פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
רע"א
6581/19
לפני:
כבוד השופט ע' גרוסקופף
המבקשת:
קבוצת שיא ניהול פרויקטים בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. אברהם אלתר קוסטינר
2. יוסף הרשנזון
3. אבי הרשנזון
4. זוהר הרשנזון
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי חיפה מיום 19.8.2019 בת"א 5548-02-16 שניתנה על ידי
כב' השופט סארי ג'יוסי
בשם המבקשת:
עו"ד צחי אלישיב
בשם המשיב 1:
עו"ד מיכאל בצר
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט סארי ג'יוסי ) מיום 19.8.2019 בת"א 5548-02-16, במסגרתה התקבלה בקשת המשיב לתיקון כתב תביעה.
רקע והשתלשלות עניינים
1.
ביום 24.7.2014 חתם המשיב 1 (להלן: "המשיב" ) על הסכם עם המבקשת, חברה העוסקת בתחום הנדל"ן, במסגרתו סיחרה לו אופציה לרכישת חלק מקרקע חקלאית בפרדס חנה-כרכור כנגד תשלום של 385,000 ש"ח (להלן: "המקרקעין" ו -"ההסכם לסיחור האופציה" ,
בהתאמה ). האופציה מומשה על ידי המשיב, ובינו לבין בעלי המקרקעין (המשיבים 4-2. להלן: "בעלי המקרקעין" ) נחתם הסכם למכר המקרקעין (להלן: "הסכם המכר" . להלן יכונו שני ההסכמים יחדיו: "ההסכמים" ). ביום 2.2.2016 הגיש המשיב תביעה לביטול ההסכם לסיחור האופציה, ולהשבת הכספים ששולמו על פיו, לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט יאיר דלוגין . להלן: "התביעה המקורית" ). זאת, מכיוון שלטענתו המבקשת הפרה את ההסכם האמור, תוך שהתנהלה בחוסר תום לב, הטעיה ועושק. התביעה הוגשה נגד המבקשת בלבד, אך משהתחוור לבית המשפט כי האופציה מומשה והסכם המכר נחתם, המליץ כי התביעה תתוקן על דרך הוספת בעלי המקרקעין לתביעה. בעלי המקרקעין נוספו כבעלי דין לתביעה המקורית, אך לא פורטו בה עילות התביעה נגדם.
2.
ביום 15.2.2017 קבע בית משפט השלום כי הואיל והמשיב תובע ביטול הסכמים הקשורים בבעלות במקרקעין, הסמכות העניינית לבירור טענותיו נתונה לבית המשפט המחוזי. משכך, ובהתאם לסמכות המקומית ביחס למקרקעין, העביר את התיק לבית המשפט המחוזי בחיפה (להלן: "צו ההעברה" ). במסגרת צו ההעברה צוין כי התביעה המקורית איננה מפרטת את טענות המשיב כלפי בעלי המקרקעין, ועל כן יידרש בית המשפט המוסמך לבירור הסוגיה.
3.
לאחר דיון קדם המשפט הראשון שהתקיים בבית המשפט המחוזי נקבע, בהסכמת המבקשת, כי המשיב יגיש בקשה נוספת לתיקון תביעתו, בה יפרט טענותיו נגד בעלי המקרקעין. בקשה כאמור הוגשה ביום 28.2.2018, ברם, תוכנה חרג מהמוסכם בין הצדדים: היא כללה בקשה להוספת בעלי דין – שני בעלי שליטה במבקשת ושני עורכי דין שהיו מעורבים, כל אחד על פי חלקו, בחתימת ההסכמים (להלן: "בעלי הדין הנוספים" ); פירוט עילות התביעה נגד כלל בעלי הדין; והוספה של סעדים, אשר שווים הכספי הסתכם ב-632,000 ש"ח. בנוסף, נתבקשה מחיקתם של שני בעלי דין, המשיבים 3-2 לבקשה זו, שביני לביני התחוור כי אינם מחזיקים בבעלות במקרקעין (להלן: "הבקשה לתיקון כתב התביעה" ). המבקשת התנגדה לבקשה זו. בנוסף, הגישה ביום 27.3.2019 בקשה נפרדת למחיקת סעדים מהבקשה לתיקון כתב התביעה, אשר התייחסה לסעיפים הנוגעים לבעלי הדין הנוספים ולסעדים הכספיים (להלן: "הבקשה למחיקת סעיפים" ).
המסגרת הנורמטיבית
4.
החלטת בית המשפט קמא, וכן טענות הצדדים בבקשת רשות ערעור זו, נסמכו, בין היתר, על שתי הלכות של בית משפט זה. ההלכה הראשונה נקבעה בע"א 29/58 לוי נ' עקריש , פ"ד יב 1457 (1958) (להלן: "הלכת עקריש" ). על פי הלכת עקריש , אשר ידועה גם כ"הלכת פיצול הסעדים", אדם המבקש לתבוע סעד כספי לצד סעד שאינו כספי, וכל אחד מהסעדים מצוי בסמכותה של ערכאה שיפוטית אחרת, יידרש הוא לפצל את תביעתו בין הערכאות המתאימות. יוער כי הלכה זו צומצמה במידה מה ביחס לתחולתה לגבי סעדים במקרקעין, בין היתר בעקבות קביעת הכלל בדבר "הטפל הולך אחר העיקר". לפי כלל זה, מקום בו נתבעים שני סעדים הקשורים במקרקעין, אף אם מסורים הם לסמכותן העניינית של ערכאות שונות, הם יידונו לפני הערכאה המוסמכת לבירור הסעד העיקרי (ע"א 145/58 קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד.) בע"מ , פ"ד יג 260, 268 (1959) (להלן: ״עניין קלקודה״ ). לשימוש בכלל זה בתחומים משפטיים נוספים ראו ע"א 3347/16 פלונית נ' פלוני , פסקאות 20-15 (20.2.2018)). כן יוער כי הלכת עקריש איננה חלה מקום בו נתבע סעד של ביטול חוזה וסעד של השבת התמורה בגין הביטול (רע"א 5781/15 אדיר נ' דאבוש , פסקה 3 (6.12.2015); רע"א 5391/19 בן שלמה נ' גלעד , פסקה 11 (6.10.2019) (להלן:
"עניין בן שלמה" )), וכן אין היא חלה בתביעות בענייני קניין רוחני (סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט" )). למען שלמות התמונה אוסיף כי על הלכת עקריש נמתחה במהלך השנים ביקורת (ראו עניין בן שלמה , פסקה 11, והאסמכתאות הנזכרות שם), ולמרות שאין חולק כי היא עדיין ההלכה הנוהגת, ראוי לטעמי להעמידה לבחינה מחודשת של בית משפט זה במקרה מתאים.
ההלכה השנייה הרלוונטית לענייננו ניתנה ברע"א 60/03 רובין נ' אפלבוים , פ"ד נז(3) 457 (2003) (להלן: "עניין רובין" ). על פי ההלכה שנקבעה בעניין רובין , תיקון כתב תביעה בתיק המתנהל בבית המשפט המחוזי, במסגרתו הופחת סכום התביעה בתיק אל מתחת לתקרת סכומי התביעה המצויים בסמכות בית משפט השלום, לא יגרום להעברת התיק מבית המשפט המחוזי לבית משפט השלום. הפסיקה בעניין רובין ניתנה בדן יחיד (השופט אליעזר ריבלין ), אך אומצה באופן רחב בפסיקות בית משפט זה (ראו, למשל: רע"א 3075/17 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' ארד , פסקה 11 והאסמכתאות שם (21.5.2017)).
החלטת בית המשפט קמא
5.
בית המשפט קמא קיבל במלואה את הבקשה לתיקון כתב התביעה, וקבע כי המשיב יגיש כתב תביעה מתוקן בהתאם (להלן: "התביעה המתוקנת" ). בנימוקיו פירט כך: ראשית , המבוקש בבקשה לתיקון כתב התביעה קשור בעובדות ובנסיבות שביסוד התביעה המקורית. התביעה המתוקנת מרחיבה אומנם את מערכת העובדות שתוארה בתביעה המקורית, אך יש בכך לסייע להכרעה במחלוקת כולה; שנית , הבקשה הוגשה בשלב מקדמי בהליך – לאחר קדם המשפט הראשון, כאשר בפתח קדם משפט נוסף.
6.
לצד זאת דחה בית המשפט קמא את טענת המבקשת כי הלכת עקריש מחייבת את פיצול תביעת המשיב לשניים: תביעה ביחס למקרקעין, אשר תתברר בבית המשפט המחוזי, ותביעה כספית, אשר תתברר בבית משפט השלום, משסכום הסעדים הנתבעים בתביעה המתוקנת מצוי בסמכותו. זאת, מכיוון שיש לשיטתו להבחין בין תביעה שהדיון בה טרם החל, לבין תביעה שהדיון בה כבר החל, כבענייננו. בהיקש מהפסיקה בעניין רובין , קבע בית המשפט כי מכיוון שתביעת המשיב כבר החלה להתברר מולו, אין בתיקון התביעה המקורית כדי לשנות מסמכותו לדון בתיק. זאת, בייחוד לאור נסיבות העניין, בהן התיק כבר עבר בין בתי משפט מטעמי סמכות, וכן לאור סמכותן העקרונית של שתי הערכאות – השלום והמחוזי – ליתן את הסעדים הכספיים המבוקשים בתביעה המתוקנת. על כן, בית המשפט קמא לא בחן את הבקשה לתיקון כתב התביעה על פי הלכת עקריש , והיא התקבלה איפוא על בסיס קביעותיו ביחס לחיוניות תיקון כתב התביעה לצורך הכרעה בתביעת המשיב. בעקבות קביעה זו, התייתר הדיון בבקשת המבקשת למחיקת סעיפים.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.
טענות הצדדים
7.
המבקשת טוענת כי יש לדחות את הבקשה לתיקון כתב התביעה במתכונתה הנוכחית, וחלף זאת לקבל את בקשתה למחיקת סעיפים ממנה. טענתה המרכזית היא כי על פי הלכת עקריש , על העילות שנוספו בתביעה המתוקנת להתברר בנפרד לפני בית משפט השלום, משהסעדים הכספיים המבוקשים בגינן נופלים מתקרת סמכותו, ונפרדים מהמקרקעין נשוא תביעת המשיב. בנוסף טענה המבקשת כי הפסיקה בעניין רובין איננה רלוונטית לענייננו, מהסיבות הבאות: היא חלה על תביעות כספיות, בעוד שעסקינן בתביעה בעניין מקרקעין; והיא רלוונטית לתיקון כתב תביעה אשר הפחית סכום שנתבע בבית המשפט המחוזי, בעוד שעסקינן בבקשה לתיקון כתב תביעה אשר מוסיפה סעדים. זאת ועוד, המבקשת טענה כי בעלי הדין הנוספים וכן עילות התביעה נגדם אינם נדרשים לצורך הכרעה בתביעה המקורית, וכי קבלת הבקשה לתיקון כתב התביעה כמות שהיא סותרת את צו ההעברה. לשיטתה, צו ההעברה מהווה מעשה בית דין המכיל, בין היתר, שתי קביעות משמעותיות לענייננו: הראשונה, כי תביעת המשיב היא תביעה במקרקעין, ועל כן הסמכות שקנה בית המשפט קמא לפיה מוגבלת לטענות לגבי מקרקעין; והשנייה, כי התביעה המקורית תתוקן על דרך הוספת טענות כלפי המבקשת ובעלי המקרקעין, ועל כן זהו התיקון היחיד שיכול היה המשיב לבקש בבקשה לתיקון כתב התביעה.
8.
המשיב טען כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, הן מטעמים מקדמיים, והן לגופם של דברים.
באופן מקדמי טען המשיב כדלהלן: ראשית , בקשת המבקשת למחיקת סעיפים בהליך קמא הוגשה בשיהוי ובחוסר תום לב – למעלה משנתיים לאחר שהתיק עבר לבית המשפט המחוזי, למעלה משנה לאחר הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, ויום לפני הדיון הסופי בבקשה זו; שנית , חל השתק שיפוטי על טענות המבקשת לתחולת הלכת עקריש ביחס לסעדים הכספיים המבוקשים בתביעה המתוקנת. לטענת המשיב, התביעה המתוקנת אך הגדילה את היקף הסעדים הכספיים אשר נתבעו בתביעה המקורית, ומכיוון שכלפי סעדים אלו לא נטען מאום בעת העברת התיק בהתאם לצו ההעברה, הרי שלא ניתן לטעון נגדם כעת; לבסוף , נטען כי בקשת המבקשת אינה מצדיקה התערבות ערכאת הערעור בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית.
לגופם של דברים טען המשיב את הטענות הבאות: ראשית , צו ההעברה לא הגביל את היקף תיקון התביעה המקורית, וממילא בית המשפט קמא איננו כבול להחלטות קודמות בנושא; שנית , הלכת עקריש אינה חלה בנסיבות העניין, מהטעמים הבאים: הלכת עקריש אינה חלה על החלטות לצירוף נתבעים; על התיק חל כלל "לא יעבירנו עוד", לפיו תיק שעבר מבית משפט אחד לאחר בשל היעדר סמכות, לא יעבור עוד (סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט). זאת, מכיוון שהתביעה המקורית כללה פיצויים כספיים, ועל כן בית המשפט קמא קנה סמכות לדון בפיצויים אלו מכוח צו ההעברה; לבסוף , נטען כי בעלי הדין שנוספו בהחלטת בית המשפט קמא נדרשים לצורך בירור תביעת המשיב, אף ללא קשר לסעדים הכספיים שהתבקשו בתביעה המתוקנת.
9.
בתשובתה למשיב חזרה המבקשת על טענותיה כפי שהללו פורטו לעיל, והוסיפה כי אין ממש בטענת המשיב כי פעלה בשיהוי, שכן ניתן להעלות טענות ביחס להעדר סמכות עניינית בכל שלב משלבי הדיון, ובענייננו יכלה המבקשת לעשות כן רק לאחר שהתביעה המתוקנת הוגשה בפועל. בנוסף, טענה המבקשת כי על טענותיה ביחס לתחולת הלכת עקריש לא חל השתק שיפוטי, משצו ההעברה קבע כי התביעה המקורית היא תביעה במקרקעין, ומשכך כלל לא נדרשה לטעון לתחולת ההלכה האמורה על סעדים כספיים.
דיון והכרעה
10.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. על דרך הכלל, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות בדבר תיקון כתב תביעה, לרבות הוספת בעלי דין לתביעה, משהן נוגעות לאופן ניהול ההליך, ונמצאות בגדר הפררוגטיבה הרחבה של הערכאה הדיונית. כך, למעט מקרים חריגים בהם ההחלטה מנוגדת לדין, חורגת ממתחם הסבירות או עשויה לגרום עיוות דין לצדדים בתיק (עניין בן שלמה , פסקה 8; רע"א 8861/18 ארמוזה אינטרנשיונל מדיה בע"מ נ' Creighton Online Media PTE Ltd , פסקה 6 ( 1.1.2019 )). החלטת בית המשפט קמא לקבל במלואה את הבקשה לתיקון כתב התביעה מצויה בגדר שיקול דעתו, ונסמכת על השיקולים הרלוונטיים להחלטות כגון דא (ראו תקנות 24 ו-92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בהתאמה. כן ראו רע"א 9022/14
זהביאן נ' מובדי , פסקה 19 (2.2.2015); עניין בן שלמה, פסקה 9). לפיכך אין מקום להתערב בה.
11.
הסוגיה היחידה בה ראוי להרחיב קמעה היא הטענה לתחולתה של הלכת פיצול הסעדים (הלכת עקריש ) על הבקשה לתיקון כתב התביעה. טענה זו ראוי לדחות במקרה שלפנינו כבר מהטעם שבית המשפט המחוזי מוסמך לדון במקרה זה בסעדים הכספיים שנתבעו בתביעה המקורית מכוח צו ההעברה, ובמצב דברים זה יש לראותו כבעל סמכות לדון גם בסעדים הכספיים הנוספים שנזכרו בבקשה לתיקון כתב התביעה, המבוססים על אותם אדנים משפטיים. אבהיר עניין זה.
12.
עסקינן, כזכור, בתובענה אשר הוגשה תחילה לבית המשפט השלום, והועברה על ידו לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט, שזו לשונו:
79.
(א)
מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם.
(ב)
בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד.
הוראה זו הקנתה לבית משפט השלום את הסמכות להעביר את התובענה לבית המשפט המחוזי, ומשעשה כן, ובהעדר ערעור על החלטתו, הפכה ההעברה לסופית, כעולה מסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט המורה כי בית המשפט הנעבר (בענייננו, בית המשפט המחוזי) " לא יעבירנו עוד ". משמע, בית המשפט הנעבר ידון בתביעה בין אם ההעברה הייתה מוצדקת ובין אם לאו. במילים אחרות, בית המשפט המחוזי קנה סמכות לדון בתובענה המקורית, על מכלול סעדיה, מכוח צו ההעברה, ולפיכך לא ניתן לכפור כיום כלל בסמכותו לדון בסעדים שנדרשו במסגרת התובענה העיקרית, ובכלל זה בסעדים הכספיים שנתבקשו בשעתו (ראו: עניין קלקודה , עמ׳ 264-263; ב״ש 1038/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ' עומר גלבוע - חברה לבנין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק) , פ״ד מ(1) 57, 61 (1985); רע״א 3319/00 שור נ׳ בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע״מ , פ״ד נה(2) 817, 821 (2001); בר״ם 3967/11 שפיר מבנים ונכסים בע"מ נ' וייס , פסקה 28 (11.8.2011). ראו והשוו גם להחלטתי ברע״א 7190/18 ש.ב.א מפעלי מתכת בע"מ נ' כהן , פסקה 14 (28.10.2018)).
13.
הבקשה לתיקון כתב התביעה מפרטת ומרחיבה אומנם את הסעדים הכספיים שנתבקשו בתביעה המקורית, ואולם הסעדים הכספיים הנוספים שנתבקשו מבוססים על אותם אדנים משפטיים.
בתביעה המקורית נתבע
סכום של 409,680 ש"ח, אשר הורכבו מ-385,000 ש"ח בגין ביטול הסכם סיחור האופציה והשבת התמורה; 4,680 ש"ח בגין שכר טרחה של שמאי מטעם המשיב להוכחת תביעתו; ו-20,000 ש"ח עבור פיצויים
(כתב התביעה איננו מפרט בגין מה נתבע פיצוי זה, אך ניתן לשער כי הוא קשור בטענות לעוגמת נפש שנגרמה למשיב). בתביעה המתוקנת לעומת זאת נתבע סכום של 632,000 ש"ח, אשר מורכבים מ-385,000 ש"ח בגין הסכם סיחור האופציה; 88,000 ש"ח בגין אבדן דמי שכירות מדירה שהמשיב מכר לצורך ביצוע ההסכם האמור (להלן: "הדירה" ); 129,000 ש"ח בגין הפסד עליית ערך הדירה; ו-33,000 ש"ח בגין סכום שעל פי הסכם המכר הופקד בנאמנות בידי אחד מעורכי הדין שצורפו כבעלי דין לתביעה המתוקנת. רובם המוחלט של הסעדים הכספיים שבתביעה המתוקנת (למעט סכום זניח יחסית של 33 אלף ש"ח), הם פירוט והרחבה של הנזקים שנגרמו למשיב, לטענתו, בעקבות ההסכם לסיחור האופציה. משמצאנו כי בית המשפט המחוזי מוסמך היה לדון בתביעות להשבה ופיצויים שנדרשו בתביעה המקורית, אין כל הגיון לקבוע כי אין הוא מוסמך לדון בסעדים כספיים הנגזרים מאותן עילות עצמן הכלולים בבקשה לתיקון כתב התביעה.
14.
ודוק, בית המשפט המחוזי אינו רשאי, על פי מצוות סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט להימנע מלדון בתביעות ההשבה והפיצויים שהיו כלולות בתביעה המקורית. מכאן, שקבלת עמדת המבקשת הייתה מובילה לתוצאה של פיצול הסעד הכספי שדורש המשיב, כך שרכיביו אשר נכללו בתביעה המקורית ימשיכו לידון בבית המשפט המחוזי, ואילו רכיביו שנוספו בבקשה לתיקון כתב התביעה ידונו בבית משפט השלום. תוצאה זו – פיצול תביעת סעד אחד בין שתי ערכאות – עומדת בסתירה לעיקרון שאין להתיר פיצול תביעת סעד אחד לשני הליכים שונים (ראו תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, וכן ע״א 532/86 המועצה לייצור ולשיווק של פרחי נוי נ' פרחי שומרון סלע בע"מ , פ״ד מג(1) 252, 256 (1989); ע״א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ , פ״ד נח(6) 447, 455 (2004)), ואינה באה בגדר הלכת עקריש , שדנה בפיצול תובענה בעקבות דרישה לשני סעדים שונים – האחד בסמכות בית המשפט המחוזי והשני בסמכות בית משפט השלום.
15.
לאור האמור לעיל אינני רואה מקום לדון בשאלת היקף תחולתה של הלכת רובין,
ובכלל זה בשאלה האם יש מקום להחילה בכל מקרה בו מוגשת בקשה להגדלת סכום התביעה. די אם אציין כי בנסיבות בהן קמה לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בסעד הכספי הכלול בתביעה המקורית, קמה לו גם הסמכות לדון בבקשה להגדלת סכום התביעה ביחס לאותן עילות תביעה, והמקרה בו עסקינן מדגים עקרון זה.
16.
סוף דבר : דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסכום של 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ.
ניתנה
היום, י"א בניסן התש"ף (5.4.2020).
ש ו פ ט