רע"א 9259/01 מלכה רנה נ. מלכה רחמים(רמי)

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב יפו (כבוד השופטת י' שטופמן), בה נדחה ערעור המבקשת על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בעניינה.

המבקשת היא אמו של המשיב 1 (ואמם של המשיבים הפורמליים 1 - 5), ואלמנתו של עזיז מלכה ז"ל (להלן - המנוח), אביהם של חמשת המשיבים. המבקשת הגישה, בבית המשפט לענייני משפחה, תביעה לפסק דין הצהרתי, בו דרשה שיוצהר, בין השאר, כי היו למנוח זכויות דיירות מוגנת בחנויות ברח' אילת מס' 11 ומס' 13 בתל-אביב (החנויות גובלות האחת לרעותה, וכיום אין כל קיר החוצץ בניהן) וזכויות אלו עברו אליה עם מותו. כן הגישה המבקשת בקשה לצו מניעה זמני, האוסר על המשיב 1 להיכנס לחנויות ולבצע בהן פעולות שונות. בית המשפט לענייני משפחה נתן צו ארעי כאמור. המשיב 1 הגיש בקשה לביטול הצו הארעי.

בהחלטה נוספת, שניתנה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, נקבע כי הזכות בחנות ברח' אילת 11 היא, לכאורה, של המבקשת, בעוד שהזכות בחנות ברח' אילת 13 היא, לכאורה, של המשיב 1. לפיכך, על מנת לאפשר לצדדים שימוש נפרד בחנויות, הורה בית המשפט לענייני משפחה לצדדים לשוב ולהקים קיר, שחצץ בעבר בין החנויות, והוסר על ידי המשיב 1 והמנוח. כן, הסמיך בית המשפט את ב"כ הצדדים למנות קבלן מוסמך לצורך הקמת הקיר. עוד נקבע, כי צו המניעה הארעי, ככל שהוא מתייחס לחנות ברח' אילת 13, יבוטל עם הקמת הקיר. המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, וכאמור הערעור נדחה. כעת עותרת המבקשת ליתן לה רשות ערעור החלטת בית המשפט המחוזי.

3.טענתה המרכזית של המבקשת היא, כי הצו לבניית הקיר ניתן שלא כדין, משום שהיא לא עתרה לסעד כאמור, ואף המשיב לא עתר לסעד זה, אלא דרש את ביטול הצו הארעי (אף שדרש את הקמת הקיר, אולם לא בחלק האופרטיבי של בקשתו). לטענת המבקשת החלטת בית המשפט קמא יוצרת, הלכה למעשה, החלטה סופית בסכסוך, שנתנה מבלי שאיש מהצדדים עתר לה. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט לא הביא בחשבון, כי בניית הקיר כרוכה בקשיים טכניים, בסכנות בטיחותיות אפשריות, וכי היא טעונה קבלת היתר. זאת ועוד: המבקשת טוענת, כי טעה בית המשפט ענייני משפחה כאשר התחשב בעמדת בעלת החנויות, הרשות לפיתוח, לפיה היא הקנתה את הזכויות בחנות ברח' אילת מס' 13 למשיב 1, והיא אינה מכירה בכך שהזכויות הוחזקו על ידי המשיב 1 אך ורק בנאמנות עבור המנוח. לטענת המבקשת, הסדרת היחסים בין הרשות לפיתוח לבין המשיב 1 או המבקשת עצמה, אינה בתחום סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, ועל כן הוא היה מנוע מלהתבסס על הטענות האמורות.

4.לאחר שעיינתי בטענות המבקשת (בבקשתה ובתגובתה לתשובת המשיב 1) ובטענות המשיב 1, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בית המשפט לענייני משפחה מצא, כאמור, כי, לכאורה, הדין, הוא עם המבקשת לעניין אחת מהחנויות, ועם המשיב 1 לעניין החנות האחרת, וכן, כי לאור הסכסוך שנתגלע בין הצדדים קיום זכויותיהם תחת קורת גג אחת, אינו אפשרי. בהינתן ממצאים אלו, ומשרצה בית המשפט להעניק למבקשת סעד זמני - לאמור: לאפשר את מימוש זכויותיה לכאורה בחנותה - הוא ראה לנכון לכרוך זאת עם בניית הקיר, ועם ביטול הצו הארעי המונע כניסתו של המשיב 1 לחנות האחרת. החלטת בית המשפט קמא לא חרגה מגדר הסמכות הכללית הרחבה הקנויה לו על פי הוראת סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (ראו גם: ע"א 826/75 חל"צ חברה לשיווק צמיגים נ' צמג - צמיגים , פ"ד ל(3), 831, לעניין צו עשה זמני; וכן ע"א 144/79 יוטבין נ' מדינת ישראל ו- 3 אח' , פ"ד לד(2), 344, לעניין סעד הצהרתי זמני). לא מצאתי כל עילה המצדיקה התערבות לעניין שיקול דעתו של בית המשפט קמא, בייחוד כאשר זו מתבקשת בדרגה שלישית. אשר לטענות המבקשת לעניין התבססות ההחלטה על טענותיה של הרשות לפיתוח, לא מצאתי כי יש בטענות אלו טעם המצדיק מתן רשות ערעור. בית המשפט קמא קבע, באופן כללי, כי אין בטענות שהשמיעה בפניו המבקשת כדי לשלול את זכותו, לכאורה של המשיב 1. קביעה זאת אינה מתבססת על עמדת רשות הפיתוח, כך שגם את טענתה האחרונה של המבקשת אין בידי לקבל. וחשוב יותר: המדובר בסעד זמני, שאינו בלתי הדיר ושאין בו כדי להכריע סופית בזכויות הצדדים.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב 1 על סך 5,000 ש"ח.