רע"א 9155/11 עזבון המנוח עמאד ואח' נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת המשיבה (להלן: המדינה ) למחיקת ההליכים שבכותרת על הסף נוכח הטענה כי הוגשו באיחור. המבקשים מתנגדים לבקשה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי בנסיבות העניין דין בקשת המחיקה להידחות, בכפוף לחיוב המבקשים בתשלום הוצאות המשיבה. אבהיר טעמיי לכך.

1.

שלושת ההליכים שבכותרת מופנים כנגד שלוש החלטות של בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' אברהם) אשר חייב כל אחד ואחד מהתובעים בכל תיק בהפקדת ערובה בסך 20,000 ₪ להבטחת הוצאות המדינה, במידה ותידחה התובענה כנגדה. שלוש ההחלטות ניתנו ביום 26.9.2011 בהעדר הצדדים. לטענת בא-כוח המבקשים, ההחלטות הומצאו לידיו "בתחילת חודש אוקטובר". לכאורה, מועד 30 הימים להגשתן של בקשות רשות הערעור הסתיים בתחילת חודש נובמבר 2011, בעוד ההליכים שבכותרת הוגשו ביום 11.12.2011.

למעשה, אין חולק כי ביום 6.10.2011 הגיש בא-כוח המבקשים לבית-המשפט קמא בקשה מאוחדת להארכת מועד להגשתן של בקשות רשות ערעור לבית-משפט זה. מספר ימים לאחר מכן, הוגשה מטעם המבקשים בקשת אורכה נוספת באותו עניין. ביום 23.10.2011 נתן בית-המשפט קמא החלטה שזו לשונה: "כמבוקש. בשלב זה ניתנת אורכה זמנית של 30 יום להגשת בר"ע". החלטה זו הומצאה לבא-כוח המבקשים ביום 24.10.2011. יצוין כי בכך לא תם העניין. לאחר שהמדינה הגישה לבית-המשפט קמא את תגובתה לפיה היא מתנגדת לבקשת האורכה, נתן בית-המשפט קמא ביום 20.11.2011 החלטה נוספת לפיה נדחתה הבקשה העיקרית להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור. בראש ההחלטה האמורה צוין מספרו של ההליך נשוא רע"א 9156/11 בלבד, והיא הומצאה לידי בא-כוח המבקשים ביום 23.11.2011.

2.

מקריאת טענות הצדדים עולה כי הם חלוקים בדעותיהם בנוגע לפרשנות החלטתו של בית-המשפט קמא מיום 23.10.2011, במסגרתה ניתנה אורכה זמנית בת 30 ימים להגשתן של בקשות רשות ערעור לבית-משפט זה. המדינה טוענת כי בהתאם לאותה החלטה, יש למנות את תקופת-האורכה בת 30 הימים להגשת ההליכים הערעוריים, החל ממועד המצאת ההחלטה לידי המבקשים. מאחר שהחלטתו הנדונה של בית-המשפט קמא הומצאה לידי בא-כוח המבקשים ביום 24.10.2011, הרי שלפי הנטען האורכה בת 30 הימים הסתיימה ביום 23.11.2011 . לשיטת המדינה, אף בהתעלם מההחלטה המאוחרת יותר של בית-המשפט קמא שדחתה את הבקשה העיקרית להארכת מועד לגבי אחד משלושת ההליכים שבכותרת, הרי בא-כוח המבקשים אחז בידיו החלטה שיפוטית המאפשרת לו להגיש הליכים ערעוריים לבית-המשפט העליון לכל המאוחר עד ליום 23.11.2011, ולא מעבר לכך. אף-על-פי-כן, ההליכים שבכותרת הוגשו ביום 11.12.2011 . לפיכך, לגישת המדינה מדובר באיחור של כשבועיים ומחצה ביחס למועד אשר עד אליו ניתנה האורכה הזמנית. זאת, בלא שהתבקשה – וממילא בלא שניתנה – הארכת מועד מתאימה לתקופה שמיום 23.11.2011 ועד להגשת בקשות רשות הערעור שבכותרת ביום 11.12.2011.

מנגד, בא-כוח המבקשים טוען כי בהחלטתו של בית-המשפט קמא מיום 23.10.2011, נאמר כי ניתנת למבקשים אורכה זמנית "כמבוקש". לטענתו, משמעות ההחלטה היא כי ניתנה למרשיו הארכת מועד בת 30 ימים להגשת הליכים ערעוריים, החל ממועד מתן החלטה בבקשת האורכה העיקרית. זאת, בהתחשב בנוסח בקשת האורכה הזמנית שהגישו המבקשים בשעתו לבית-המשפט קמא. בהתאם לכך, לשיטת בא-כוח המבקשים יש למנות את תקופת-האורכה בת 30 הימים החל מיום 20.11.2011 בו ניתנה ההחלטה המאוחרת יותר של בית-המשפט קמא שדחתה את הבקשה העיקרית להארכת מועד. לפי גישה זו, המועד האחרון להגשת ההליכים היה ביום 20.12.2011, ולפיכך ההליכים שבכותרת הוגשו במועד.

3.

אודה כי פרשנותו המוצעת של בא-כוח המבקשים להחלטת בית-המשפט קמא מיום 23.10.2011 - פתלתלה היא. זאת ועוד; יש בה במידה רבה כדי לרוקן מתוכן את ההחלטה המאוחרת יותר של בית-המשפט קמא, לפיה נדחתה הבקשה העיקרית להארכת מועד, למצער בנוגע לאחד מההליכים. נראה כי פרשנותה של המדינה להחלטתו הנדונה של בית-המשפט קמא היא הפרשנות הסבירה וההגיונית, ובהתאם לה מתבקשת המסקנה כי ההליכים שבכותרת הוגשו באיחור. יחד עם זאת, מטענות בא-כוח המבקשים עולה לכאורה כי האיחור נבע מטעות שבדין בהבנת החלטתו הנ"ל של בית-המשפט קמא מיום 23.10.2011. בלא להיזקק לשאלת סמכותו של בית-המשפט המחוזי ליתן הארכת מועד להגשת הליכים ערעוריים לבית-המשפט העליון, נראה לי כי אי-הבהירות שאפפה את נוסח ההחלטה בדבר מתן האורכה הזמנית, הובילו לטעות סובייקטיבית שבנסיבות העניין ניתן להכיר בה בדיעבד כ"טעם מיוחד" להצדקת האיחור (למישור האובייקטיבי והסובייקטיבי בבחינת סבירותה של טענת טעות שבדין כ"טעם מיוחד" להארכת מועד לנקיטת הליך, ראו: החלטתו של כב' השופט ג'ובראן בבש"ם 6229/11 דון-יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם, 10.1.2012)).

זאת ועוד; בנסיבות העניין אני בדעה כי יש ליתן משקל ממשי לכך שהמבקשים הגישו לבית-המשפט קמא את הבקשה המקורית להארכת מועד להגשת הליכים ערעוריים מטעמם, בתוך המועד הקבוע לכך בדין. בהתחשב בכך, אין ספק כי המדינה ידעה מבעוד מועד על כוונתם של המבקשים להשיג על החלטותיו של בית-המשפט קמא, ולפיכך עוצמת הפגיעה בצפייתה לסופיות הדיון אינה גבוהה.

אוסיף כי עיינתי בהליכים העיקריים. בלא לקבוע מסמרות בדבר סיכוייהם הלכאוריים של הליכים אלה, אעיר כי בעוד שבפרשות אחרות אליהן הפנתה המדינה בפיסקה 7 לתגובתה המשלימה מיום 23.1.2012, מדובר היה בחיוב בערובה של כל אחת מקבוצות התובעים, הרי בהחלטות נשוא ההליכים שבכותרת החיוב בערובה מתייחס לכל אחד ואחד מן התובעים בכל תיק.

4.

נוכח משקלם המצטבר של הטעמים שפורטו, אני רואה להאריך בדיעבד את המועד להגשתן של בקשות רשות הערעור, ולדחות את בקשת המדינה לסילוקן על הסף. יחד עם זאת, בשים לב למשך האיחור בהגשת ההליכים, בלא שהתבקשה אורכה לתקופת-הזמן שלאחר יום 23.11.2011 ועד הגשת ההליכים שבכותרת; וכן בשים לב לכך שספק אם טעותו של בא-כוח המבקשים לעניין המועד האחרון להגשת בקשות רשות הערעור היתה סבירה במישור האובייקטיבי; אני רואה לחייב את המבקשים בהוצאות המדינה בהתדיינות שלפניי בסך 2,000 ש"ח בכל אחד משלושת ההליכים שבכותרת (6,000 ש"ח בסה"כ).

הטיפול בהליכים יימשך כסדרו.