רע"א 9240/17 לביא חברה להנדסה (ב.י.) בע"מ נ. נציגות בית הדירות

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 62584-01-15, שניתנה ביום 31.10.2017 על-ידי השופטת א' לושי-עבודי .

בין הצדדים נתגלע סכסוך בעניין ביצוע עבודות בנייה. במסגרת ההליך שמתקיים בנדון לפני בית המשפט המחוזי, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שלפיה, בין היתר, הנתבעים יוכלו לתקן את כתב הגנתם; ובמסגרת כתב ההגנה המתוקן שיגישו לא תועלנה מצדם טענות "בנוגע לטיב העבודה בשונה מטענות לעניין היקף ביצוע העבודה ואחריות בדק". הסכמה זו אושררה וקיבלה תוקף של החלטה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 14.3.2017.

בהמשך לאמור, הגישו הנתבעים כתב הגנה מתוקן, ובנוסף לו כתב תביעה שכנגד.

התובעת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה למחיקת כתב ההגנה המתוקן וכתב התביעה שכנגד. לטענתה, כתב ההגנה המתוקן כולל טענות חדשות – בכללן טענות בדבר קיזוז, טיב העבודות ועוד – באופן שחורג מההסכמה הדיונית ואף מהווה "הרחבת חזית". עוד טענה התובעת כי לא הייתה נתונה לנתבעים זכות להגיש כתב תביעה שכנגד, ובפרט לכלול בה בעלי דין נוספים שאינם תובעים בתביעה המקורית.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למחיקת כתב ההגנה המתוקן וכתב התביעה שכנגד. בית המשפט קיבל את הטענה שלפיה, ככל הנראה, קיימות בכתב ההגנה המתוקן טענות החורגות מההסכמה הדיונית ומכתב ההגנה המקורי. יחד עם זאת, נקבע כי הדבר טעון בחינה מפורטת יותר, ולפיכך הנתבעים יגישו טבלה מסודרת שמתייחסת לכל אחת-ואחת מטענות התובעת, ולצדה יבהירו האם היא עומדת בהסכמה הדיונית. אשר לטענות התובעת בעניין התביעה שכנגד, קבע בית המשפט המחוזי כי ההסכמה הדיונית לא כללה איסור על הנתבעים להגיש תביעה שכנגד, ולכן אין מניעה שיפעלו כך, ככל שתוכן התביעה שכנגד לא יחרוג מההסכמה הדיונית. עוד נקבע, כי אין מניעה לכלול בתביעה שכנגד נתבעים שאינם תובעים בתביעה הראשית, בשים לב לכך שקיימות בנדון טענות ושאלות משותפות.

על רקע זה הגישה התובעת את בקשת רשות הערעור דנא. התובעת שבה על טענותיה לפיהן כתב ההגנה המתוקן כולל טענות רבות שחורגות מההסכמה הדיונית ואשר מהוות "הרחבת חזית" אסורה. בפרט, התובעת מקדישה טענות רבות בנוגע לטענת קיזוז שלטענתה הופיעה לראשונה בכתב ההגנה המתוקן. נטען כי טענה זו מהווה הרחבת חזית, מה גם שבית המשפט המחוזי לא בחן אותה כנדרש לשם אישור האפשרות להעלות טענת קיזוז. לבסוף שבה התובעת על טענתה לעניין כך שהנתבעים לא היו רשאים להגיש נגדה תביעה שכנגד, ובפרט לכלול בה נתבעים נוספים.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בקבלת תשובה.

החלטת בית המשפט המחוזי עוסקת במובהק באופן ניהול ההליך. כידוע, התערבות ערעורית בהקשר זה שמורה למצבים חריגים בלבד. בשים לב לכך שהחלק המרכזי בהחלטה עוסק בתיקון כתבי טענות, התערבות ערעורית שמורה אפוא למקרים נדירים בהם "נמצאה חריגה קיצונית מתחום שיקול הדעת הסביר" (חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 204 (מהדורה שלישית, 2012) והאסמכתאות שם)). אין זהו המקרה שלפנַי.

אשר לטענות התובעת ביחס לכתב ההגנה המתוקן; הלכה למעשה, החלטת בית המשפט המחוזי אינה טומנת בחובה קביעות אופרטיביות. ודוק, ביחס לרוב הטענות שהעלו הנתבעים בכתב ההגנה המתוקן, כל שנקבע הוא שהנתבעים יגישו טבלה מסודרת ובה יבהירו את מעמדה של כל טענה-וטענה לאור ההסכמה הדיונית. ממילא מובן כי קביעה זו אינה מהווה עילה להתערבות ערעורית. אשר לטענת "הקיזוז" הספציפית שהעלו הנתבעים – אמנם, בית המשפט קמא הכיר עקרונית בזכותם של הנתבעים לטעון טענה זו בכל הקשור להיקף העבודות, ברם בניגוד לעמדת התובעת, אינני סבור כי קביעה זו משקפת טעות. כפי שפורט בהחלטה, ההסכמה הדיונית – כלשונה – אינה קובעת איסור מפורש להעלות טענת קיזוז, ובנסיבות אלה פרשנותו של בית המשפט המחוזי היא סבירה. זאת, כמובן, בלי לגרוע מהדרישה לבחון את טענות התובעת בעניין הקיזוז לגופן, לרבות התנאים השונים להכרה בטענת קיזוז, כנדרש לפי תקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) (ראו: אורי גורן סוגיות

בסדר

דין

אזרחי 137 (מהדורה שתים עשרה, 2015)).

אשר לטענות התובעת בעניין התביעה שכנגד; בית המשפט קמא קבע כי ההסכמה הדיונית לא כללה איסור מפורש על הנתבעים להגיש תביעה שכנגד, ולכן אין מניעה שיפעלו כך, ככל שתוכן התביעה שכנגד לא יחרוג מההסכמה הדיונית. מדובר בקביעה סבירה, שאינה סותרת את לשון ההסכמה הדיונית, ושאין עילה להתערבות ערעורית בה. באותו האופן, אין עילה להתערב גם בקביעת בית המשפט המחוזי לעניין צירוף נתבעים לתביעה שכנגד, בשים לב לכך שבנסיבות העניין, קביעה זו מתיישבת, על פניה, עם תקנה 54(א) לתקנות סדר הדין האזרחי.

נוכח האמור בקשת רשות הערעור נדחית.

משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.