רע"א 9204/17 גבריאל רז נ. ירון טאייב

1.

בהסכם גירושין בין המבקש 1 לבין גרושתו (להלן: המבקש ו האישה ) , לו ניתן תוקף של פסק דין ביום 24.4.2013, נקבע כי הצדדים יפעלו למכירת בית מגורים בבת חפר שהיה רשום על שם האישה לכל המרבה במחיר (להלן: הנכס ו ההסכם ) , וכי ככל שהנכס לא יימכר בתוך 6 חודשים, רשאי יהיה כל צד לעתור לבית המשפט לענייני משפחה למינוי כונס נכסים לצורך מכירת הנכס, והצדדים יפעלו בהתאם להוראותיו של בית המשפט בנוגע לחלוקת התמורה. עוד הוסכם, כי החל מיום חתימת ההסכם יהיה המבקש מנוע מלהיכנס אל הנכס ללא אישור מטעם האישה. בשלב מאוחר יותר, מונתה כונסת נכסים לצורך מכירת הנכס והאישה פינתה אותו בחודש דצמבר 2015. בינואר 2016 אושר הסכם מכר בין כונסת הנכסים לבין המשיבים לבקשה זו, בתמורה לסך של 2.25 מיליון ש"ח ובחודש יולי אותה שנה קיבלו המשיבים את החזקה בנכס ותיאמו את שיפוצו עם קבלן. ימים ספורים לאחר מכן, הקבלן שהגיע לנכס מטעמם ניסה להיכנס אל הנכס, וגילה כי המבקש, אמו ובנו (המבקשת 2 והמבקש 5; להלן ביחד: המבקשים ) פלשו אליו ומסרבים לפנותו.

2.

ראשיתו של ההליך שלפניי בתובענה בדרך של המרצת פתיחה שהגישו המשיבים, שבה ביקשו להצהיר כי למבקשים אין זכויות בנכס וליתן צו לסילוק ידם של המבקשים ממנו. ביום 28.5.2017 הורה בית משפט השלום בכפר סבא (כב' סגנית הנשיאה ר' קרלינסקי ) על מתן פסק דין בהעדר הגנה נגד המבקשים (פרט למבקש 5), בהעדר התייצבות, וביום 4.6.2017 קיבל את התובענה נגד המבקש 5 וקבע כי זה האחרון לא הציג ראיה לזכויותיו הנטענות בנכס; כי הרושם שנוצר מהתנהלותו הוא של "נסיון לכפות על התובעים הכרח לסגת ממכר שבצעו כדין במסגרת לשכת ההוצאה לפועל"; וכי זכויות המשיבים בנכס לא נסתרו. נוכח דברים אלה התקבלה התובענה גם נגד המבקש 5 והוא חויב לפנות את הנכס בתוך 30 ימים. בהמשך לפסק הדין בעניין יתר המבקשים, ביום 26.6.2017 ניתנה פסיקתא המורה על פינוים עד ליום 5.7.2017. בקשת המבקשים לביטול פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות, נדחתה ביום 7.7.2017.

3.

בחודש אוגוסט 2017 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום מיום 28.5.2017, ובקשה לעיכוב ביצוע צו הפינוי מהנכס. ייאמר כבר עתה, כי ביום 28.8.2017 קבע בית המשפט כי על המבקשים להפקיד עירבון להבטחת הוצאות המשיבים בסך 20,000 ש"ח עד ליום 10.9.2017. ביום 20.8.2017 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ע' כהן ) את הבקשה לעיכוב ביצוע מטעם המבקשים, בקבעו כי מההליכים השונים שהתנהלו עד היום בנדון דידן עולה כי המשיבים רכשו לכאורה זכויות בנכס והמבקשים פלשו אליו לאחר שהמשיבים קיבלו את החזקה בו. נקבע כי זכותו של המבקש בנכס מתמצה לתמורה ממכירתו ואין מדובר בזכות קניינית, וכי המבקשים האחרים לא הצביעו על זכות קניינית בנכס. על רקע דברים אלה ובשים לב לכך שמדובר בבית שאליו פלשו המבקשים, דחה בית המשפט את הבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי. ביום 3.9.2017 נעתר בית המשפט לבקשה לעיון חוזר בהחלטתו זו, בין היתר בשים לב לכך שדיון בערעור שהגישו המבקשים נקבע ליום 27.9.2017, והורה כי הליכי הפינוי יעוכבו אם יפקידו המבקשים בקופת בית המשפט סכום של 10,000 ש"ח עד ליום 10.9.2017. עוד נקבע כי אם יידחה הדיון בערעור, יהיה מקום לבחון מחדש את ההחלטה בעניין עיכוב הליכי הפינוי (להלן: ההחלטה מיום 3.9.2017 ) . בהמשך, נוכח בקשת המבקשים לפטור או הפחתה של סכום העירבון (להלן: הבקשה להפחתת העירבון ) , נדחה הדיון בערעור. בהחלטה מיום 16.10.2017 נדחתה הבקשה להפחתת העירבון. לעניין זה נקבע כי המבקשים לא הוכיחו שמצבם כלכלי מצדיק היעתרות לבקשה, וכי סיכויי ערעורם אינם גבוהים. על רקע האמור הורה בית המשפט כי המבקשים יפקידו את העירבון עד ליום 23.10.2017 שאם לא כן יירשם הערעור לדחייה.

4.

המבקשים לא הפקידו את העירבון במועד האמור, וזה לא הופקד גם לאחר שניתנה לשם כך ארכה קצרה נוספת. נוכח דברים אלה, ביום 30.10.2017 מחק בית המשפט (כב' השופט מ' תמיר ) את הערעור. ביום 9.11.2017 הגישו המבקשים בקשה לעיון חוזר בפסק דין זה, ובהחלטה מיום 13.11.2017 קבע בית המשפט מועדים להגשת תגובה ותשובה לה. בצד הבקשה לעיון חוזר, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב הליך הפינוי מהנכס. ביום 14.11.2017 דחה בית המשפט (כב' השופט א' ש' שילה ) את הבקשה האמורה וקבע כי המבקשים לא הפקידו את העירבון הנדרש לעיכוב הביצוע המבוקש חרף ארכות שניתנו להם ולכן לא נמצאה עוד עילה לעכב את הליכי הפינוי. למחרת, הגישו המבקשים בקשה נוספת שהוכתרה "בקשה דחופה לפריסת תשלום ערובה לעיכוב ביצוע" ובהחלטה מאותו יום הפנה בית המשפט את המבקשים להחלטתו מיום 14.11.2017. ביום 19.11.2017 הגישו המבקשים הודעה, בה ציינו כי הם יכולים להפקיד סכום של 10,000 ש"ח בקופת בית המשפט לצורך עיכוב ההליכים שהתבקש על ידם. בהחלטה מאותו יום דחה בית המשפט את הבקשה האמורה.

5.

להחלטה אחרונה זו מכוונת הבקשה שלפניי, שבצדה הוגשה בקשה דחופה לסעד זמני שימנע פינוים של המבקשים שהתחיל בבוקר יום 26.11.2017, הוא מועד הגשת ההליך הנוכחי. בבקשה לסעד זמני נטען, בין היתר, כי המבקשת 2 היא ניצולת שואה, במצב סיעודי וכי אין מקום להורות על פינוי המבקשים, המתגוררים בנכס. בבקשת הרשות לערער טוענים המבקשים, בעיקרם של דברים, כי לא היה מקום לדחות את בקשתם לעיכוב הליכי הפינוי בשים לב להודעה כי הם יכולים להפקיד את הסכום שנקבע בהחלטה מיום 3.9.2017; וכי ההחלטה למחוק את ערעורם בשל אי הפקדת עירבון שגויה אף היא, שכן אין להם יכולת לעמוד בתשלום זה. עוד נטען כי בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין עיכוב ההליכים אין התייחסות לכך שהמבקשים הגישו בקשה לעיון חוזר בהחלטה למחוק את הערעור בשל כך שלא הופקד עירבון.

6.

כמה שעות לאחר הגשת הבקשה שלפניי הגישו המשיבים "הודעה דחופה ובקשה למתן זכות תגובה טרם החלטה" (להלן: ההודעה ) ובה טענו כי הפינוי הנוכחי הוא הפינוי השלישי המתבצע נגד המבקשים, שפלשו לנכס שמכירתו אושרה בינואר 2016. לדבריהם, ההליך דנא הוא חלק מעשרות הליכים משפטיים שננקטו בעניין זה, שבהם טענות המבקשים נדחו. לגופם של דברים צוין כי למבקשים אין (ולא היו) זכויות קניין בנכס; כי המשיבים העבירו את מלוא את התמורה שהוסכמה עבור הנכס; וכי נוכח התנהלות המבקשים – נגרמים להם נזקים כספיים משמעותיים, ובהם: שכירות בית חלופי, הוצאות הפינויים והוצאות משפט. לטענת המשיבים, המבקש 1 נמצא בהליכי פשיטת רגל ויתר המבקשים חדלי פירעון, ואין לתת יד לניסיונותיהם, פעם אחר פעם, למנוע את הפינוי תוך העמדת בית המשפט בסד זמנים בלתי אפשרי ומבלי שיש ממש בטענותיהם לגוף הדברים.

בהחלטות מיום 26.11.2017 קבעתי, בין היתר נוכח עיתוי הגשת הבקשה וההיסטוריה של ההליכים כפי שפורטה בהודעה, כי לא יינתן צו ארעי במעמד צד אחד למניעת פינוי המבקשים מהנכס. בצד האמור, נעתרתי לבקשת המשיבים למתן זכות תשובה לבקשת הרשות לערער טרם החלטה בהליך זה.

7.

בתשובתם חזרו המשיבים על טענותיהם בהודעה וציינו כי למבקשים ניתנו הזדמנויות רבות להפקיד את העירבון שנקבע בערעורם וכי התנהלותם נועדה לאפשר להם דין לעצמם ולהמשיך לעשות שימוש בנכס לא להם, מבלי לשלם תמורה בעד שימוש זה. עוד נטען כי בקשת הרשות לערער הפכה תיאורטית, משהליכי הפינוי בוצעו. לעניין אחרון זה צירפו המשיבים דוח ביצוע מטעם רשות האכיפה והגבייה מיום 26.11.2017 שלפיו הנכס פונה מכל אדם וחפץ; המיטלטלין נלקחו לאחסנה; והוחלפו שני מנעולים (נספח 19 לתשובה; להלן: דוח הביצוע ). ממילא, גורסים המשיבים, הבקשה דנא אינה מעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית וגם מטעם זה אין להיעתר לה.

8.

דין בקשת הרשות לערער להידחות. בהחלטה מיום 20.8.2017 מצא בית המשפט כי אין מקום להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין שהורה על פינוי המבקשים מהנכס. בהחלטה זו עמד בית המשפט על מכלול הנסיבות הרלוונטיות, לרבות על כך שהמבקשים לא הצביעו על זכות קניינית בנכס וכי אלה פלשו אליו לאחר שגרושתו של המבקש פינתה אותו לצורך מכירתו, כמפורט מעלה. עוד צוין כי בבקשה דומה לסעד זמני בהליך אחר שנוהל בעניין זה (עמ"ש 37475-07-16) הוחלט לדחות בקשה לסעד זמני שיעכב את הפינוי, בשים לב לנזקים שנגרמים כתוצאה מכך למשיבים. בית המשפט אמנם מצא, לאחר שהוגשה בקשה לעיון מחדש בהחלטה, לעכב את הליכי הפינוי אם יופקד סכום של 10,000 ש"ח על ידי המבקשים עד ליום 10.9.2017 אך גם החלטה זו – התבססה בעיקר על המועד שהיה קבוע לדיון בערעור נכון לאותו שלב (27.9.2017) – שנדחה מאז מחמת אי הפקדת עירבון כנדרש. למעשה, בהחלטה זו צוין במפורש כי אם יידחה הדיון בערעור יהיה מקום לבחון מחדש את ההחלטה בעניין עיכוב הפינוי. המבקשים לא הפקידו את הסכום האמור בהחלטת בית המשפט מיום 3.9.2017 במועד שנקבע בה. בהמשך, הערעור נמחק מכיוון שהמבקשים לא הפקידו עירבון כנדרש (חרף ארכות שניתנו להם לשם כך), ורק כשבועיים לאחר מחיקת הערעור הוגשה הבקשה לעיון חוזר והבקשה לעיכוב הליכי הפינוי. בשים לב להשתלשלות דברים אלה, לכך שמדובר בפולשים לנכס וכן לעיתוי הגשת ההליך הנוכחי – שבוע לאחר ההחלטה נושא הבקשה וביום שבו התחיל הפינוי – איני סבור כי על פי אמות המידה הנוהגות קמה עילה למתן רשות לערער על ההחלטה מיום 19.11.2017 (ויוער כי ההחלטה בבקשה לעיכוב הליכי הפינוי ניתנה למעשה כבר ביום 14.11.2017). נתתי דעתי בדברים אלה למצבה של המבקשת 2, אך בשים לב הן לדוח הביצוע, הן לנסיבות שתוארו בתשובת המשיבים, כמו גם בהחלטות שיפוטיות קודמות בסכסוך דנן, איני סבור כי היה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב פעם נוספת את הליכי הפינוי. למותר לציין כי אין באמור כדי להביע עמדה בדבר טענות המבקשים בבקשה לעיון חוזר בפסק הדין וזו תידון לפי לוחות הזמנים שקבע לכך בית המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית אפוא. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.