעם בהגשת תובענה נפרדת נגדה בבית המשפט לענינים מינהליים. בכך שונים הדברים מעניין סירוגה-ברניר, בו תלה המבקש את יהבו, שם צורפה רשות המיסים על-ידי בית המשפט המחוזי כ'משיבה-נתבעת' לצורך החלת ההגנות הייחודיות הקיימות למדינה על ההליך הייצוגי, ואף צוין מפורשות כי "צירוף המדינה שינה את אופיה של התובענה הייצוגית, שעילתה הוגדרה אזרחית, לעילה מנהלית" (ת"צ (מרכז) 10601-08-10 רזניק נ' פלאפון תקשורת בע"מ, פסקה 5 (18.08.2014)).

31.במאמר מוסגר: ספק אם בהינתן מתכונת צירוף זו ניתן יהיה ליתן סעד כלפי המדינה בתום ההליך; ואם כן, האם הסעד יהיה כפוף להוראות המיוחדות הקבועות בסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות. על כן, ביקשתי את התייחסות הצדדים לאפשרות שהמדינה תצורף להליך כצד ג', חלף צירופה כמשיבה להליך. באופן זה, המדינה תוכל לסייע בבירורים הנדרשים לשם הכרעה בתובענה, ותיוותר האפשרות ליתן סעד נגדה ככל שהבקשה לאישור והתובענה יתקבלו בסופו של יום. כמו כן, אעיר, כי לא מצאתי ממש בטענת המדינה שלפיה לא ניתן לצרפה כצד ג׳ להליך, מאחר שהקרקע "נשמטה" תחת הבקשה לאישור. אמנם, לשם מתן היתר להגשת הודעה לצד שלישי בתביעה ייצוגית נדרש "ביסוס ראוי לחבותו של הצד השלישי" (רע"א 5635/13 קורל-תל בע"מ נ' רז, פסקה 34 (01.04.2015)), כפי שציינה המדינה. עם זאת, קביעה זו מתייחסת לביסוס חבותו של הצד השלישי כלפי הנתבע (בענייננו, משיבות 2 ו-3 בבקשה לאישור), בהנחה שהתביעה נגדו תתקבל; ופשיטא כי הנתבע אינו נדרש להראות ביסוס ראוי לחבותו של הצד השלישי כלפי התובע (בענייננו, המבקש בבקשה לאישור) על מנת שיוּתר לו להגיש הודעה לצד שלישי. כך או אחרת, בהינתן שלא הוגשה בקשה לרשות ערעור על ההחלטה שלא לצרף את המדינה כצד ג' להליך, ובשים לב לעובדה שהמדינה לא נתנה את הסכמתה לצירופה במתכונת זו – לא נותר לי אלא להפנות את תשומת לבם של הצדדים לשאלות המתעוררות נוכח האופן שבו הורה בית משפט קמא על צירוף המדינה להליך.

32.לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית – על הסף ולגופה. בשים לב להתנהלות שתוארה לעיל, המבקש יישא בהוצאות משיבות 2 ו-3, בסכום של 5,000 ש"ח כל אחת (סה״כ 10,000 ש״ח). בהינתן חלקה של המדינה בתמונה השגויה שהוצגה לבית משפט קמא בבקשת המחיקה, לא ייעשה צו להוצאות לטובתה זו הפעם.