רע"א 9181/08 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל נ. נשר נפתלי מנהל המיוחד לנכסי

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 21.9.08 בפש"ר 1251/06 (כבוד סגנית הנשיא השופטת ו' אלשיך ) בו נדחה ערעור על החלטתו של המשיב 1, המנהל המיוחד לנכסי המשיב 3 (להלן - המנהל המיוחד ), מיום 9.4.08 לדחות את בקשת המבקש להארכת מועד להגשת תביעת חוב מטעמו .

העובדות והליכים קודמים

1.

ביום 28.6.06 ניתן צו כינוס על נכסי המשיב 3. דבר מתן הצו עודכן בתיק ההוצאה לפועל שפתח המבקש כנגד המשיב 3 ביום בו ניתן הצו וראש ההוצאה לפועל נתן החלטה המורה על עיכוב הליכים כללי בתיק. דבר מתן צו הכינוס גם פורסם בעיתונות ביום 2.8.06, וברשומות ביום 6.9.06. ביום 8.3.07 הגיש המבקש למנהל המיוחד תביעת חוב בסך 7,207,015 ש"ח . לאחר שהמנהל המיוחד הפנה את תשומת לבו של המבקש לכך שתביעת החוב מטעמו הוגשה באיחור, הגיש המבקש ביום 20.12.07 בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב. בהחלטתו קבע המנהל המיוחד כי משהזמן שנקבע בסעיף 71 ל פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן – הפקודה ) להגשת תביעות חוב הינו שישה חודשים מעת מתן צו הכינוס ונוכח מועד מתן צו הכינוס בענייננו, תביעת החוב מטעם המבקש הוגשה באיחור של כחודשיים ימים. עוד קבע המנהל המיוחד כי המועד להגשת תביעות חוב נועד להציב "רף קשיח" להגשתן, כאשר תביעות חוב שמוגשות בחלוף המועד הקבוע לכך בדין נדחות אוטומטית, בכפוף לחריג "הטעמים המיוחדים", וכי מדובר בכלל מהותי ולא בכלל טכני בלבד. המנהל המיוחד ציין כי אף אם נבחן את פרק הזמן להגשת תביעות חוב ממועד פרסום הצו בעיתונות או ברשומות, הרי שהמבקש הגיש תביעתו באיחור של חודש ממועד הפרסום בעיתונות ובאיחור של מספר ימים ממועד הפרסום ברשומות ומשלא מתקיימים "טעמים מיוחדים" להארכת מועד בעניינו, דין תביעתו להידחות. המנהל המיוחד הטעים בהקשר זה כי יש חשיבות ל"זהות" המבקש אשר הינו

בנק כאשר לסוג זה של נושים יש להתייחס בקפדנות יתרה ככל שמדובר בבקשות להארכת מועד. כן, ייחס המנהל המיוחד חשיבות לעובדה כי מתן צו הכינוס עודכן בו ביום במסגרת תיק ההוצאה לפועל, כאשר ראש ההוצאה לפועל אף הורה על עיכוב הליכים כללי בתיק ההוצאה לפועל, כך שהמבקש ידע על מועד מתן צו הכינוס, ולמצער על פרסומו.

2.

על החלטה זו של המנהל המיוחד ערער המבקש לבית המשפט המחוזי ( פש"ר 1251/06). בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי המנהל המיוחד שגה בבחנו את מועד הגשת תביעת החוב על ידי המבקש לאור מועד מתן צו הכינוס ולא לאור מועד פרסומו , כאשר לשיטת בית המשפט המחוזי הכלל הינו כי תקופת ששת החודשים להגשת תביעות חוב הקבועה בסעיף 71 לפקודה נמנית ממועד פרסום צו הכינוס ולא ממועד מתן הצו. ואולם, בית המשפט המחוזי סבר כי אין בכך לסייע למבקש בערעורו, הואיל וגם אם מניין התקופה האמורה מתבצע ממועד פרסום הצו, דהיינו מיום 6.9.06, משהגיש המבקש את תביעתו ביום 8.3.07 אזי המועד האחרון להגשתה חלף יומיים קודם לכן, ביום 6.3.07. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי תביעת החוב הוגשה באיחור, תוך שציין כי " האיחור הוא איחור, גם כאשר מדובר ביומיים בלבד" ופנה על כן לבחינת התקיימותם של "טעמים מיוחדים" לקבלת התביעה באיחור. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי סכום תביעת החוב, גבוה ככל שיהיה, אינו מהווה שיקול להארכת מועד ואינו מהווה "טעם מיוחד" כשלעצמו. בית המשפט המחוזי לא התעלם מכך שדחיית תביעת חוב שהוגשה באיחור ואשר סכומה נכבד הינה "פגיעה קשה בקניינו של הנושה", אולם סבר כי היא מוצדקת הואיל והיא "נעשית בהסתמך על סעיף חוק המצוי בדבר חקיקה ראשית, ועל פסיקה ענפה של בתי המשפט לאורך השנים", כאשר מטרתה הינה הגנה על האינטרסים של נושי החייב ושל החייב עצמו. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי משדבר מתן צו הכינוס עודכן בתיק ההוצאה לפועל ביום מתן הצו וראש ההוצאה לפועל הורה על עיכוב ההליכים בתיק ההוצאה לפועל בגינו, חזקה על המבקש כי ידע על מתן הצו עוד בטרם פרסומו. משכך, המשיך הוא וקבע, ספק אם מתקיים נימוק כלשהו להארכת מועד להגשת תביעתו של המבקש. כן, קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המנהל המיוחד לפיה כאשר מדובר בבנק, קמה חזקה "מוגברת" בנוגע לאפשרויות הפיקוח, הבקרה והידיעה של הבנק הנושה בנוגע להליכי הכינוס . משכך, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

נימוקי הבקשה

3.

בפתח בקשתו טוען המבקש כי נוכח העובדה שהערעור לבית המשפט המחוזי הוגש בגין החלטתו של המנהל המיוחד, אשר אינו מהווה ערכאה שיפוטית, הרי שלמעשה הערעור לבית משפט זה הינו ערעור ראשון על החלטת ערכאה שיפוטית, היא בית המשפט המחוזי, ומשכך, עומדת למבקש זכות ערעור ואין הוא נדרש כלל לקבל רשות לערער. לחלופין, טוען המבקש כי גם אם לא עומדת לו זכות ערעור, הרי שלאור העובדה כי מתעוררות במקרה דנן שאלות עקרוניות כלליות בהן קיימת מחלוקת פוסקים בבית המשפט המחוזי, יש להעניק לו רשות ערעור בכדי שבית משפט זה יאמר את דברו בשאלות אלה.

4.

לגופו של עניין, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא העניק משקל מכריע לכך שאיחור המבקש בהגשת תביעת החוב הינו זניח, קל וחומר ביחס להיקפו "האסטרונומי" של הסכום הנתבע על ידו, ומנגד העניק משקל לעובדה הבלתי רלבנטית כי הודעה על מתן הצו נרשמה בתיק ההוצאה לפועל. לטענתו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מביא לתוצאה אבסורדית לפיה מופטר המשיב 3 מחובותיו העצומים ללא הצדק, אגב פגיעה בזכות הקניין של המבקש, וזאת כאשר האיחור בהגשת התביעה לא גרם לנזק או פגיעה בהסתמכותו של מאן דהו.

5.

עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שביכר מבחנים טכניים דווקניים על פני שיקולי צדק ומניעת עוול ובכך שהטיל על המבקש, בהיותו בנק, חובות מוגברים בכל הקשור לעמידה במועדים להגשת תביעת חוב, גישה המנוגדת לעקרון היסוד של שוויון בפני החוק.

6.

המבקש מוסיף וטוען כי היה על בית המשפט המחוזי להעניק משקל לעובדה כי המנהל המיוחד נגוע באינטרס ברור לדחות את הבקשה להארכת מועד מטעם המבקש על מנת שכל כספי הכינוס ייזקפו לטובת אחד מן הנושים הנוספים של המשיב 3, נושה המיוצג על ידי המנהל המיוחד עצמו. לטענתו, טענה זו, כמו גם הטענות האחרות שפורטו לעיל, עולות כדי "טעמים מיוחדים" המצדיקים היענות לבקשתו להארכת מועד.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, סבורני כי דינה להידחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבים.

8.

ראשית, איני מוצא ממש בטענתו של המבקש לפיה ערעורו על החלטת בית המשפט המחוזי הינו ערעור בזכות ולא ברשות. אכן, החלטה של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת הנאמן בפשיטת רגל אשר מכריעה בתביעת החוב לגופה ניתנת לערעור בזכות לבית המשפט העליון [ראו למשל: ע"א 8993/04 פלונית נ' פלוני

(לא פורסם, 20.9.07)]. אולם, אין זו המקרה בענייננו. בית משפט זה קבע לאחרונה כי החלטה של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת נאמן בפשיטת רגל בבקשה להארכת מועד

להגשת תביעת חוב , בדומה לסיטואציה במקרה דנן, מהווה "החלטה אחרת" וכי מכך נגזר שדרך התקיפה של החלטה כאמור הינה הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה [ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק)

(לא פורסם, 13.7.08), פסקה 16] . אומנם, בית המשפט המחוזי הכתיר את החלטתו בכותרת "פסק דין", אולם כבר נקבע פעמים רבות כי הגדרתה של החלטה כפסק דין או כ"החלטה אחרת" מושפעת ממהות ההחלטה ומתוכנה ולא מן הכותרת שניתנה לה [ראו: ע"א 897/79 בנק לאומי בע"מ נ' רם עבודות עפר בע"מ , פ"ד לה(1) 352, 356 (1980); ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ , פ"ד נד(2) 145, 153-155 (2000)]. מן האמור לעיל עולה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי הינה "החלטה אחרת" במהותה ולצורך הכרעה בשאלת זכותו של המבקש לערער עליה בפני בית משפט זה אין נפקא מינה מה היא כותרתה.

9.

יתר טענותיו של המבקש מופנות, בעיקרן, כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא התקיימו במקרה דנן טעמים מיוחדים שיצדיקו את הארכת המועד להגשת תביעת חוב מטעם המבקש. מבלי להביע עמדה בדבר מידת הנוקשות בה על בית המשפט לנהוג ביחס לנושים אשר איחרו את מועד הגשת תביעת החוב במסגרתו של סעיף 71 לפקודה, כמו גם בדבר עוצמתם של "הטעמים המיוחדים" עליהם נדרש הנושה להצביע על מנת לזכות בהארכת מועד להגשת תביעתו, אני סבור כי גם לפי גישה המקלה עם נושים בעניינים אלה דין בקשתו של המבקש להארכת מועד להידחות. אומנם, החוב הנטען ,

אשר לשם גבייתו הוגשה תביעת המבקש, הינו גבוה והמבקש איחר בהגשת תביעתו ביומיים בלבד, אולם נסיבות אלה, בעומדן לבדן, אינן מצדיקות מתן ארכה למבקש כאשר קיימות במקרה דנן נסיבות כבדות משקל המטות את הכף לחובתו של המבקש. כאמור לעיל, מתן צו הכינוס עודכן בתיק ההוצאה לפועל שאותו פתח המבקש כנגד המשיב 3 כבר ביום מתן הצו וראש ההוצאה לפועל אף הורה על עיכוב ההליכים בתיק ההוצאה לפועל בגינו. בנסיבות אלה גם אני סבור כי חזקה על המבקש כי ידע על מתן הצו עוד בטרם פרסומו. השלכותיו של עדכון תיק ההוצאה לפועל כאמור מקבלות משנה תוקף "כאשר הגוף לו מיוחסת חזקת הידיעה הוא גוף גדול, חזק ומאורגן המשתמש בעורכי-דין", בדומה למבקש במקרה שלפניי [רע"א 6609/97 בנק הפועלים בע"מ

נ' כונס הנכסים הרשמי

(לא פורסם, 8.1.98), פסקה 5]. יתר על כן, דווקא בשל גובהו של סכום החוב אשר נתבע על ידי המבקש, מצופה ממנו כי יעמוד על המשמר וידקדק במועדים הקבועים בדין להגשת התביעה, שהרי מצויים בידיו הכלים המשפטיים והלוגיסטיים הדרושים לכך. איני סבור כי ההקפדה עם המבקש במקרה זה מנוגדת לעיקרון השוויון בפני החוק, כפי שהוא מבקש לטעון, הואיל והקפדה זו אינה מתיחסת לבנקים בלבד כי אם גם לגופים גדולים ומאורגנים אחרים והיא אף מוצדקת כשלעצמה הן משיקולי יעילות והן משיקולים של צדק חלוקתי.

10.

באשר לטענתו של המבקש בדבר ניגוד האינטרסים בו מצוי, לכאורה, המנהל המיוחד; מן הראוי לציין כי טענה זו הועלתה גם בפני בית המשפט המחוזי, שם טען המבקש כי "קיים חשש שמא הנחו שיקולים זרים את המשיב מס' 1 [המנהל המיוחד] בעת מתן החלטתו". במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי לבשה טענתו זו של המבקש משנה חומרה כשזה העלה "חשש 'טבעי' (שלא לומר ספציפי ואלמנטרי) כי החלטת המשיב מס' 1 נשוא הערעור קמא נגועה בשיקולים זרים". מן הסתם לא הונחה בפני בית המשפט המחוזי תשתית ראייתית של ממש, באשר לטענה זו, ומשכך אף לא מצא הוא מקום להתייחס לטענה חמורה זו. גם לפניי נטענה טענתו הקשה של המבקש כבדרך אגב ומבלי שהניח תשתית ראייתית מבוססת לבחינתה ומטעם זה לא ראיתי לנכון להתייחס לטענה זו.

נוכח כל האמור לעיל, איני סבור כי המקרה שלפניי מצדיק הענקת רשות ערעור לבית משפט זה. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות.