רע"א 3343/15 יעקב מזרחי נ. מי חיים אחזקות בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי (המחלקה הכלכלית) בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' רונן ), בה נדחתה בקשת המבקשים לתקן בשנית את כתב תביעתם.

1.

בין הצדדים, המחזיקים במניותיהן של חברה בשם "שבע לכל בע"מ" (להלן: החברה ) וחברה בשם "שלטי ירושלים בע"מ", קיים מזה מספר שנים סכסוך אשר הוליד שורה של הליכים משפטיים בבית משפט השלום, בית המשפט המחוזי, בית המשפט העליון (החלטתי ברע"א 4596/12 מיום 21.10.2012) ורשות ההוצאה לפועל. איני רואה להידרש לתיאור השתלשלות ההליכים במלואה, ואסתפק בתיאור הרקע הרלוונטי לבקשה דנן.

הסכסוך המדובר פרץ בין הצדדים, בין היתר בעקבות טענת המבקשים (המכנים עצמם "קבוצת מזרחי") כי הזרימו כספים לחברה בשיעור העולה בהרבה על חלקם בחברה, מה שיצר חוסר איזון בהזרמות הכספים בינם לבין המשיבים (המכונים על ידם "קבוצת נקש"). [הערה: מסיבה שאינה ברורה, משמם של המבקשים בבקשה זו נמחק שמו של יצחק מזרחי, ונותרו רק יעקב מזרחי וחברה בשם "ים אופקים", זאת אף שבגוף הבקשה המבקשים מתייחסים ליצחק מזרחי בתור המבקש 1 וכוללים אותו תחת "קבוצת מזרחי"].

2.

לאחר שהוגשו תביעות לבית משפט השלום ולבית המשפט המחוזי, נקשרו הצדדים בחודש ינואר 2010 בהסכם פשרה, בו נקבע מנגנון לאיזון השקעותיהם של בעלי המניות, וכן מנגנון המאפשר דילול אחזקותיו של בעל מניות שיימנע מלהזרים כספים לחברה הנדרשים לפעולתה. עוד הוסכם כי קבוצת נקש ירכשו את חלקה של קבוצת מזרחי בחברת שלטי ירושלים, בין היתר תמורת שורה של המחאות חודשיות עוקבות מאת חברת שלטי ירושלים, להן יערוב המשיב 2 באופן אישי.

לאחר שחלק מן ההמחאות לא נפרעו, הגישו יעקב ויצחק מזרחי תביעות לביצוע להוצאה לפועל. קבוצת נקש הגישה התנגדות, ובהסכמת הצדדים ניתנה רשות להתגונן. התיק נדון בבית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט מ' תמיר ), ובסופו נדחו התביעות לאחר שנקבע שיש לבצע דילול מניות בטרם הגשת השיקים לביצוע (ת"א 55029-11-10 מיום 22.8.2013).

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' גינת ) בחודש נובמבר 2013, בו טענו, בין היתר: כי הפעלת מנגנון הדילול נתונה לשיקול דעתם, בהיותם הנושים; וכי בניגוד לטענת החייבים – הללו לא ביטלו את השיקים בשל חוסר יכולת כלכלית, אלא כי העדיפו לדלל את אחזקותיהם על פני תשלום כסף מזומן.

נוסיף ונציין כי בחודש מאי 2014 הגישו המבקשים בקשה לבית המשפט המחוזי להגשת ראיות נוספות, מהן עולה לדבריהם כי המשיבים פעלו להבריח את הנכסים מחברת "שלטי ירושלים" והקימו תחתיה חברה בשם "שלטי ירושלים השקעות", ולכן המשיבים מעדיפים את מנגנון הדילול, שכן ערך המניות הפך אפסי.

בין הערעור הנ"ל שהוגש לבית המשפט המחוזי, לבין ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי (בפני השופטת רונן) בגדרו ניתנה ההחלטה מושא הבקשה שלפניי, ישנה זיקה, כפי שיפורט להלן.

3.

ביני לביני, בשנת 2012, הגישו המבקשים תביעה שכנגד לבית המשפט המחוזי בתל-אביב הקשורה לסכסוך בין הצדדים, הוא ההליך המתנהל כיום בפני השופטת רונן . נציין כי בחודש ינואר 2014 הגישו המבקשים כתב תביעה-שכנגד מתוקן, בו טענו, בין היתר, כי ככל שקיימת זכות לכפות דילול, המועד לחישוב הוא שנת 2010, וכן כי אין לבצע דילול כל עוד לא הושלם האיזון (ההדגשה בקו במקור – י"ע, סעיף 8.2 לכתב התביעה-שנגד המתוקן).

ביום 2.2.2014 התקיים דיון בפני השופטת רונן , בו טען בא כוח המבקשים כי " המחלוקת העיקרית היא שלמעשה לא ניתן לבצע דילול , שכן הדילול הוא בטוחה שהפעלתה נתונה לשיקול דעת קבוצת מזרחי ולכן אין מקום לבצע את הדילול על סמך דרישות של נקש, מי חיים ושלטי ירושלים,

לכן, גם בפני ביהמ"ש זה אנו אומרים שאין מקום לבצע דילול . בהינתן ויקבע שבניגוד לעמדתנו, אנו טוענים שראשית יש לבצע את האיזונים ורק לאחר מכן לעבור לדילול".

בתום הדיון קבע בית המשפט את התיק לתזכורת לחודש מאי 2014, תוך שהוא קובע כי "במועד זה יודיעו הצדדים לביהמ"ש האם ניתן לקבוע מועדים לסיכומים בשאלה שהוגדרה בהסכמה בישיבה זו, קרי השאלה האם לצורך ביצוע התחשבנות יש צורך לבצע איזון ולאחריו דילול או דילול ולאחריו איזון ".

ביום 29.5.2014 הגישו המבקשים בקשה לבית המשפט המחוזי להורות למשיבים לגלות מסמכים שונים (בקשה 169), שגם אליה נשוב ונתייחס להלן.

4.

ובחזרה לערעור בבית המשפט המחוזי בפני השופט גינת (שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בנוגע לביצוע השטרות): ביום 14.7.2014 התקיים דיון בו עדכנו באי כוח הצדדים את בית המשפט כי קיים הליך המתנהל במקביל בפני השופטת רונן בנושא הדילול. בא כוח המבקשים הבהיר בדיון כי לטענתם יש לבצע איזון לפני דילול, וכי על פי ההסכם שבין הצדדים לא ניתן לבצע דילול.

בתום הדיון הגיעו הצדדים להסכמה דיונית ולפיה יימחק הערעור תוך שמירה על כל זכויות הצדדים וטענותיהם. הוסכם כי שאלת זכותם של המבקשים להמשיך במימוש תיקי ההוצאה לפועל תידון ותוכרע על פי תוצאות פסק דינה של השופטת רונן .

5.

ושוב להליך מושא בקשה זו. ביום 20.7.2014, מספר ימים לאחר ההסדר הדיוני הנ"ל, ובתגובה לבקשה למתן הוראות שהגיש אחד המשיבים בעקבות ההסדר הדיוני, הגישו המבקשים תשובה לבית משפט קמא, בה טענו כי על פי ההסדר הדיוני, הוסכם בין הצדדים כי שאלת עצם הזכות לבצע דילול תוכרע בהליך המתנהל בפני השופטת רונן .

ביום 4.9.2014 נתנה השופטת רונן החלטה, בה נקבע, בין היתר, כי משמעות קביעותיו של בית משפט השלום (השופט תמיר ) וההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים בערעור (בפני השופט גינת) והשלכותיהם על טענות הצדדים, ייבחנו לאחר שיתקיים דיון לגופו של עניין בטענות הצדדים, ובמידת הצורך לאחר שייערכו חקירות.

6.

חלפו מספר חודשים, ובדיון מיום 6.1.2015 שב בא כוח המבקשים והפנה את בית המשפט לבקשתו לגילוי מסמכים (בקשה 169 – אשר באותה העת טרם ניתנה בה החלטה), וכך טען:

"עוד לפני פסה"ד בערעור, בכתב התביעה אנחנו טענו שבוצעה הברחת נכסים ע"י מר נקש, במטרה ליצור כניסה מלאכותית למנגנון הדילול באופן שמונע ביצוע של הדילול. בפני בית המשפט עומדת שאלה מה קודם למה, והאם בכלל יש מקום לבצע דילול. אנו טוענים שאין מקום לביצוע דילול, כי הבריחו נכסים. המסמכים הללו מוכיחים זאת..." (עמ' 78 לפרוטוקול).

בית המשפט נתן החלטתו בו במקום, וקבע כדלקמן:

"יריעת המחלוקת בין הצדדים נקבעת כידוע בהתאם לאמור בכתב התביעה שמגיש התובע. עיון בכתב התביעה שהוגש ע"י קבוצת מזרחי, מעלה כי קבוצת מזרחי לא העלתה במסגרתו טענות להברחת נכסים ע"י מר נקש, שאלה הן הטענות שבגינן מתבקש גילוי המסמכים נושא בקשה 169.

בהתאם לכתב התביעה, המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לשאלה הפרשנית האם במסגרת ההתחשבנות יש להקדים את האיזון לדילול או להיפך ולכן זו השאלה שביחס אליה יתקיים הדיון ויינתן פסה"ד וזאת כל עוד לא תוקן כתב התביעה .

לכן ומאחר והמסמכים המבוקשים אינם רלבנטיים לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת כפי שהיא עולה מכתב התביעה, אינני נעתרת לבקשה לגילוי מסמכים" (שם, עמ' 79).

7.

בעקבות החלטה זו, הגישו המבקשים בקשה לבית משפט קמא לתיקון כתב תביעתם.

בית המשפט פתח החלטתו בכך שהבקשה הוגשה ביום 5.2.2015, בשעה שישיבת הוכחות קבועה ליום 3.5.2015 לאחר שהצדדים כבר הגישו ראיותיהם, כך שהיענות לבקשה פירושה ביטול ישיבת ההוכחות ו"פתיחת ההליך מחדש", באופן שהופך את כל ישיבות קדם המשפט שהתקיימו עד עתה למיותרות. בית המשפט הוסיף כי מציאות זו משליכה על יומן בית המשפט וזכויותיהם של מתדיינים אחרים, ועל כן "יש לשקול את הבקשה הנוכחית בזהירות מרובה".

לגופם של דברים, בית המשפט דחה את הבקשה, בקבעו כי העובדה שכתב התביעה לא כלל את נושא הברחת הנכסים, היתה ידועה למבקשים לפני ההחלטה מיום 6.1.2015; כי טענת המבקשים ולפיה המשיבים הפרו את ההסכמה הדיונית בערעור בפני השופט גינת , אינה מצדיקה את התיקון המבוקש; וכי היה עליהם להעלות טענותיהם במסגרת כתב התביעה המתוקן שהוגש בחודש ינואר 2014.

8.

המבקשים לא הרימו ידיים והגישו לבית משפט קמא בקשה לעיון חוזר, אשר נדחתה גם היא (החלטה מיום 30.4.2015). בית המשפט שב וציין כי הטענה בדבר הברחת נכסים לא נכללה בכתב התביעה מטעם קבוצת מזרחי, והוסיף כדלקמן:

"ככל שהמבקשים סבורים כי בכתב התביעה, כפי שהוגש, קיימת גם טענה לפיה למר נקש אין כלל זכות לדרוש דילול – וכי בהתאם להסכם הפשרה על פי פרשנותו הנכונה, אפשרות הדילול היא בטוחה, שהנושה – קרי קבוצת מזרחי – רשאית לבחור אם להפעילה אם לאו – הם יהיו רשאים להעלות טענה זו, והשאלה האם מדובר בהרחבת חזית אסורה תיבחן במסגרת פסק הדין".

מכאן הבקשה שלפניי.

9.

בתמצית, המבקשים טוענים, בין היתר, כי אילו היתה ניתנת החלטה בבקשה 169 בתוך זמן סביר, ולא בחלוף שבעה חודשים, הם היו עומדים על הצורך לתקן את כתב תביעתם במועד מוקדם יותר; כי ההחלטה בבקשה 169 עומדת בסתירה להחלטה מיום 4.9.2014 ולמצער יצרה אי בהירות בנוגע לצורך לתקן את כתב התביעה; וכי לאור הגישה הליבראלית הנוהגת בנוגע לתיקון כתבי טענות יש להתיר להם לעשות כן.

אציין כי בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגישו המבקשים בקשה למתן סעד זמני המעכב את ההליכים בבית משפט קמא עד להכרעה בבקשת רשות הערעור, בציינם כי לעת הזו קבוע דיון הוכחות ליום 11.6.2015.

10.

דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

הרחבתי לעיל בנוגע להשתלשלות המייגעת של מקצת ההליכים בין הצדדים, הן לשם הבהירות, והן מן הטעם שיש בדברים כדי להאיר את התנהלותם הדיונית של הצדדים ואת החלטתו של בית משפט קמא באור המתאים.

אך תחילה, אקדים ואזכיר מושכלות יסוד. ענייננו בבקשת רשות ערעור, והלכה עמנו כי החלטה בנושא של תיקון כתב תביעה היא מסוג ההחלטות הדיוניות הנתונות במובהק לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, אשר בית משפט זה יימנע מלהתערב בהן, אלא במקרים חריגים בהם ההחלטה שהתקבלה עומדת בניגוד לדין, גורמת לעיוות דין לאחד הצדדים, או שנתגלתה בה חריגה קיצונית ממתחם שיקול הדעת הסביר (ראו, בין היתר: רע"א 6113/13 מירו נ' ועד האגודה השיתופית כפר ביאליק , פסקה 6 (19.12.2013) ; רע"א 7615/13 מובלי עטיה שבתאי בע"מ נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל , פסקה 4 (30.1.2014)). כפי שציין בית משפט קמא, אף השיקול המערכתי-ציבורי הוא שיקול שראוי להביאו בחשבון, ובכללו יש להתחשב באינטרס של מתדיינים אחרים המחכים לשמיעת תיקיהם (רע"א 7192/14 דוד צוקר ובניו חברה לבניין ולהשקעות בע"מ נ' דוד צוקר , פסקה 14

(1.1.2015)).

11.

ניכר מהחלטתו של בית משפט קמא כי הימשכות ההליך עמדה לנגד עיניו שעה שנתן החלטתו. נזכיר כי התביעה הוגשה בשנת 2011 והתביעה שכנגד בשנת 2012, ולעת הזו התקיימו ישיבות רבות אף שטרם החל שלב ההוכחות. לבעל דין אין זכות מוקנית לתקן את כתב תביעתו, ולנוכח ההשתלשלות הדיונית הענפה בנסיבות המקרה הספציפי הזה, לא שוכנעתי כי החלטתו של בית משפט קמא חורגת באופן קיצוני ממתחם שיקול הדעת הסביר, ואף איני סבור כי יש בה כדי לגרום למבקשים עיוות דין.

לגופם של דברים, אוסיף ואעיר כי מכתב התביעה שכנגד עולה כי המבקשים אכן הזכירו, גם אם לא בהרחבה יתרה, את הטענה כי אין לבצע דילול. הדברים אף נאמרו במפורש על ידי בא כוחם בישיבה מיום 2.2.2014 כפי שצוטטו לעיל (ולא נעלם מעיניי האופן בו ניסח בית משפט קמא את הפלוגתא המוסכמת בתום אותה ישיבה). החשוב לענייננו, שבית משפט קמא לא חסם בעד המבקשים להעלות טענות לעניין עצם הזכות לבצע דילול (להבדיל מטענות בעניין הברחת הנכסים), אלא הותיר להם פתח לעשות כן.

בנסיבות אלו, משלא נחסמה דרכם של המשיבים לטעון כאמור, דומה כי ההחלטה שלא להיעתר לבקשתם לתקן את כתב התביעה היא החלטה מאוזנת. מכל מקום, חזקה על בית משפט קמא כי בבואו להכריע אם טענות המבקשים לעניין הדילול הן בבחינת הרחבת חזית, הוא יעמיד לנגד עיניו את התמונה במלואה על מנת להבטיח כי לא ייגרם למאן דהוא עיוות דין.

12.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. הבקשה למתן סעד זמני מתייתרת. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.