רע"א 9236/02 ליאור שרף שיווק והפצה בע"מ נ. אורעם מוציאים לאור 1993 בע"מ

1.המבקשת היא חברה העוסקת בהפצת ספרים. היא התקשרה עם המשיבה – חברת הוצאה לאור של ספרים – בחוזה, בחודש אפריל 1999. החוזה מקנה לה, ככלל, את הזכות הבלעדית להפיץ את כל מוצרי המשיבה בארץ. המבקשת העבירה למשיבה שישה שיקים, אך אלו לא כובדו על-ידה. המשיבה הגישה לגביה בהוצאה לפועל שניים מתוך השיקים כבר ביום 30.5.2000, ואת השאר - ביום 24.8.2000. המבקשת, בשתי התנגדויות שונות, התנגדה לביצוע השיקים. עניינם של שני השיקים הראשנים נדונו בבש"א (שלום ת"א) 122305/00 בפני השופט מ' לנדמן. בית המשפט דחה את התנגדותה של המבקשת, "לבד מחלקה העוסק בקיזוז נזקים בשל אי-אספקת הזמנה מחודש אפריל וחוסר האפשרות להשיב ספרים בחודש אפריל ובחודש מאי". המבקשת הגישה ערעור על החלטה זו, אך לא ביקשה לעכב את ביצוע פסק-דינו של בית משפט השלום.

לגבי יתר השיקים, הגישה המשיבה בקשה לדחיית התנגדותה של המבקשת, מחמת מעשה בית-דין, בהסתמך על פסק-דינו של השופט מ' לנדמן. בקשה זו התקבלה. המשיבה הגישה בקשה לעיכוב ביצוע החלטה זו, אולם בית המשפט החליט שלא לעכב את פסק-הדין. גם בקשה לבית המשפט המחוזי לעיכוב ביצוע פסק-הדין, במסגרת ערעור שהוגש, נדחה, אך בית המשפט אפשר לה לפרוע את חובה בתשלומים חודשיים של 100,000 ש"ח. כנגד ההחלטה שלא לעכב את ביצוע פסק הדין מלינה המבקשת. המבקשת מעלה טענות רבות ושונות, אלא שהן אינן נוגעות להליך שבפנינו, אלא לערעור, ולפיכך לא ראיתי מקום להתייחס אליהן. מבין הטענות השונות שהעלתה המבקשת ראויה לבחינה רק אחת: המבקשת טוענת כי אין ביכולתה לעמוד בביצוע הדרגתי של פסק-דינו של בית משפט השלום.

2.דין הבקשה להידחות. תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי, "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". נקודת המוצא, אם כן, היא שלא יעוכב ביצועו של פסק-דין. החריג הוא כי יעוכב ביצוע פסק-דין בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: הראשון, שהמערער יראה שסיכויי הערעור טובים; השני – כי ישכנע את בית המשפט כי אם לא יעוכב ביצוע פסק-הדין והערעור יתקבל, יהיה זה מן הנמנע, או לכל הפחות, קשה עד מאוד, להשיב את המצב לקדמותו, או כי ביצועו המיידי של פסק-הדין יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון (ע"א 3777/00 קדמת עדן בע"מ נ' פנינה אוחנה ( לא פורסם)). די בכך שלא מתקיים אחד מן התנאים האמורים, בכדי לדחות את בקשתו. במקרה דנן, מדובר בפסק-דין המטיל על המבקשת חיוב כספי גרידא, ואין ראיה כי אם תזכה בערעור לא תוכל המשיבה להשיב לה את כספיה, וכי יגרם למבקשת נזק בלתי הפיך, אם תידרש לעמוד בביצוע הדרגתי של פסק-הדין. אשר לחוות דעתו הקצרה של רואה-החשבון מטעם המבקשת, גם בו אין כדי להועיל לה. מחוות הדעת לא עולה, כי אין בידי המבקשת לעמוד בתשלומים עיתיים של חובה. מכל מקום, בית המשפט המחוזי התחשב בדבריו של מר ליאור שרף, שהוא מנהל ובעל שליטה במבקשת, לגבי מצב הנזילות שלה, ולאור זאת קבע כי החוב ישולם בשיעורים. בית המשפט איזן כראוי בין השיקולים המנוגדים, ולפיכך לא ראיתי סיבה, בשלב זה, להיעתר לבקשת המבקשת. ברי, כי אם ישתנו הנסיבות תוכל המבקשת לשוב ולפנות לערכאה המתאימה.

אשר על כן – הבקשה נדחית. המבקשת תשא בשכר טרחת עורך-דין המשיבה בסכום של 7,500 ש"ח.