רע"א 9252/16 ח'תאם אלסייד נ. רשות מקרקעי ישראל

1.

כל אחד משני המבקשים שלפניי החל בבניית מבנה על מגרש בישוב אלסייד (להן ביחד: המבקשים ). ביום 10.5.2016 הודבקו במקום הבנייה, בשני המגרשים, צווי פינוי לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981 המורים למבקשים לפנות את המקרקעין (להלן: הצווים או צווי הפינוי ). בהמשך לכך פנו המבקשים לוועדת הפשרות ברשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב (להלן: הוועדה ) בבקשה שיוקצו להם המגרשים שעליהם החלו בבנייה במחיר מסובסד.

לאחר ש דנה בשתי הבקשות, אישרה הוועדה הקצאת המגרשים המבוקשים למבקשים, אך זאת בכפוף לתשלום ערכם המלא ולא מחיר מסובסד כפי שהתבקש לכתחילה. המבקשים הגישו עתירה לבית משפט זה – שעודה תלויה ועומדת – נגד החלטה זו של הוועדה. בצד העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים שיעכב הריסת המבנים שהוקמו על המגרשים. ביום 24.8.2016 דחה בית משפט זה (כב' השופט נ' הנדל ) את הבקשה לצו ביניים וקבע כי " ככל שהמבקשים מעוניינים בצו ביניים, קיים מסלול חלופי " (בג"ץ 6353/16 אלסייד נ' רשות מקרקעי ישראל

(24.8.2016)) .

2.

על רקע זה הגישו המבקשים תביעות לביטול צווי הפינוי לבית משפט השלום בבאר שבע, ובצדן בקשות למתן צווי מניעה זמניים שימנעו את הפינוי. ביום 28.8.2016 נעתר בית המשפט (כב' השופט י' דנינו ) – במעמד צד אחד – לבקשות ונתן צווים ארעיים המעכבים את הפינוי עד למתן החלטה אחרת. ואולם, לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים, דחה בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת מ' וולפסון ) ביום 2.10.2016 את הבקשות לצווי מניעה זמניים וביטל את הצו הארעי שניתן. המבקשים הגישו בקשת רשות לערער על החלטות אלה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ד' דברת ), אשר נדחתה אף היא ביום 10.11.2016. בית המשפט המחוזי קבע כי לא מדובר במקרה המצדיק התערבות בשיקול הדעת הרחב המסור לערכאה דיונית ביחס להחלטות הנוגעות לסעדים זמניים. כמו כן, בית המשפט עמד על כך שסיכויי התביעה אינם גבוהים וכי גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים. זאת משום שמדובר במבנים שבנייתם טרם הושלמה ואין מתגוררים בהם; וכי המבקשים יכולים למנוע את הפינוי לו ירכשו את המגרש במחירו המלא, תוך שמירת טענותיהם כי הם זכאים להחזר, ואף לפיצוי, אם ייקבע שחויבו ביתר. לבסוף צוין כי גם האינטרס הציבורי מחייב הגנה על מקרקעי ציבור ופינויים של פולשים.

3.

נגד החלטה אחרונה זו של בית משפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפניי שבצדה התבקש גם "צו עיכוב ביצוע ארעי" האוסר על המשיבים לבצע את צווי הפינוי עד למתן החלטה אחרת. המבקשים טוענים, בין היתר, כי היה על בית המשפט המחוזי לעכב את ביצוע צווי הפינוי עד להכרעה בעתירה התלויה ועומדת בבית משפט זה; כי אין אינטרס ציבורי דוחק המצדיק ביצוע הצווים בטרם תוכרע העתירה; כי ממילא אין באפשרות המבקשים לרכוש את המגרשים במחיר מלא כפי שהציע בית משפט קמא; וכי נפלו פגמים דיוניים בהחלטתו של בית משפט קמא. כמו כן, טוענים המבקשים כי יש להיעתר לבקשתם משום שהמשיבים נוהגים באופן מפלה כלפי המבקשים, שכן ביחס למבנים אחרים המצויים בהליכי בנייה בנסיבות דומות בישוב אלסייד – כפי שפורט ברשימה שצירפו המבקשים לבקשתם (להלן: הרשימה ) – לא הוצאו צווי פינוי ומחזיקי המגרשים לא נדרשו לשלם תשלום מלא בעבורם.

בהחלטתי מיום 29.11.2016 הוריתי על מתן צו ארעי האוסר על המשיבים לבצע את צווי הפינוי וההריסה של בתי המבקשים עד להחלטה אחרת, וכן הוריתי למשיבים להגיש תשובתם לבקשה.

4.

המשיבה 1 טוענת בתשובתה כי מששתי ערכאות דנו בבקשות המבקשים וקבעו שלא עלה בידיהם לשכנע כי יש להעניק להם סעד זמני, יישום אמות המידה המחמירות הנהוגות ב"גלגול שלישי" מוביל למסקנה כי דין הבקשה להידחות. לטענת המשיבה 1 סיכויי התביעה בהליך העיקרי "קלושים ביותר", שכן צווי הפינוי הוצאו כדין. המשיבה 1 מוסיפה וטוענת כי טענות המבקשים בדבר קיומה של הפליה או אכיפה סלקטיבית, נטענו בכלליות וללא תימוכין או תצהירים מספקים, וכי הרשימה שצורפה על ידי המבקשים עמומה וחסרת פירוט נדרש הנוגע לנסיבות המקרים המופיעים בה; וכי ממילא גם מקום בו מוכחת טענת אכיפה סלקטיבית, אין משמעות הדבר כי יוקנה סעד "חיובי" בדמות אי אכיפת הדין לטוען לכך. באשר למאזן הנוחות, טוענת המשיבה 1 כי למבקשים עומדת האפשרות למנוע פינוי המבנים באמצעות תשלום מחירם המלא של המגרשים; וכי אם בהמשך תתקבל טענתם בדבר זכאותם לתשלום מחיר מסובסד בלבד, יוכלו לקבל פיצוי בגין ההפרש ששילמו. עוד לעניין זה נטען כי טענת המבקשים בדבר חוסר יכולתם הכלכלית לרכוש את המגרשים במחיר מלא נטענה ללא ראיות מספקות בצידה. בנוסף, טוענת המשיבה 1 כי אין חולק שבניית המבנים טרם הושלמה והמבקשים אינם מתגוררים בהם; וכי מנגד, ישנו אינטרס ציבורי במניעת פלישה למקרקעי ציבור ושמירה על שלטון החוק – המטה את מאזן הנוחות בכללותו נגד המבקשים.

5.

לאחר עיון בבקשה וצרופותיה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. ככלל, ערכאת הערעור תתערב במשורה בהחלטות הנוגעות לסעדים זמניים, במקרים חריגים שבהם דומה כי דחיית הבקשה עשויה להסב נזק בלתי הפיך למי מהצדדים או לפגוע באורח מהותי בזכויותיהם. הדברים אמורים ביתר שאת שעה שמדובר בבקשה ב"גלגול שלישי" כבענייננו (ראו למשל רע"א 7435/16

שירן השקעות בע"מ נ' עצמון , פסקה 5 (28.11.2016)). לא שוכנעתי כי המקרה שלפנינו בא בגדרם של מקרים חריגים אלה. כך, ומבלי שאביע כל עמדה בדבר סיכויי התביעה, לא ראיתי טעם להתערב בקביעת שתי הערכאות הקודמות כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים. זאת, בשים לב לכך שמדובר במבנים שבנייתם אך החלה ושאינם משמשים למגורים; וכי עומדת לרשות המבקשים האפשרות לרכוש את המגרשים במחיר מלא, תוך שמירת טענותיהם לעניין זכותם לרכוש את הקרקע במחיר מסובסד, ולקבל פיצוי בדיעבד אם טענתם תתקבל לבסוף. אף לא שוכנעתי כי הטענה שלפיה המשיבים מפלים את המבקשים בהשוואה לאחרים שבנו בישוב אלסייד, בנסיבות הדומות לאלה של המבקשים, מצדיקה מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי". המדובר בטענה ערעורית באופייה, אשר נדונה והוכרעה על ידי בית המשפט המחוזי בשים לב לחומר שהוצג לפניו, לרבות הרשימה שהוגשה כצרופה גם לבקשה שלפניי. לפיכך, לא מצאתי כי קביעת הערכאות הקודמות לפיה מאזן הנוחות איננו נוטה לטובת המבקשים מבססת בנסיבות העניין עילה למתן רשות לערער על פי אמות המידה האמורות.

בקשת הרשות לערער נדחית אפוא ומאליה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.