רע"א 9212/20בולג נפתלי נ. פולמן אהרון

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ע' אבמן-מולר ) בהפ"ב 52147-08-20 מיום 30.11.2020, במסגרתו נדחתה בקשת המבקש ליתן צו מניעה שיאסור על המשיב לעשות כל דיספוזיציה או להעביר חלק בנכס מקרקעין ברחוב שטראוס 25 בירושלים (להלן: הנכס ) מכוח סעיף 16 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק ).

1.

הצדדים מצויים בסכסוך ארוך שנים בנוגע לנכס, הכולל דירה (להלן: הדירה ) , מרתף וחנות. בתמצית, הנכס רשום על שמו של מר אלון מוסיוף (להלן: מוסיוף ), שהוכרז פושט רגל והליכי פשיטת הרגל בעניינו עודם מתנהלים. על הנכס הייתה רשומה משכנתא לטובת בנק הבינלאומי הראשון לישראל (להלן: הבנק ) ובשלב מסויים רכש המשיב את המשכנתא מהבנק, בהליך שאושר על ידי בית המשפט, תוך התחייבות שלא לפנות את מוסיוף ומשפחתו מהדירה. לאחר עשור נמכרו הזכויות בנכס בהסכמת המשיב לצדדים שלישיים, אשר ביקשו לפנות את מוסיוף מהדירה. בשלב זה המבקש, חתנו של מוסיוף, נכנס לתמונה, ומתוך רצון למנוע את פינויו של מוסיוף ומשפחתו מהדירה, רכש את הזכויות

בנכס והתחייב לשלם למשיב את יתרת התמורה עבורו. בהמשך טען המשיב כי המבקש כלל לא רכש זכויות בנכס.

2.

בשלב מסוים הגיש המבקש תביעה נגד המשיב בבית הדין לממונות שליד הרבנות והמועצה הדתית ירושלים (להלן: בית הדין לממונות ) במסגרתה עתר להצהיר כי הדירה בבעלותו המלאה וכי לא רובצת עליה משכנתא לטובת המשיב. בגדרה של תובענה זו הסמיכו הצדדים את בית הדין לממונות להכריע בחילוקי הדעות ביניהם. בגדר פסק הבוררות שניתן על ידי בית הדין לממונות נקבע, בין היתר, כי המבקש אינו יכול לחייב את המשיב להסיר את המשכנתא הרובצת על הנכס אלא אם יגיעו לכלל הסדר תשלומים, שכן התשלום שהתקבל אצל המשיב מאת הצדדים השלישיים אינו נזקף לטובת המבקש. עוד נקבע כי על המבקש לאפשר את מימוש השעבוד על הנכס ובכלל זה לפנות את הנכס ככל שהדבר יידרש; כי דמי השכירות שנגבו על ידי המבקש בתקופה שהנכס היה בחזקתו משועבדים למשיב ועל המבקש להעבירם אליו; וכי כל סכום שיתקבל יקוזז מחובו של מוסיוף למשיב. ביום 9.3.2016 ניתן פסק בוררות נוסף בו נקבע "כהנחת עבודה ראשונית" כי על המבקש לשלם למשיב סך של 81,000 ש"ח בחודש.

3.

המבקש הגיש בקשה לביטול שני פסקי הבוררות במסגרתה אף תקף את סמכותם של הדיינים בבית הדין לממונות, אשר במהלך הליך הבוררות מונו לכהן כדיינים במערכת בתי הדין הרבניים הממלכתית. הבקשה נדחתה, ובהמשך גם נדחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה (רע"א 7393/16). בפסק הדין מיום 12.2.2017 אמנם ניתנה רשות ערעור בשאלת סמכותם של הבוררים ליתן פסק בוררות לאחר שמונו לדיינים, אך הערעור נדחה לגופו. נקבע כי אף שהבוררים לא היו מוסמכים ליתן פסק בוררות לאחר מינויים כדיינים, אין מקום לבטל את פסקי הבוררות מנימוק זה. יתר הטענות שהעלה המבקש ביחס לפסקי הבוררות נדחו אף הן.

4.

לאחר אישור פסקי הבוררות נקט המשיב הליכי הוצאה לפועל נגד המבקש. המשיב ביקש להגדיל את קרן החוב בתיק ההוצאה לפועל בהתאם לקביעות בפסקי הבוררות, אך רשם ההוצאה לפועל קבע כי עליו לקבל פסק בוררות משלים בו ייקצב החיוב החודשי. בעקבות כך פנה המשיב לבית הדין לממונות והצדדים חתמו על שטר בוררות חדש במסגרתו הסמיכו את בית הדין להכריע "בדבר כל חילוקי הדעות והתביעות ההדדיות שיש בינינו בענין הנכס ברח' שטראוס 25 י-ם, בכל מה שאפשר לדון בזה על פי ההלכה, ואף במה שלא תפס שטר בוררות הקודם, ובכל דבר הקשור והמסתעף ממנו".

במסגרת הליכי הבוררות הגיש המבקש בקשה למתן צו מניעה זמני שימנע מהמשיב לבצע כל דיספוזיציה בנכס. ביום 27.7.2020 ביקשו הבוררים לקבל את תגובתו של המשיב לבקשה וניתנה החלטה זמנית הקובעת כי "אין לעשות כל פעולה הנוגעת לבעלות המבנה ו/או חתימת הסכם שהוא חלק מהדיון שבין הצדדים". במקביל, בהליך פשיטת הרגל של מוסיוף הוסכם בין הנאמן שמונה מטעם בית המשפט, כונס הנכסים שמונה על מנת לממש את זכויות מוסיוף בנכס, עו"ד יוסף שפיצר, והמשיב כי מימוש הנכס ייעשה בדרך של העברת הזכויות למשיב ופשרה זו אושרה על ידי בית משפט של פשיטת רגל ביום 18.11.2020 (להלן: הסכם הפשרה ).

5.

בין לבין ביום 25.8.2020 הגיש המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי למתן צו מניעה זמני מכוח סעיף 16 לחוק שיאסור על המשיב לעשות כל דיספוזיציה בנכס. בבקשתו טען המבקש כי אישור הסכם הפשרה יאפשר למשיב למכור את הנכס לצדדים שלישיים. ביום 30.11.2020 דחה בית המשפט את הבקשה, כאמור. בית המשפט קבע כי המבקש לא הוכיח מהן זכויותיו בנכס ולא הציג את הסכם המכר הנטען בינו לבין מוסיוף. מכל מקום, הואיל ואין מחלוקת כי זכויותיו הנטענות של המבקש כפופות למשכנתא הרשומה על שם המשיב והנכס לא הוחרג מהמשכנתא, סיכויי ההליך אינם נוטים לטובת המבקש. גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו, שכן הנכס אינו מאוכלס על ידי מי מהצדדים (וזאת למרות שהדירה מאוכלסת על ידי מוסיוף) ונזק כתוצאה ממכירתו, ככל שייגרם, הוא נזק כספי בעיקרו וככזה הוא בר-פיצוי.

6.

מכאן הבקשה שלפנַי במסגרתה טוען המבקש כי נפלו שגיאות רבות בהחלטת בית המשפט המחוזי. לשיטתו, בית המשפט התעלם מהחלטת הבוררים מיום 27.7.2020 שאסרה על ביצוע פעולות בנכס. כמו כן, שגה בית המשפט כאשר דרש מהמבקש להציג את הסכם המכר עם מוסיוף, ממנו רכש את הנכס לטענתו, שעה שכלל אין מחלוקת בסוגיה. המבקש גם מצביע על טעויות עובדתיות נוספות שנפלו לטענתו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

7.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיב. הלכה מושרשת היא כי רשות ערעור בענייני בוררות לא תינתן כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או במקרים שבהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין (ראו לאחרונה: רע"א 8397/20 אנקונינה נ' נוריאלי , פסקה 8 (3.1.2021); רע"א 8228/20 קוזניאץ נ' דוידאן , פסקה 6 (31.12.2020)). יתרה מכך, נקודת המוצא היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית בכל הנוגע לסעדים זמניים, אלא במקרים חריגים בלבד (ראו: רע"א 6178/20

אהרן נ' קלוטילד , פסקה 6 (7.9.2020); רע"א 1760/15

הנדלניסט ייעוץ ושיווק נדל"ן בע"מ נ' פרש קישטן (2012) בע"מ , פסקה 9 (2.4.2015)). בענייננו, טענותיו של המבקש מתמצות בתקיפת קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. אולם טענות מסוג זה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. מעבר לכך, לגופם של דברים, טענתו היחידה של המבקש ביחס לקביעתו של בית המשפט כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו היא כי חותנו מתגורר בנכס. אולם לא ברור כלל כיצד עובדה זו משנה את מאזן הנוחות מבחינת המבקש בכל הנוגע להליך הבוררות שהוא מנהל מול המשיב. די בכך לגזור את הבקשה למתן צו מניעה זמני לשבט.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.