רע"א 9161/05 חברת בינייני דוד בע"מ נ. דניאל פסנדי

1.המבקשת הינה הבעלים והמשכירה של חנות ושני מחסנים במבנה בירושלים (להלן: המושכר ). המשיב הינו בנו של אליהו פסנדי ז"ל אשר חתום על הסכם שכירות מיום 21.10.53. המשיב עבד עם אביו המנוח במושכר משנת 1970 וכיום הוא מנהל שם חנות מכולת. אין חולק כי המשיב הינו דייר מוגן במושכר. המבקשת הגישה לבית הדין לשכירות בירושלים בקשה לקביעת דמי שכירות בהתאם לתקנה 1(22) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק- אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות), תשמ"ג-1983 (להלן: התקנות ). על פי תקנה זו לא יחול סעיף 52א לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, הקובע דמי שכירות מירביים מותרים, על בתי עסק שלא שולמו בעדם דמי מפתח. המבקשת טענה כי לא שולמו דמי מפתח בגין המושכר ולפיכך חלה התקנה. מנגד טען המשיב כי אביו שילם דמי מפתח לבעלים הקודם של הנכס עוד בשנת 1953 במעמד חתימת הסכם השכירות.

2.בית הדין לשכירות דן בנטל הוכחת התקנה וקבע כי זה מוטל על שכמו של בעל הבית להראות כי לא שולמו דמי מפתח. בית המשפט בחן את הראיות והעדויות שנשמעו בפניו ופסק כי המבקשת לא הרימה את נטל ההוכחה ולפיכך דחה את בקשתה.

המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי אכן נטל הוכחת התקיימות התקנה מוטל על כתפי בעל הבית, אך מכיוון שמדובר בעובדה שלילית הטעונה הוכחה אין מדובר בנטל כבד. כמו כן ציין בית המשפט כי אף אם הרים בעל הבית את נטל ההוכחה המוטל עליו והנטל עבר לדייר, יש להתחשב בכך שגם הוא "לא תמיד יודע את הדברים מכלי ראשון ומדובר בראיות מלפני שנים רבות שלא היתה עליו חובה להמשיך ולשמור עליהן, ועל כן גם הנטל שיהיה עליו לעמוד בו אינו כבד". בנסיבות מקרה זה הגיע בית המשפט למסקנה כי המבקשת לא עמדה אף בנטל ההוכחה הראשוני, ואף אם היה מניח לטובתה כי עמדה בנטל הרי שראיות המשיב היה בהן כדי להחזיר את הנטל אל כתפי המבקשת. לפיכך דחה בית המשפט המחוזי את הערעור.

3.המבקשת סבורה כי בקשה זו מעלה שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור, והיא שאלת נטל ההוכחה ומידת ההוכחה של התקנות החדשות. היא מציינת כי טרם נקבעה בעניין זה הלכה על ידי בית משפט זה וכי יש לכך השלכה על זכויות כל בעלי הבתים ברחבי הארץ כלפי דייריהם המוגנים.

4.דין הבקשה להידחות. אמנם מדובר בתקנות חדשות, אשר נכנסו לתוקף ביום 15.3.02 אך שאלת נטל הוכחתן היא חלק מסוגייה משפטית עתיקת יומין אשר מיושמת על כל נורמה חדשה ויישום זה אינו מצדיק במקרה דנן דיון בגלגול שלישי. המבקשת לא הראתה כי קיימות סתירות בפסיקת הערכאות דלמטה בנושא זה. מעבר לדרוש רק אציין כי ניתוחו של בית המשפט המחוזי נראה לי נכון אף לגופו של עניין, ביישמו את ההלכות הידועות בדבר נטל הוכחת עובדה שלילית.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.