רע"א 5391/19 ברק בן שלמה נ. אורן גלעד

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת רחל ערקובי ) בת"א 23684-11-18 מיום 18.7.2019, במסגרתה קיבל בית המשפט את בקשתו של המשיב 1 לתיקון כתב תביעה.

1.

ביום 11.11.2018 הגישה אסתר אליס ז"ל (להלן: "המנוחה" ) תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד ברק בן שלמה, המבקש דכאן, וכנגד עו"ד איתי אטדג'י, המשיב 2 דכאן (להלן: "כתב התביעה המקורי" ). עניינה של התביעה בהסכם מכר דירה שנחתם לכאורה בין המבקש למנוחה. במסגרת כתב התביעה המקורי עתרה המנוחה לביטול הסכם המכר מחמת תרמית והטעיה, להשבת הדירה ולפיצויים בסכום של 200,000 ש"ח. ואולם, מספר ימים לאחר מכן הסתבר כי המנוחה הלכה לעולמה בטרם הגשת התביעה (ביום 10.11.2018 על פי כתב הפטירה). לאור כך, ביום 28.11.2018 הורה בית המשפט (כבוד הנשיא איתן אורנשטיין ) על עיכוב בירור התובענה עד לאחר קבלת צו ירושה או צו קיום צוואה.

2.

ביום 18.2.2019 הודיע בא כוחה של המנוחה כי ניתן צו קיום צוואה, וכי על פי כתב הצוואה הורישה המנוחה את כל רכושה לבנה אורן גלעד, הוא המשיב 1 דכאן. בעקבות זאת, החליט בית המשפט כי התיק ינותב לפני שופט.

3.

מפאת הנסיבות, ביום 18.3.2019 הורה בית המשפט למשיב 1 להגיש כתב תביעה מתוקן ולציין בו את זהות היורשים או מנהל העיזבון. בהתאם, ביום 31.3.2019 הגיש המשיב 1 כתב תביעה מתוקן (להלן: "כתב התביעה המתוקן הראשון" ).

4.

כחודשיים לאחר מכן, ביום 6.5.2019 התקיים דיון במעמד הצדדים, אשר במסגרתו הודיע המשיב 1 לבית המשפט קמא כי הוא שוקל לתקן את כתב תביעתו פעם נוספת, ובפרט את רכיב הפיצוי שדרש בתביעתו.

5.

ואכן, ביום 21.5.2019 הגיש המשיב 1 בקשה לתיקון כתב תביעה, אליה צירף את כתב התביעה המתוקן (להלן: "כתב התביעה המתוקן השני" ). כאן המקום לציין כי השוני היחיד בין כתב התביעה המתוקן הראשון לכתב התביעה המתוקן השני הוא רכיב הפיצוי, אשר הועלה מסכום של 200,000 ש"ח לסכום של 1,000,000 ש"ח. המשיב 1 נימק בקשתו בכך שבחינה מעמיקה יותר של הדברים הובילה אותו למסקנה כי רכיב הפיצוי שביקש בכתב התביעה המתוקן הראשון נמוך ביחס לנזק שנגרם למנוחה. עוד הוסיף המשיב 1 כי בקשתו להגדלת סכום הפיצוי נובעת גם משיקולי אגרה.

6.

לאחר הגשת תשובת המבקש ותגובת המשיב 1 לתשובה, ביום 18.7.2019 נתן בית המשפט קמא החלטה בפתקית המתירה למשיב 1 לתקן את כתב תביעתו. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהיות ומדובר במכר דירה של מי שהלכה לעולמה, מטבע הדברים ליורש (המשיב 1) לא ידועות העובדות במלואן ואך טבעי הוא שתתבררנה לו "קמעה קמעה" . עוד הוסיף בית המשפט קמא כי מאחר שהמבקש טרם הגיש כתב הגנה, קבלת הבקשה לתיקון כתב התביעה לא תפגע בזכויותיו של המבקש, או מי מהנתבעים האחרים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

7.

ביום 13.8.2019 הגיש המבקש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא. במסגרת בקשת רשות הערעור גורס המבקש כי בית המשפט קמא שגה בהחלטתו לאפשר למשיב 1 לתקן את כתב תביעתו. ראשית, טוען המבקש כי בית המשפט קמא נעדר סמכות עניינית לדון בסעד הכספי שנתבקש על ידי המשיב 1, ולכן הוא לא היה רשאי לאשר את תיקון כתב התביעה; שנית, נטען כי בית המשפט קמא לא נתן דעתו לכך שהעובדות המועלות בכתב התביעה המתוקן השני (כמו גם בכתב התביעה המתוקן הראשון) סותרות את התצהיר אשר עשתה המנוחה בטרם הלכה לעולמה, וכן לכך שהמשיב 1 הוסיף בכתב התביעה המתוקן השני (כמו גם בכתב התביעה המתוקן הראשון) נתבעת נוספת שלא נזכרה בכתב התביעה המקורי, מבלי שקיבל רשות לכך; שלישית, נטען כי בית המשפט קמא שגה עת נתן החלטתו בבקשה לתיקון כתב תביעה בפתקית, וכי הדבר הוביל לכך שבית המשפט לא התייחס לטענות שונות שהעלה המבקש; רביעית, טוען המבקש כי "נראה כי כל ההליך של תיקון כתב התביעה, היה בשיטת 'הפינג פונג', דבר שאינו קבוע בתקנות [תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות" )]" (סעיף 13 לבקשת רשות הערעור).

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. מושכלות יסוד הן כי השאלה האם להתיר תיקון כתב טענות אם לאו היא שאלה הנוגעת לסדרי הדין, וככזו מסורה היא לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(2) 206, 212-211 (1990); רע"א 5996/06 טרכטנברג נ' סיל מזון בע"מ , פסקה 5 (10.8.2006)). משכך, בית משפט זה ימנע מלהתערב בהחלטות מסוג זה, אלא במקרים חריגים בהם ההחלטה שהתקבלה מנוגדת לדין, גורמת לעיוות דין לאחד הצדדים, או שנתגלתה בה חריגה קיצונית ממתחם שיקול הדעת הסביר (רע"א 3638/14 מדינת ישראל נ' שלמה , פסקה 2 (11.2.2015); רע"א 3343/15 מזרחי נ' מי חיים אחזקות בע"מ , פסקה 10 וההפניות שם (1.6.2015); רע"א 1808/16 אמסלם נ' אלון , פסקה 13 (28.3.2016)). לאחר בחינת טענות המבקש, לא מצאתי כי ענייננו הוא מסוג המקרים החריגים אשר מצדיקים סטייה מכלל זה.

9.

כידוע, תקנה 92 לתקנות מעניקה שיקול דעת רחב לבית המשפט להפעיל בכל עת את סמכותו לעניין בקשות בעלי הדין לתיקון כתבי טענותיהם, ובלבד שהבקשה מוצדקת על מנת

"להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין" . לאורך השנים נקטו בתי המשפט, ובית משפט זה ביניהם, גישה ליברלית ביותר ביחס לתיקון כתבי טענות, בייחוד במקרים בהם הוגשה הבקשה בשלב מקדמי של ההליך ובטרם החל בירור התובענה לגופה (ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי , פ"ד מו(3) 214, 218 (1992) (להלן: "עניין אגמון" ) ; רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה , פ"ד נב(3) 427, 431 (1998) (להלן:

"עניין דנגור" ); רע"א 7192/14 דוד צוקר ובניו חברה לבניין ולהשקעות בע"מ נ' צוקר , פסקה 13 (1.1.2015)). חריגים לכלל זה הם מקרים בהם נהג המבקש בשיהוי רב או בחוסר תום-לב, או מקרים בהם התיקון ישלול מהצד שכנגד הגנה שהייתה קמה לו אם הייתה מוגשת הבקשה מחדש (עניין אגמון , בעמ' 218; עניין

דנגור , בעמ' 431).

10.

בענייננו, הגיש המשיב 1 את הבקשה לתיקון כתב התביעה בשלב מוקדם בהליך ובטרם הוגש כתב הגנה מטעם המבקש. די בכך על מנת לקבוע כי מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים בהם מוצדק לסטות מהגישה הליברלית הנהוגה ביחס לתיקון כתב טענות. משכך, סבור אני כי החלטת בית המשפט קמא הייתה מאוזנת וסבירה, ומכל מקום אינה מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור בשיקול הדעת שהופעל בערכאה הדיונית.

11.

לפני סיום, ובבחינת למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לחלק מהטענות שמעלה המבקש. בבקשת רשות הערעור מעלה המבקש חזור ושנה טענות שונות הנוגעות לשינויים שנעשו כבר במסגרת כתב התביעה המתוקן הראשון. כזו למשל היא הטענה לפיה המשיב 1 הוסיף לכתב התביעה נתבעת נוספת מבלי שקיבל רשות לכך. ואולם, טענות אלו אינן רלוונטיות להחלטה עליה מלין המבקש, שכן במסגרת החלטה זו אישר בית המשפט קמא למשיב 1 להגיש את כתב התביעה המתוקן השני (אשר אף לשיטת המבקש השוני היחיד בינו לבין כתב התביעה המתוקן הראשון הוא סכום הפיצוי המבוקש). כשלעצמי, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, אני סבור כי אף אם התיקונים בכתב התביעה עליהם מלין המבקש היו נעשים במסגרת כתב התביעה המתוקן השני, לא היה בכך בהכרח כדי להוביל לדחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה. זאת הן לאור הגישה הליברלית בה נוקטים בתי המשפט ביחס לתיקון כתבי טענות, והן לאור הנסיבות בהן התובעת המקורית, קרי המנוחה, הלכה לעולמה, ובנעליה נכנס בעל דין חדש אשר לא מן הנמנע כי יגלה עובדות חדשות שלא היו ידועות לה עת הגשת התביעה. כך או כך, אין בכוחן של טענות אלו להוות הצדקה להתערבות בהחלטה.

גם הטענות שמעלה המבקש ביחס לפגמים לכאורה בהתנהלותו של בית המשפט קמא בעת מתן החלטתו, אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור. ראשית, טענת המבקש, לפיה שגה בית המשפט קמא עת נתן החלטתו בפתקית, נעדרת בסיס – לא כל החלטה היוצאת תחת ידו של בית המשפט חייבת להיות ארוכה ומפורטת. ההחלטה בענייננו אכן נכתבה באופן תמציתי, אך בנסיבות העניין לא מצאתי בכך טעם לפגם (ראו והשוו: רע"א 8249/18 וינשטיין נ' דיין , פסקה 5 (17.12.2018)). שנית, לא ברורה לי טענת המבקש כי בית המשפט קמא סטה מהוראות התקנות ודן בבקשה בשיטת "הפינג פונג" (כפי שמכנה זאת המבקש). כאמור לעיל, המשיב 1 הגיש בקשה לתיקון כתב תביעה. לאחר מכן, הגיש המבקש תשובה לבקשה, במסגרתה טען בן היתר כי הבקשה נעדרת תצהיר. בעקבות כך, הגיש המשיב 1 תצהיר התומך בבקשה. על-מנת שלא יקופחו זכויותיו של המבקש עקב האיחור בהגשת התצהיר, בית המשפט קמא התיר למבקש להגיש תשובה משלימה לעניין התצהיר. לאחר שהוגשה תשובה זו, התיר בית המשפט למשיב 1 להגיש תגובה לתשובת המבקש. התנהלות זו תואמת את תקנה 241 לתקנות. משכך, לא ברי על מה מלין המבקש.

לבסוף, לעניין טענת חוסר הסמכות העניינית. תיקון כתב התביעה המבוקש בשלב זה איננו להוספת סעד כספי, אלא להגדלת סעד כספי שכבר התבקש בכתב התביעה המקורי. לפיכך, לא ראיתי מקום להרחיב בעניין שאלת הסמכות במסגרת הבקשה שלפניי. אציין עם זאת כי גם דעתי אינה נוחה מההלכה עתיקת היומין הידועה כ"כלל פיצול הסעדים", המחייבת לכאורה פיצול הדיון כאשר נתבעים שני סעדים, האחד במקרקעין והשני כספי, כאשר שני הסעדים אינם בסמכותה של אותה ערכאה (ראו יצחק כהן "הלכת פיצול הסעדים בין בתי משפט שונים והלכת העיקר והטפל – בין המצוי על תקלותיו לרצוי על תקוותיו" הפרקליט נ 229 (2008); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 335-332 (2015); ע"א 5639/13 סגל נ' ורמז , פסקה 9 (14.8.2014)). זאת ועוד, כלל פיצול הסעדים אינו חל מקום בו התביעה אינה לקיום חוזה במקרקעין, אלא לביטול חוזה, ולסעדים הנגזרים מהביטול (ראו רע"א 5781/15 אדיר נ' דאבוש (6.12.2015)).

12.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית איפוא. בשים לב לכך שלא הייתה כל

הצדקה להגשת הבקשה, יישא המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 7,000 ש"ח.