רע"א 9124/09 המוסד לביטוח לאומי נ. אלה צימבלר

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת בר-זיו) מיום 21.10.09 בתיק רע"א 6142-05-09, בגדרו נדחה ערעור המבקש, המוסד לביטוח לאומי, על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (השופטת אטיאס) מיום 7.9.08 בתיק ת"א 1476/08. עניינו של ההליך – סמכות עניינית לדיון בתובענת השבה מן המבקש.

רקע

ב.

בשנת 1993 סבר המבקש כי למשיבה משולמת ביתר קצבת הבטחת הכנסה (להלן קצבת הבטחה ), וקיזז סכום זה לאורך השנים 2007-1993 מתוך קצבת הילדים המשולמת לה. בשנת 2008 הגישה המשיבה תביעת השבה לבית משפט השלום בקריות, בה נטען כי היתה זכאית לתשלום קצבת ההבטחה, ותבעה את השבת הכספים שנוכו מתוך קצבת הילדים. המבקש טען, כי מדובר למעשה

בטענת קיפוח בזכות לגמלה, ולפיכך, לפי סעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, מצויה התובענה בסמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה. לפיכך עתר המבקש לדחיה על הסף.

ג.

בית משפט השלום קבע, כי מדובר בתביעת השבה כספית ולא בטענה לקיפוח בזכות לגמלה, ואשר על כן מצויה התובענה בתחום סמכותו. לשיטתו, המדובר בתביעה כספית שאינה מתבססת על עילה לפי חוק הביטוח הלאומי, ולכן אינה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.

ד.

בית המשפט המחוזי דחה בקשת רשות ערעור, באמרו כי הסמכות העניינית נקבעת לפי הסעד הענייני, וכאן עסקינן בהשבת כספים; "אכן, במהלך הדיון יכול ותעלה שאלת חוקיות הקיזוז שנעשה – אך אין לאמר כי עילת התביעה הינה 'קיפוח זכויות' ו/או 'תביעה שעניינה הבטחת הכנסה'" – כטענת המבקש.

הבקשה

ה.

מכאן הבקשה הנוכחית. המבקש טוען, כי מדובר בתביעה שעניינה טענה לקיפוח בזכויות, ומצויה בסמכות בית הדין לעבודה. במישור העקרוני נטען, כי המחוקק ביקש לרכז את התביעות הסוציאליות הנובעות מחוק הביטוח הלאומי בבית הדין לעבודה, אשר לו המומחיות והידע לטפל כגון דא, ולרבות כל תובענה של מבוטח או של מי "שהיה מבוטח ... נגד המוסד בכל עניין הנוגע לביטוח לפי חוק זה" (סעיף 391(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי). כן הפנה המבקש לסעיף 26 לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980, המקנה סמכות לבית הדין האזורי לעניין אותו חוק.

ו.

המשיבה טענה מנגד, כי אין מקרה זה מסוג אלה המעלים שאלה ציבורית בעלת חשיבות, וגם אם שגו בית המשפט, אין מקום לדון בבקשה בגלגול שלישי. בפועל, יש לשיטת המשיבה לבחון את העילה במבט רחב, של הסעד המבוקש.

הכרעה

ז.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור. סבורני כי שאלת הסמכות העניינית, בהקשר זה, חורגת מתחומה של מחלוקת הצדדים, כדי שלא תישנה הטעות ותביעות כאלה יוגשו שוב לבית משפט השלום תחת בית הדין האזורי לעבודה. גם למותר להזכיר, כי סמכות עניינית היא מאשיות הסדר הדיוני (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 10, תשס"ט), 16; ש' לוין,

תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה 2, תשס"ח), 107).

ח.

סבורני, כי לעניין הסמכות צודק המבקש. זה לשונו של סעיף 391(א) לחוק הביטוח הלאומי, בחלקים הרלבנטיים:

"לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תהיה סמכות ייחודית לדון ולפסוק בכל תובענה למעט בתובענה לפי פרק ח' -

(1) של הזכאי לגמלה , או של האדם אשר לידיו ניתנה הגמלה, הטוענים שקופחו בזכותם .....

(3) של מבוטח או של מי שהיה מבוטח, של הנתבע לשלם דמי ביטוח או של הטוען שהוא מבוטח, נגד המוסד בכל ענין הנוגע לביטוח לפי חוק זה ...". (הדגשות הוספו – א"ר)

ט.

סעיף זה יש לפרש במבט רחב. עסקינן במחלוקת בין המבקש למשיבה בשאלה הנוגעת לגמלת הבטחה הכנסה, ולזכותו של המבקש לקיזוז, כפי שנעשה מתוך קצבת ילדים מטעמי קבלת גמלה ביתר, כטענתו. בסופו של יום טוענת המשיבה למעשה, כי קיבלה קצבת ילדים בחסר – ומקרה זה נופל באופן מובהק בגדרי סעיף 391(א) לחוק. הרי המחלוקת הצריכה להתברר במקרה דנן היא, האם בדין נטען מטעם המבקש כי זכאות המשיבה לקבלת קצבת הבטחת הכנסה נשללה, והדבר הצדיק קיזוז מה ששולם ביתר מתוך קצבת ילדים. טענה זו, מצויה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, גם כפי שמורנו סעיף 26 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980.

י.

במקרה דנא גם לא נגרם לכאורה נזק, כיון שהתיק המהותי טרם נשמע. כדי לא להכביד על המשיבה ומשאביה, החלטתי לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, כי התיק יועבר לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. בית משפט השלום מתבקש להעביר את התיק לבית משפט האזורי לעבודה, ובית הדין האזורי מתבקש ליתן לו קדימות ככל הניתן, נוכח הזמן שחלף. אין צו להוצאות.