רע"א 9178/05 ל.ה.ט.מ לקידום הכשרה טכנולוגית בע"מ נ. סגולה בר כוכבא

1.שתי בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י. שפירא) מיום 14.8.05 מיום 6.9.05 אשר בסופן אושר פסק בוררות שניתן בין המבקשת למשיבה.

2.ביום 24.3.05 ניתן פסק בוררות בבית הדין לדיני ממונות "הר נוף" בירושלים (כב' הדיינים הרב ח' פרידמן, הרב מ' ח' גלדצעהלער והרב ש' זעפראני) שתכליתו ליישב סכסוך בבית ספר תיכון "אוהל ברכה". הסכסוך נתגלע בין המבקשת, אשר קיבלה ממשרד החינוך רשיון להפעיל את בית הספר, לבין מורות המלמדות בו, ביניהן המשיבה. לבוררות קדם נסיון הצדדים להגיע להסדר באמצעות הגורמים המוסמכים במשרד החינוך. משעלו מאמצים אלה בתוהו, פנו המורות לבירור המחלוקת בבוררות, על פי דין תורה. פסק הבוררות, אשר ניתן ביום 24.3.05 קבע הסדרי תשלומי שכר ותגמולי פנסיה למורות, לצד חיוב המבקשת במימון ציוד לבית הספר. ביום 5.5.05 הוסיף בית הדין הבהרה כנספח לפסק הבוררות. ביום 13.7.05 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לאישור פסק בוררות (ה"פ 4254/05). לבקשה זו נלוותה בקשה לתיקון פסק הבוררות הנוגעת לאישיותה המשפטית של המבקשת ונתבקש בה כי תחת הכינוי "עמותת ל.ה.ט.מ" יבוא השם "חברת ל.ה.ט.מ. בע"מ".

3.בתגובה לבקשה לאישור הפסק הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי מסמך המוכתר "התנגדות לאישור פסק בוררות ולתיקון פסק בוררות" ובו העלתה טענות שונות כנגד סמכות בית המשפט המחוזי לאשר ולתקן את פסק הבוררות, זאת בהסתמך על חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 , הקובע בסעיף 28 לו כי הסמכות הייחודית בבוררות שעניינה יחסי עובד ומעביד נתונה לבית הדין האיזורי לעבודה. כן הועלו במסמך זה טענות נוספות ביחס לפסק הבוררות, לפיהן המבקשת לא חתמה על הסכם הבוררות וכי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור.

4.בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשת על פי ההליך שהוכתר על ידה "התנגדות לאישור פסק בוררות ולתיקון פסק בוררות", בקובעו כי הדרך להתנגד לבקשה לאישור פסק בורר הינה כאמור בסעיף 23(ב) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 , קרי: על ידי הגשת המרצת פתיחה לביטול הפסק, ותשלום אגרה מתאימה. מאחר שדרישות אלה לא נתקיימו כאן, ולא שולמה אגרה כנדרש, אין להיזקק למסמך ההתנגדות. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי נמנע מלאשר את פסק הבוררות באותו מעמד, שכן לא נתחוור לו, כדבריו, מתי הומצא פסק הבוררות לראשונה למבקשת, ולכן נתן לה בכך זמן נוסף להגיש בקשה לביטול הפסק (להלן – "החלטת הביניים").

5.בקשה לביטול הפסק לא הוגשה מעולם בידי המבקשת, גם לא לאחר החלטת הביניים שניתנה בבית משפט קמא. לא עוד, אלא שב"כ המשיבה פנה לב"כ המבקשת ב-28.8.05 וביקש כי יודיע לו בהקדם האם בכוונתו להגיש בקשה לביטול הפסק, שאם לאו, הוא יוכל להגיש בקשה מיידית לאישור הפסק. לפנייה זו לא נענה, ולפיכך ב-4.9.05 פנה אליו פעם נוספת באותו ענין, וציין כי אם לא תתקבל תגובתו המיידית, יפנה בבקשה חוזרת לאישור הפסק. לכך השיב ב"כ המבקשת תשובה לאקונית, לפיה מרשתו הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, הא ותו לא. בעקבות זאת, פנה ב"כ המשיבה לבית המשפט המחוזי בבקשה חוזרת לאישור פסק הבוררות, ובה התייחס בין היתר, לחליפת המכתבים בינו לבין ב"כ המבקשת. הוא טען בבקשה כי מאחר שלא הוגשה עד אותה עת בקשה לביטול הפסק, מתבקש על ידו עתה אישור הפסק. בית המשפט המחוזי נענה לפנייה, וביום 6.9.05 נתן החלטה בדבר אישור פסק הבורר. פסיקתא בענין זה הוצאה ביום 18.9.05 (להלן – "ההחלטה סופית").

6.בקשות רשות הערעור שהגישה המבקשת נסבות, הן על החלטת הביניים והן על החלטתו הסופית של בית המשפט המחוזי. בבקשות אלה, חוזרת המבקשת על טיעוניה בענין העדר סמכותו של בית המשפט המחוזי ליתן את החלטותיו – הן החלטת הביניים והן ההחלטה הסופית, וזאת נוכח סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה ביחס לבוררות מסוג זו שהתנהלה כאן, שעניינה יחסי עובד ומעביד. לפיכך, לטענתה, ההחלטות שניתנו בידי בית המשפט המחוזי בטלות מעיקרן. כן מבקש ב"כ המבקשת לשכנענו כי יש מקום ליתן רשות ערעור לגבי שתי ההחלטות כאמור משעולה כאן טענה מהותית של סמכות, שיש מקום להרשות ערעור עליה, ולהיזקק לה.

7.דין בקשות רשות הערעור להידחות. לצורך הענין, ראוי להפריד בין שני מישורים: מישור טענת הסמכות, ומישור טענות המבקשת ביחס לפסק גופו.

אשר לפסק גופו : המבקשת לא רכשה מעמד לטעון כנגד הבקשה לאישור פסק הבורר, מאחר שמעולם לא הגישה בקשה תקינה לביטול הפסק ושלמה בגינה אגרה, באופן שרכשה לה מעמד להתנגד לאישור. מושכלות ראשונים הם כי בית המשפט יאשר פסק בוררות ולא יזקק להתנגדות לאישור פסק הבוררות אלא בדרך בקשה לביטולו (סעיף 23(ב) לחוק הבוררות). משלא היתה בפני בית המשפט המחוזי בקשה תקינה לביטול הפסק, דין בקשתה של המשיבה לאישור הפסק היה להתקבל, וכך נהג בית המשפט המחוזי, וכדין כך. יתר על כן, ב"כ המשיבה בהגינותו פנה לב"כ המבקשת פעמיים בכתובים כדי לברר אם בכוונתו להגיש בקשה לביטול הפסק, וזה לא השיב כלל לפנייה הראשונה, ואילו לפנייה השניה השיב תשובה שלא ממין הענין, ומכל מקום, בקשה לביטול הפסק לא הוגשה כלל. במצב דברים זה, לא עמדה בפני בית המשפט המחוזי כל עמדה פורמלית מטעם המבקשת, קבילה מבחינת סדרי הדין, לענין ביטול הפסק, והפועל היוצא מכך הוא כי, ככל שהדבר נוגע לגוף פסק הבוררות, בהעדר בקשה לביטול הפסק, היה מקום לאשרו, כפי שבפועל הדבר נעשה.

8.ואשר לטענת המבקשת לענין הסמכות, אשר משמעה היא כי נוכח נושא הבוררות העוסק ביחסי עובד ומעביד, סמכות הדיון בפסק הבוררות נתונה לבית הדין לעבודה ולא לבית המשפט המחוזי הרגיל, יש לומר: אני נוטה לחשוב כי את טענת הסמכות היתה המבקשת לרשאית להעלות לאו דוקא במסגרת בקשה לביטול הפסק, אלא כטענת סף נפרדת, שהרי עניינה מתמקד לא בפסק הבוררות גופו, אלא בטענה חיצונית הנוגעת לסמכות ערכאת השיפוט האמורה לפקח על הבוררות. נראה עוד, כי נכון היה עושה בית המשפט המחוזי אילו התייחס לטענת הסמכות שהועלתה לגופה, והיה קובע עמדה לגבי תוכנה גם בלא שהוגשה בקשה לביטול הפסק העונה לדרישות סדר הדין, וזאת לא עשה. עם זאת, לטענת הסמכות שהעלתה המבקשת אין מקום, לגופה.

9.מחוק הבוררות עולה, כי בית המשפט המוסמך לפקח על הבוררות, ובכלל זה לאשר או לבטל פסק בורר, הינו בית המשפט המחוזי. הסדר זה כפוף לחריגים, ובהם הוראת סעיף 28 לחוק בית הדין לעבודה, הקובעת:

28. בוררות

שום דבר בחוק זה לא יתפרש כאילו הוא בא למנוע מסירת ענין פלוני לבוררות; אולם אם נושא הבוררות היחיד היה ענין שיש בו לבית הדין סמכות ייחודית, יהיו לבית הדין סמכויות בית המשפט בבוררות…

עולה מכך, כי מקום שהבוררות כולה עוסקת בנושא הנתון לסמכות ייחודית של בית הדין לעבודה, כי אז בית דין זה ייחשב כערכאה המוסמכת לעניין חוק הבוררות (ע"א 311/84 הטכניון מכון טכנולוגוי נ' ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל , פ"ד לט(2) 162; ס' אוטולונגי בוררות – דין ונוהל

(מהדורה רביעית, כרך ב', תשס"ה) 970-971). לא כך הוא, במקום שנושא הבוררות מורכב מעניינים הקשורים ביחסי עובד ומעביד, ועניינים אחרים גם יחד, שאז הסמכות שמורה לבית המשפט המוסמך על פי חוק הבוררות שהוא – בית המשפט המחוזי. במקרה שלפנינו, המחלוקת שנפלה בין הצדדים והועברה לדיון בבוררות עסקה, אכן, ברובּה במישור היחסים שבין עובדי בית הספר לבין ההנהלה. כך נדונו, בין היתר, תביעות לתשלומי שכר מורים, תובענות להעברת תוספות-שכר, וכן תביעות להעברת תשלומים לקרנות פנסיה. עניינים אלה נוגעים למישור יחסי עובד ומעביד. אולם לצד נושאים אלה, דן הגוף הבורר גם בדרכי הפעלתו של בית הספר בידי המבקשת. בהקשר זה צויין בפסק הבוררות:

"ז. כל צרכי הפעלת ביה"ס בחיי היום-יום, כולל ציוד למעבדות, ציוד מחשבים ברמה הנאותה בכדי להבטיח הצלחת והישגי התלמידות, שיפוצים הנדרשים, חומרי ניקוי וכו' וכן קופה קטנה, על הנהלת-העמותה להעמיד לרשות ביה"ס, ולבצע עד גמר חופשת הפסח הקרבה"

הנה כי כן, לצד קביעות שונות במישור היחסים שבין עובד-מעביד, פסקו הבוררים אף בשאלות שחרגו מכך (השווה: בג"ץ 578/80 ג'מיל אחמד גנאים נ' עבד-אל לטיף מואסי , פ"ד לה(2) 29, 43-45). מכאן, שנושא הבוררות אינו מצוי בתחום משפט העבודה בלבד, אלא הוא חורג מכך ועוסק גם בעניינים אחרים. לפיכך, בית המשפט המוסמך לפקח על הבוררות במקרה זה הוא בית המשפט המחוזי ולא בית הדין לעבודה.

לאור כל אלה, אין בבקשות רשות הערעור ממש, ודינן להידחות.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.