פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
רע"א
9360/02
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
המבקשת:
א.פ.י אמצעי פרסום ויוזמה בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
עירית פתח תקווה
בקשה לעיכוב ביצוע במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בתל-אביב בת.א. 2263/02 בבש"א 18944/02 מיום 3.11.2002 שניתנה על ידי
כבוד השופט יהודה זפט
בשם המבקשת: עו"ד י'
בית-און
החלטה
בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.9.2002.
1.ואלה העובדות הצריכות לעניין: בשנת 1982, התקשרה המבקשת עם המשיבה, עיריית פתח-תקווה, בחוזה (להלן – החוזה הראשון), לפיו תקים המבקשת סככות המתנה לאוטובוסים ומתקני מפות ואינפורמציה עירונית. בתמורה לכך, קיבלה המבקשת זכות בלעדית להצגת פרסומות מסחריות על המתקנים שתקים, בתחום השטח העירוני של המשיבה.
כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 1992, התקשרו הצדדים בחוזה נוסף (להלן – החוזה השני), לפיו התחייבה המבקשת, בין השאר, להקים חמישים סככות המתנה לאוטובוסים, שלושים ושניים עמודים מכווני תנועה וארבעה-עשר מתקני אינפורמציה. המשיבה, מצידה, העניקה למבקשת זיכיון בלעדי לפרסום על גבי הסככות והמכוונים – לתקופה של 5 שנים מיום חתימת החוזה.
2.בסמוך לחודש ספטמבר שנת 2002, פרסמה המשיבה מכרז פומבי לביצוע עבודות תכנון, להקמה ותחזוקה של סככות לתחנות אוטובוס, מתקנים למפות עירוניות ומכווני תנועה, בשטחה של העיר פתח-תקווה. המבקשת סבורה, כי המכרז החדש פוגע בזכויות שהוענקו לה לפי החוזה הראשון, אשר זכה לאישורו של משרד הפנים, ותקף, לטענתה, לכל הפחות, עד לשנת 2006. וכל כך למה? שכן בסעיף 13ג. לחוזה זה נקבע, כי:
"במידה שחוזה זה יורחב, בהסכמת הצדדים, ויוצבו מתקנים נוספים בתחום השפוט העירוני תהיה תקופת הזכות בת 14 שנים מתום הצבתם של קבוצת המתקנים הראשונה או בת 10 שנים מתום הצבתה של קבוצת המתקנים האחרונה, הכל ע"פ המאוחר" (ההדגשה אינה במקור – א"ר)
הואיל והמבקשת, לטענתה, הציבה את המתקנים בתחנה המרכזית של העיר פתח-תקווה רק בשלהי שנת 1992, הרי שלפי הוראת סעיף 13ג. הנ"ל, החוזה תקף לעוד 14 שנים, קרי – עד לשנת 2006.
המבקשת פנתה למשיבה בבקשה לבטל את המכרז, אך פנייתה נדחתה. לטענת המשיבה החוזה הראשון עם המבקשת היה בתוקף, לכל היותר, עד לחודש מאי לשנת 1994. בעקבות כך, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, תביעה לאכיפה ולתשלום פיצויים, ובד-בבד ביקשה צו מניעה זמני האוסר על המשיבה מלהמשיך בהליכי המכרז שפרסמה. בקשה אחרונה זו של המבקשת נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, וכנגד החלטה זו היא מלינה בפנינו.
3.עיינתי בבקשה ובתגובה מטעם המשיבה, ונחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כפי שציין בית המשפט קמא, במאזן הנוחות בין המבקשת לבין המשיבה, גובר נזקה של השנייה – אם יינתן צו מניעה, על זו של הראשונה – אם לא יינתן הצו, שכן בעוד שמתן צו המניעה יפגע ברווחת הציבור הנזקק לתחנות המתנה ושלטי הכוונה בעיר פתח-תקווה, הרי שנזקה של המבקשת, אם תתקבל תביעתה העיקרית, יתמצה בהפסד רווחים עתידיים. נזק זה הינו בר-פיצוי, ואין סיבה לחשוש שהמשיבה לא תוכל לשלמו למבקשת. לגבי סיכויי התביעה של המבקשת, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי בשלב זה של הדברים אין בהם כדי להצדיק את עיכוב הליכי המכרז. הצדדים שניהם סומכים את טענותיהם על מסמכים שונים (בין היתר, מתבססת המבקשת על חוות-דעת של היועץ המשפטי של המשיבה מיום 2.9.1990, והמשיבה על מכתבה של המבקשת מיום 26.7.1990), והשאלה הפרשנית המוצבת ביסוד המחלוקת בין הצדדים אינה קלה.
סופו של דבר – הבקשה נדחית.
ניתנה היום, י"א בטבת תשס"ג
(16.12.2002).
ש ו פ ט