רע"א 159/18 לביא חברה להנדסה ( ב.י) בע"מ נ. נציגות בית הדירות הרצל רוזנב

1.

בקשת רשות ערעור על 7 החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' לושי-עבודי ) בת"א 62584-01-15 מיום 6.12.2017, בגדרן אושרו סעיפים בכתב ההגנה המתוקן ובכתב התביעה שכנגד שהגישו המשיבים 25-1 – מרבית דיירי המגדל הצפוני במתחם 'סי-אנד-סאן' בתל אביב (להלן: נציגות הדיירים או הנציגות ).

2.

הרקע לבקשה שלפנַי ארוך ומורכב. להלן בתמצית שבתמצית עיקרי העובדות והטענות הצריכות לשם הכרעה. בין נציגות הדיירים לבין המבקשת – חברה קבלנית לביצוע עבודות בנייה (להלן: לביא ) – נחתמו מספר הסכמים לביצוע עבודות שיפוץ ובנייה במתחם המגורים 'סי-אנד-סאן' . בחלוף הזמן נתגלעו מחלוקות בין הצדדים, בעטיין הגישה לביא לבית המשפט המחוזי תובענה כספית נגד נציגות הדיירים. נציגות הדיירים הגישה כתב הגנה, לאחר זמן מה ביקשה לתקנו, אולם בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו. הנציגות הגישה בשנית בקשה לתיקון כתב הגנה, הצדדים באו בדברים ביניהם, ולבסוף הגיעו להסכמה דיונית לפיה ניתנה לנציגות אפשרות לתקן את כתב ההגנה, וזאת בכפוף למספר סייגים. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה ביום 14.3.2017. ביום 19.6.2017 הגישה נציגות הדיירים לבית המשפט המחוזי כתב הגנה מתוקן וכתב תביעה שכנגד. לביא מצדה הגישה בקשה למחקם, מכיוון שלטענתה כתבי הטענות המתוקנים כוללים טענות החורגות מההסכמה הדיונית ומכתב ההגנה המקורי; בכלל זה טענות שעניינן עיכובים בביצוע העבודות, טענות קיזוז, ועוד. אשר לכתב התביעה שכנגד, טענה לביא כי בהתאם להסכמה הדיונית לא היתה לנציגות זכות להגישו, ודאי לא לכלול בו נתבעים שאינם תובעים בתביעה הראשית.

3.

בהחלטה מיום 31.10.2017 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למחיקת כתבי הטענות. יחד עם זאת, הורה בית המשפט המחוזי לנציגות הדיירים להגיש 'טבלה מסודרת', שבה התייחסות לכל אחת ואחת מטענות לביא, והבהרה כיצד כל אחד מן הסעיפים המתוקנים אינו חורג ממסגרת ההסכמה הדיונית. החלטה סופית בנוגע לכל סעיף וסעיף, כך נקבע, תינתן לאחר שתוגש הבהרה כאמור. לצד זאת, קבע בית המשפט המחוזי, כי טענות בנוגע לעיכובים בביצוע העבודות "נטענו במסגרת כתב ההגנה המקורי" , ולפיכך אין מניעה מלהעלותן בכתב ההגנה המתוקן (פסקה 10 להחלטה). אשר לטענות לביא בנוגע לאיסור להעלות טענות קיזוז בכתב ההגנה המתוקן, קבע בית המשפט המחוזי כי איסור זה חל רק ביחס לטענות בדבר 'טיב העבודות', ולא ביחס לטענות בנוגע ל'היקף העבודות'. אשר לכתב התביעה שכנגד, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מניעה מלהגישו, ובלבד שתוכנו לא יחרוג מההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים. כיוצא בזה, אין מניעה מלצרף נתבעים נוספים במסגרת התביעה שכנגד.

4.

על החלטה זו הגישה לביא בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, זו נדחתה בהחלטת השופט י' דנציגר , שבה נקבע בין היתר כדלקמן:

"החלטת בית המשפט המחוזי עוסקת במובהק באופן ניהול ההליך. כידוע, התערבות ערעורית בהקשר זה שמורה למצבים חריגים בלבד. בשים לב לכך שהחלק המרכזי בהחלטה עוסק בתיקון כתבי טענות, התערבות ערעורית שמורה אפוא למקרים נדירים [...]. אין זהו המקרה שלפנַי. [...]

אשר לטענת 'הקיזוז' הספציפית שהעלו הנתבעים [נציגות הדיירים – נ' ס'] – אמנם, בית המשפט קמא הכיר עקרונית בזכותם של הנתבעים לטעון טענה זו בכל הקשור להיקף העבודות, ברם בניגוד לעמדת התובעת, אינני סבור כי קביעה זו משקפת טעות. כפי שפורט בהחלטה, ההסכמה הדיונית – כלשונה – אינה קובעת איסור מפורש להעלות טענת קיזוז, ובנסיבות אלה פרשנותו של בית המשפט המחוזי היא סבירה . זאת, כמובן, בלי לגרוע מהדרישה לבחון את טענות התובעת בעניין הקיזוז לגופן, לרבות התנאים השונים להכרה בטענת קיזוז, כנדרש לפי תקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 " ( רע"א 9240/17 לביא חברה להנדסה (ב.י.) בע"מ נ' נציגות בית הדירות הרצל רוזנבלום 10-8 ת"א ,

עמ' 3 (26.12.2017); ההדגשות הוספו – נ' ס'; להלן: בקשת רשות הערעור הראשונה ).

5.

ביני לביני, הגישה נציגות הדיירים לבית המשפט המחוזי את ההבהרות שנתבקשה, וביום 6.12.2017 התקיים דיון, במסגרתו נדונו סעיפי כתב ההגנה המתוקן, ונבחנה התאמתם להסכמה הדיונית. במהלך אותו דיון נתן בית המשפט המחוזי סדרה של החלטות, כל אחת מן ההחלטות עסקה באישור סעיף אחד או מספר סעיפים בכתבי הטענות המתוקנים. על 7 מבין ההחלטות שניתנו באותה סדרת החלטות – שעניינן עיכובים בביצוע העבודות וטענת קיזוז הנובעת מעיכובים אלו – הוגשה הבקשה דנן (להלן: ההחלטות ). על קצה המזלג יצוין, כי במסגרת ההחלטות קבע בית המשפט המחוזי, כי נציגות הדיירים רשאית להעלות בכתב ההגנה טענות בנוגע לעיכובים בביצוע העבודות, שכן טענות אלו אינן מהוות הרחבת חזית אסורה. לדברי בית המשפט המחוזי, "סעיף 15ג' לכתב ההגנה המקורי ציין כי התובעת הפרה את הוראות ההסכם שבין הצדדים לרבות בכל הנוגע למועדים שבהם התחייבה לעמוד ולסיים את העבודות. אכן טענה זו נטענה ללא פירוט מדויק בנוגע למועדים, ברם אני סבורה כי לא ניתן לחסום את הנתבעים מלטעון טענה זו ולפרט אותה בכתב ההגנה המתוקן והדברים יבחנו בהמשך" (עמוד 33 לפרוטוקול, שורות 17-13). אשר לסעיפים שבהם הועלתה טענת קיזוז הנובעת מהעיכובים בביצוע העבודות: בית המשפט המחוזי אישר סעיפים אלו, תוך שקבע כי אישור זה כפוף להחלטה שתתקבל בבקשת רשות הערעור הראשונה, שהרי זו באותה עת טרם הוכרעה.

6.

מכאן הבקשה דנן, בגדרה טוענת לביא כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי הטענות בדבר עיכובים בביצוע העבודות אינן מהוות 'הרחבת חזית' אסורה, ואינן עומדות בסתירה להסכמה הדיונית שאליה הגיעו הצדדים. לשיטתה, לא ניתן היה להסתמך על האמור בסעיף 15ג' לכתב ההגנה המקורי לצורך הכשרת הסעיפים הרלבנטיים, מפני שסעיף זה נטען 'בעלמא' והטענה בו היא 'סתמית'; אין די בסעיף כדי להכשיר את המבוקש. אשר לטענת הקיזוז, טוענת לביא, כי בבקשת רשות הערעור הראשונה אמנם הכיר בית משפט זה בזכותה של נציגות הדיירים לטעון טענת קיזוז בקשר ל היקף העבודות , ברם, אין בכך כדי ללמד על זכותה של הנציגות לטעון טענת קיזוז בקשר ל עיכובים בביצוע העבודות ; ממילא טענות בקשר לעיכובים סוטות כאמור מהמסגרת הדיונית המוסכמת. עוד טוענת לביא, כי שגה בית המשפט המחוזי כשהכשיר את טענות הקיזוז (כולן) מבלי שנדרש לתנאים השונים להכרה בטענה זו לפי תקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי; זאת, אף בסתירה לקביעת בית משפט זה בבקשת רשות הערעור הראשונה.

7.

נציגות הדיירים בתשובתה סומכת את ידיה על החלטות בית המשפט המחוזי, וטוענת כי דין הבקשה להידחות, הן בשל העובדה שמדובר בהחלטות דיוניות מובהקות שההתערבות בהן מצומצמת; הן בשל העובדה שטענות בדבר עיכובים בביצוע העבודות הועלו בכתב ההגנה המקורי ואינן חורגות מההסכמה הדיונית או מהוות הרחבת חזית; הן בשל העובדה שבית משפט זה כבר הכריע בטענותיה של לביא במסגרת בקשת רשות הערעור הראשונה.

8.

מר אהרון שטן, אחד המשיבים, דייר במגדל הצפוני שמונה מטעם הדיירים לנהל את פרויקט שיפוץ הבניין, הגיש תשובה נפרדת. בתשובתו מביע מר שטן את תמיכתו בבקשת רשות הערעור, וטוען כי כתבי הטענות המתוקנים אכן חורגים מההסכמה הדיונית שנתקבלה.

דיון והכרעה

9.

נפתח במושכלות ראשונים, הלכה היא עמנו כי תיקון כתבי טענות הוא עניין דיוני מובהק הנתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. בתי המשפט נוקטים גישה ליברלית בנוגע לעניין זה, וזאת "מן הטעם כי בדרך כלל התיקון נועד להועיל לבעלי הדין להגיע לגיבוש השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת ביניהם וכך לייעל את ההליך המשפטי" ( אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

321 (מהדורה שתים עשרה, 2015)). כפועל יוצא מכך, ערכאת הערעור נמנעת מלהתערב בהחלטות אלו, זולת במצבים חריגים שבהם ההחלטה שנתקבלה נוגדת את הדין, גורמת עיוות דין למי מן הצדדים, או שיש בה משום חריגה קיצונית ממתחם שיקול הדעת הסביר (רע"א 5522/17 גוטמן נ' גודשלטיין , פסקה 8 (23.10.2017); ראו גם: רע"א 3343/15 מזרחי נ' מי חיים אחזקות בע"מ , פסקה 10 וההפניות המובאות שם (1.6.2015); רע"א 2919/13 בנק דיסקונט לישראל נ' קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים , פסקה 3 (28.5.2013)). לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובות שניתנו לה, על נספחיהן, ונתתי דעתי על נימוקיהן, סבורני כי הנדון דידן אינו בא בגדרם של אותם מצבים חריגים; דינה של הבקשה להידחות. אבאר.

10.

לביא טוענת כי לא היה מקום להתיר לנציגות הדיירים לטעון בכתב ההגנה המתוקן טענות בנוגע לעיכובים בביצוע העבודות. אין בידי לקבל טענה זו; גבי דידי, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי טענות אלו אינן עומדות בסתירה להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, ואינן מהוות הרחבת חזית אסורה; הן בשל העובדה שההסכמה הדיונית אינה כוללת איסור מפורש לטעון טענות אלו, הן בשל העובדה שכתב ההגנה המקורי כלל התייחסות, הגם שאינה מפורטת, לסוגיה זו. לצד זאת, ראוי לזכור ולהזכיר, כי סוגיית העיכובים בביצוע העבודות הוכרעה על-ידי בית המשפט המחוזי עוד בהחלטתו מיום 31.10.2017 (ראו פסקה 3 לעיל). על החלטה זו הגישה לביא את בקשת רשות הערעור הראשונה, במסגרתה העלתה לפני בית משפט זה טענות בנוגע לאותה סוגיה. משנדחתה בקשת הערעור הראשונה, ספק אם היה מקום לשוב ולהעלות טענות אלו בשנית. בין כך ובין אחרת, אין הצדקה לקבל את טענתה של לביא בעניין.

11.

אינני מוצא גם לנכון לקבל את טענותיה של לביא בנוגע לטענות הקיזוז שהעלתה הנציגות בכתבי הטענות המתוקנים. משנקבע בבקשת רשות הערעור הראשונה כי "ההסכמה הדיונית –

כלשונה – אינה קובעת איסור מפורש להעלות טענת קיזוז" , ולאחר שבאתי לכלל מסקנה כי נציגות הדיירים אינה מנועה מלטעון בסוגיית העיכובים בביצוע העבודות, הרי שאין מניעה מלהתיר לנציגות לטעון טענות קיזוז בקשר לעיכובים בביצוע.

12.

אשר לטענת לביא בנוגע לכך שבית המשפט המחוזי לא בחן את התנאים השונים להכרה בטענת הקיזוז לפי תקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי : אמנם כן, תקנה 52 מורה לבית המשפט לבחון מספר תנאים בטרם תתקבל טענת קיזוז. ברם, התקנות, כמותן גם ההלכה הפסוקה, אינן קובעות את המועד שבו יבחן בית המשפט תנאים אלו; בסמכותה של הערכאה הדיונית לקבוע את השלב בהליך שבו יבחנו התנאים השונים, ובלבד שהבחינה תֵעשה בטרם תתקבל טענת הקיזוז על-ידי בית המשפט. משאלו הם פני הדברים, טענתה של לביא אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור כפי שאלו נקבעו בהוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. לא ברור כיצד העובדה שבית המשפט המחוזי לא בחן לעת עתה את התנאים השונים, יש בה כדי ' כדי להשפיע באופן ממשי' על זכויותיה של לביא או לגרום לה 'נזק של ממש'.

13.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.

לביא תשא בהוצאות נציגות הדיירים בסך של 15,000 ₪.